(תורגם מספרדית על ידי אל קילקומבו)
1. אפשר להביט כדי לכפות או להביט כדי להקשיב
"פעם אחת יכולתי לומר
בלי שאף אחד יסתור אותי
זה שרוצה משהו
אינו זהה למי שחושק בו
בדיוק כמו מילים שנאמרו כדי להישמע
לא אותו הדבר
כפי שנאמר למילים שיש לציית להם
בדיוק כמו מי שמדבר אליי כדי לומר לי משהו
אינו זהה ל
מי שמדבר כדי לשתוק אותי".
תומאס סגוביה.
"חיפוש רביעי" ב"חיפושים ושירים אחרים"
מהעיתונות שיש לה טעם טוב לקרוא לעצמה "חסרת שם".
תודה וחיבוק למריה לואיזה קאפלה, לאינס ופרנסיסקו
(כמה טוב שהדם המכובד פועם בלבם)
למדריך הספרים והמילים
להביט היא סוג של לשאול, אנחנו אומרים, אנחנו הזפאטיסטים.
או לחפש...
כשמסתכלים לתוך לוח השנה ואל הגיאוגרפיה, ככל שיהיו רחוקים מהשני, שואלים, חוקרים.
ובמבט הזה האחר (אל אוטרו, לה אוטרה לו אוטרו) מופיע. ובמבט הזה קיים האחר, שם הם מציירים את הפרופיל שלהם כמוזר, כזר, כחידה, כקורבן, כשופט ותליין, כאויב... או כחבר@.
המבט הוא המקום שבו שוכן הפחד, אבל זה גם המקום שבו יכול להיוולד כבוד.
אם לא נלמד לראות בעיניו של האחר, איזה חוש יכול להיות למבט שלנו? השאלות שלנו?
מי אתה?
מהו הסיפור שלך?
איפה הכאב שלך?
מתי התקוות שלך?
אבל זה לא משנה רק במי או במה אתה מסתכל. כמו כן, ובעיקר, חשוב מאיפה.
והבחירה היכן להסתכל היא גם הבחירה מאיפה מסתכלים.
או שמא זה אותו הדבר לראות מלמעלה את כאבם של אלה שאיבדו את מי שהם אוהבים וצריכים למוות חסר טעם, בלתי מוסבר וסופי, כמו לראות את כל זה מלמטה?
כשמישהו מלמעלה מסתכל על אלה למטה ושואל, "כמה?" מה שהם באמת שואלים זה "כמה הם שווים?"
ואם הם לא שווים כלום, מה זה משנה כמה יש? כדי לטשטש את המספר הלא נוח הזה, יש לנו את התקשורת המסחרית, הצבאות, המשטרה, השופטים, בתי הכלא, בתי הקברות.
וממבטנו, התשובות לעולם אינן פשוטות.
להסתכל על עצמנו להסתכל על מה שאנחנו מסתכלים עליו נותן לנו זהות שקשורה לסבל ולמאבק, ללוח השנה שלנו ולגיאוגרפיה שלנו.
הכוח שלנו, אם יש לנו אחד, הוא בהכרה הזו: אנחנו מי שאנחנו, ויש אחרים שהם מי שהם, ואחרים שעדיין אין לנו את המילים לנקוב בשמם, ובכל זאת הם מי שהם. כשאנחנו אומרים "אנחנו" אנחנו לא סופגים ובכך מכפיפים זהויות, אלא מדגישים את הגשרים הקיימים בין ייסורים שונים ומרידות שונות. אנחנו שווים כי אנחנו שונים.
בשישית, הזפטיסטים, חוזרים על דחייתנו מכל ניסיון להגמוניה, כלומר כל ואנגורדיזם, בין אם הוא מציב אותנו בחזית או לצד או, כמו במהלך מאות השנים הארוכות הללו, בגב האחורי.
אם עם השישי אנחנו מחפשים את קרובינו בצער ובמאבקים, בלי קשר ללוחות השנה ולאזורים הגיאוגרפיים שמרחיקים אותנו, זה בגלל שאנחנו יודעים היטב שלא ניתן להביס את השליט רק עם דרך חשיבה אחת, כוח אחד, מנהיגות אחת ( מהפכני, תוצאתי, קיצוני, חכם, רב, עוצמתי, נועז וכו' ככל שיהיה).
למדנו מהמתים שלנו שגיוון ושוני הם לא חולשה למי שמתחת, אלא כוח שממנו נולדים, מאפר הישן, העולם החדש שאנחנו רוצים, שאנחנו צריכים, שמגיעים לנו.
אנחנו יודעים היטב שאנחנו לא היחידים שמדמיינים את העולם הזה. אבל בחלום שלנו, העולם הזה אינו אחד, אלא הרבה עולמות שונים ומגוונים. ובמגוון שלהם טמון כוחם.
הניסיונות החוזרים ונשנים לכפות תמימות דעים הם שגרמו למכונה להשתגע ולהתקרב, מרגע לרגע, לרגע האחרון של הציוויליזציה הזו כפי שהכרנו אותה.
בשלב הנוכחי של הגלובליזציה הניאו-ליברלית, הומוגניות אינה אלא בינוניות שנכפתה כסטנדרט אוניברסלי. ואם הוא שונה באיזשהו אופן משיגעון היטלר, זה לא במטרתו אלא באמצעים המודרניים להשגתו.
- * -
וכן, אנחנו לא היחידים שמחפשים את האיך, מתי, איפה, מה.
כולכם, למשל, לא אוֹתָם. ובכן, למרות שלא נראה שיש לך שום בעיה להתחבר לעצמךאותם כדי...להונות ולהביס אותם מבפנים? להיות כמו אותם אבל לא כמו אותם? להאט את מהירות המכונה, להפיל את ניבים של החיה, להאניש את הפרא?
כן אנחנו יודעים. יש הרבה טיעונים לקיים קו חשיבה זה. למעשה, אתה יכול אפילו להכריח כמה דוגמאות.
אבל…
אתה אומר לנו שאנחנו שווים, שאנחנו מנסים לעשות את אותו הדבר, שאנחנו באותו מאבק, באותו אויב... הממ...לא, בעצם אתה לא אומר "אויב," אתה אומר "יָרִיב." מסכים, זה תלוי גם בהקשר הנוכחי.
אתה אומר שכולנו חייבים להתאחד כי אין דרך אחרת קדימה: זה או בחירות או נשק. ואתה, שמקיים את הפרויקט שלך באמצעות הטיעון השקרי הזה לפסול כל דבר שאינו נכנע למחזה החוזר ונשנה של הפוליטיקה שלמעלה, מזמינה אותנו: למות או להיכנע. ואתה אפילו מציע לנו עילה, בטענה שמכיוון שמדובר בנטילת כוח, יש רק את שני הדרכים האלה.
אה! אבל אנחנו כל כך לא צייתנים: אנחנו לא מתים, וגם לא נכנעים. וכפי שהוכח באותו יום של סוף העולם: לא מאבק אלקטורלי ולא מאבק מזוין.
ומה אם לא מדובר בלקיחת כוח? או יותר טוב: מה אם הכוח כבר לא מתגורר במדינת הלאום, אותה מדינת זומבי המאוכלסת במעמד פוליטי טפילי הטורף את שרידי האומות?
ואם אותם בוחרים שאתה כל כך אובססיבי לגביהם (ומכאן הקסם שלך מההמונים), לא יעשו דבר מלבד להצביע עבור מישהו שאחרים כבר בחרו, כפי שהוכח פעם אחר פעם על ידיהֵם שמשעשעים את עצמם עם כל טריק חדש שהם ממציאים?
כן, כמובן, אתה מסתתר מאחורי הדעות הקדומות שלך: אלה שלא מצביעים? "זה בגלל שהם אדישים, חסרי עניין, חסרי השכלה, או בגלל שהם משחקים לימין"...בעל בריתך אם נמצא במקומות הגיאוגרפיים הרבים, ביותר מכמה לוחות שנה. אלה שמצביעים, אבל לא בשבילך? "זה בגלל שהם ימניים, בורים, נמכרים, בוגדים, נמוכי חיים, כי הם זומבים!"
הערה ממרקיטוס ספוילר: כן, אנחנו מזדהים עם הזומבים, לא רק בגלל הדמיון הפיזי שלנו, (גם בלי איפור היינו תופסים כל מקום בליהוק של "המתים המהלכים"). כמו כן, ומעל לכל, כי אנחנו חושבים, כמו ג'ורג' א. רומרו, שבאפוקליפסת זומבים, האכזריות המטורפת ביותר תהיה עבודתה של הציוויליזציה השורדת, לא של המתים המהלכים. ואם ישרוד איזשהו שריד של אנושיות, הוא יזהר בתוך הפרות של תמיד, המתים המהלכים שעבורם האפוקליפסה מתחילה בלידה ולא תסתיים לעולם. כפי שמתרחש כעת בכל פינה בכל אחד מהעולמות הקיימים. ואין סרט, לא קומיקס, וגם לא סדרת טלוויזיה שמכירים בכך.
המבט שלך מלא בוז כשאתה מסתכל למטה (גם אם זה במראה), ומלא קנאה כשאתה מסתכל למעלה.
אתה אפילו לא יכול לדמיין שלמישהו לא יהיה שום עניין אחר להסתכל "מעל" מלבד להבין איך להוריד אותו מהגב שלנו.
- * -
המבט. לכיוון היכן ומאיפה. זה מה שמפריד בינינו.
אתם מאמינים שאתם היחידים, אנחנו יודעים שאנחנו רק אחד מני רבים.
אתה מסתכל למעלה, אנחנו מסתכלים למטה.
אתם מחפשים דרכים לעשות את עצמכם בנוח; אנו מחפשים דרכים לשרת.
אתה מחפש דרכים להוביל, אנחנו מחפשים דרכים ללוות.
אתה מסתכל על כמה אתה מרוויח, אנחנו על כמה הולך לאיבוד.
אתה מחפש את מה שיש, אנחנו, את מה שיכול להיות.
אתה רואה מספרים, אנחנו רואים אנשים.
אתה מחשב סטטיסטיקה, אנחנו, היסטוריות.
אתה מדבר, אנחנו מקשיבים.
אתה מסתכל על איך שאתה נראה, אנחנו מסתכלים על המבט.
אתה מסתכל עלינו ודורש לדעת איפה היינו כשהיומן שלך סומן שֶׁלְךָ דחיפות "היסטורית". אנו מסתכלים עליך ולא שואלים היכן היית במהלך יותר מ-500 שנות ההיסטוריה הללו.
אתה מסתכל כדי לראות איך אתה יכול לנצל את החיבור הנוכחי, אנחנו מחפשים לראות איך אנחנו יכולים ליצור אותו.
אתם דואגים לחלונות השבורים, אנחנו דואגים לזעם ששבר אותו.
אתה מסתכל על הרבים, אנחנו על המעטים.
אתה רואה קירות בלתי עבירים, אנחנו רואים את הסדקים.
אתה מסתכל על אפשרויות, אנחנו מסתכלים על מה שהיה בלתי אפשרי עד ערב האפשרות שלו.
אתה מחפש מראות, אנחנו חלונות.
אתה ואנחנו לא אותו דבר.
- * -
אתה מסתכל על לוח השנה של מעלה ומכפיף לו את מעיין ההתגייסויות, ההמונים, המסיבות, המרד הרב, הרחובות השופעים בשירים וצבעים, סיסמאות, אתגרים, אלה שהם עכשיו הרבה יותר ממאה ושלושים- כמה,[אני] הכיכרות העמוסות, הקלפיות שחוששות להתמלא בקולות, ואתם ממהרים כי ברור ש- חסרה להם – מנהיגות – מפלגה-מהפכנית-פוליטיקה-של בריתות-גמישות-מרובות-בגלל- -אלקטורלי-זה-הגורל-טבעי-שלהם-אבל-הם-בורגנים-קטנטנים-צעירים-מאוד-ילדים מפונקים- / -ואז – lumpen – barrio – hood – prole – מספרי הצבעה – פוטנציאלים-בורים-נאיביים – מגושם – עקשן, מעל הכל, עקשן. ובכל פעולה המונית רואים את שיאו של הרגע ההיסטורי. ואחרי זה, כשאין המונים זועקים למנהיג, לא קלפיות, וגם לא מפלגות, אתה מחליט שזה נגמר, לא יותר, שאולי בהזדמנות אחרת, שנצטרך לחכות שש שנים, שש מאות שנה, שאנחנו צריכים חפש במקום אחר, אבל תמיד ללוח השנה שלמעלה: רישום מפלגה, בריתות פוליטיות, פוסטים רשמיים.
ואנחנו, תמיד במבט עקום, חוזרים ללוח השנה, מחפשים חורף, שוחים במעלה הזרם, חולפים על פני הנחל, מגיעים למקור. שם אנו רואים את אלו שמתחילים, המעטים, הפחות. אנחנו לא מדברים איתם, לא מברכים אותם, לא אומרים להם מה לעשות, לא אומרים להם מה לא לעשות. במקום זאת, אנו מקשיבים, אנו מסתכלים עליהם בכבוד, בהערצה. והם, אולי לעולם לא שמים לב לפרח האדום הקטן הזה, כל כך דומה לכוכב, כל כך זעיר שהוא רק חלוק נחל, שידנו משאירה למטה, ליד רגלם השמאלית. לא בגלל שאנחנו רוצים לומר להם שאבן הפרחים ההיא הייתה שייכת לנו,לאס/לוס) זפאטיסטים. לא כדי שיוכלו לקחת את חלוק הנחל הזה ולזרוק אותו על משהו או מישהו, למרות שלא חסר רצון או מניע לכך. אלא כי אולי זו הדרך שלנו לספר להם ולכולנו מצפן של השישי, שבתים ועולמות בנויים עם חלוקי נחל זעירים, ואחר כך הם גדלים וכמעט אף אחד לא זוכר שמה שהם עכשיו סלעים התחילו כל כך זעירים, כמו דברים קטנים כאלה, כל כך חסרי תועלת, כל כך לבד. מגיע (un/una) זפטיסטה, ורואה את אבן הנחל, ומברך אותו, ויושב לצידו, אבל הם לא מדברים, כי האבנים הקטנות, כמו הזפטיסטים, לא מדברות... עד שהם מדברים, ואז, לפי העניין להיות, להיות שקט. ולא, הם אף פעם לא שקטים, מה שקורה זה שלפעמים אין מי שיקשיב. או אולי זה בגלל שהסתכלנו רחוק קדימה בלוח השנה וידענו, קודם לכן, שהלילה הזה מגיע. או אולי בגלל שבדרך זו אנחנו אומרים להם, למרות שהם לא יודעים את זה, אבל אנחנו יודעים, שהם לא לבד. כי אצל המעטים הכל מתחיל ומתחיל מחדש.
- * -
לא ראית אותנו קודם... ואתה ממשיך לא לראות אותנו.
ומעל לכל, אתה לא רואה אותנו צופים בך.
אתם לא רואים אותנו מסתכלים עליכם ביהירותכם, הורסים גשרים בטיפשות, חופרים את השבילים, מתחברים לרודפינו, מבזים אותנו. משכנעים את עצמכם שמה שלא קיים בתקשורת, פשוט לא קיים.
לא ראית אותנו צופים בכם אומרים לאחרים ולעצמכם שכך נשארים על קרקע יציבה, שהאפשרי הוא קרקע מוצקה, ואומרים להם שאתם חותכים את המשוטים של הסירה האבסורדית ההיא המלאה באותם אנשים אבסורדיים ובלתי אפשריים, המשוגעים האלה. אנשים (*אנחנו) שנותרו נסחפים, מבודדים, לבד, ללא כיוון, משלמים בחיינו על דבקות בעקרונות שלנו.
יכולת לראות את התחייה מחדש כחלק מהניצחונות שלך, ועכשיו אתה מחשיב זאת כעוד אחד מהתבוסות שלך.
לך, תלך בדרכך.
אל תקשיב לנו, אל תסתכל עלינו.
כי עם השישי ואצל הזפטיסטים, אי אפשר להסתכל או להקשיב ללא עונש.
וזוהי המעלה שלנו או הקללה שלנו, תלוי לאן אתה מסתכל, ובעיקר, מהיכן המבט שלך נובע.
(המשך יבוא…)
מכל פינה, בכל עולם.
סופרמרקוס.
כדור הארץ.
פבואר 2013.
:::::::::::::::::
עבריינים חוזרים. קבוצת רוק, סביליה, ספרד. מנואל ג'יי פיזארו פרננדס: תופים. פרננדו מדינה פפר: בסיס ושירה. חואן מ. רודריגז בארה: גיטרה ושירה. Finito de Badajoz "Candy": גיטרה ושירה. קרלוס דומינגז ריינהרדט: טכנאי סאונד. גרסת רוק של "I Name You Freedom" בסרטון המוקדש למאבק ההירואי של אנשי המפוצ'י.
אדוארדו גליאנו מספר סיפור של אנטוניו הזקן: "ההיסטוריה של המבטים".
ג'ואן מנואל סראט שר"אל סור טמביאן קיים"(הדרום גם קיים) מאת מריו בנדטי, בהופעה בארגנטינה, אמריקה הלטינית. עם סיום השירה, סראט עובר אל מאחורי הקלעים ומוציא את מריו בנדטי, היקר לנו כל כך (מדקה 3:01 קדימה).
[אני] במהלך נאום באוניברסידד איברואמריקנה במהלך הקמפיינים לנשיאות, המועמד לנשיאות דאז אנריקה פניה נייטו (PRI) התעמת עם סטודנטים שהפגינו אירועים שהתרחשו במהלך כהונתו כמושל מדינת מקסיקו. פניה נייטו התחבא ובסופו של דבר נמלט מהאוניברסיטה, אך שותפי המפלגה דחו מאוחר יותר את המפגינים בתקשורת כקומץ תומכי אופוזיציה שאינם סטודנטים שנשלחו להפריע לאירוע. לאחר מכן, סטודנטים של Iberoamericana הכינו סרטון יוטיוב שבו 131 מהם החזיקו את תעודות הזהות האוניברסיטאיות שלהם והעידו על השתתפותם במחאה, מה שעורר את השם של תנועת סטודנטים רחבה יותר "Yosoy#132", "Iam#132".
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו