כעת, כשהתנועה האסלאמית הפלסטינית, חמאס, שינתה באופן רשמי את האמנה שלה, אין להניח מיד שההחלטה היא, כשלעצמה, מעשה של בגרות פוליטית.
אין ספק, האמנה הראשונה של חמאס, שפורסמה לציבור באוגוסט 1988, שיקפה מידה של מחסור אינטלקטואלי גדול ונאיביות פוליטית.
"אללה גדול, אללה גדול מהצבא שלהם, אללה גדול מהמטוסים שלהם ומהנשק שלהם", נכתב בחלקו באמנה המקורית.
היא קראה לפלסטינים להתמודד עם צבא הכיבוש הישראלי, בחיפוש אחר "מות קדושים או ניצחון", ולעגה לשליטים וצבאות ערב: "האם הקנאות הלאומית שלכם מתה וגאוותכם נגמרה בזמן שהיהודים מבצעים מדי יום פשעים חמורים וקשים נגד העם. והילדים?"
זה אולי נראה מנוסח מטופש עכשיו. אבל אז, ההקשר היה שונה למדי.
המסמך פורסם חודשים ספורים לאחר הקמת חמאס, שנוצר בעצמו כתוצאה מההתקוממות הפלסטינית בדצמבר 1987, שבה נהרגו אלפי פלסטינים, בעיקר ילדים.
אז הנהגת חמאס הייתה הרכב עממי, המורכב ממורי בתי ספר ואימאמים מקומיים והורכב כמעט כולו מפליטים פלסטינים.
בעוד שמייסדי חמאס ייחסו בגלוי את האידיאולוגיה שלהם לתנועת האחים המוסלמים, הפוליטיקה שלהם, למעשה, גובשה בתוך מחנות פליטים פלסטינים ובתי כלא ישראלים.
למרות רצונם לראות בתנועתם מרכיב של דינמיקה אזורית גדולה יותר, זו הייתה בעיקר תוצאה של חוויה פלסטינית ייחודית.
נכון, שפת האמנה שלהם, באותה תקופה, שיקפה חוסר בגרות פוליטית רצינית, חוסר חזון אמיתי וחוסר הערכה של הערעור העתידי שלהם.
עם זאת, היא גם שיקפה מידה של כנות, שכן היא תיארה במדויק את הגאות העממית הגואה בפלסטין שמאסה בשליטה של הפת"ח בארגון לשחרור פלסטין (אש"ף).
פתח, יחד עם פלגים אחרים של אש"ף, התנתקו יותר ויותר מהמציאות הפלסטינית לאחר הפלישה הישראלית ללבנון ב-1982.
הפלישה ללבנון הביאה לפיזור התנועה הלאומית הפלסטינית בחו"ל בין מדינות ערביות שונות, שבסיסן ברובן בתוניסיה. בתוניס, המנהיגים הפלסטינים התעשרו, אבל לא הציעו שום דבר חדש, מלבד קלישאות עייפות של תקופה שחלפה.
האינתיפאדה של 1987 הייתה שיקוף של תסכול עממי, לא רק מהכיבוש הצבאי הישראלי, אלא מהכישלון, השחיתות וחוסר הרלוונטיות של אש"ף.
לפיכך, לא ניתן להבין את היווצרות חמאס באותה תקופה ספציפית בהיסטוריה הפלסטינית בנפרד מהאינתיפאדה, שהציגה דור חדש של תנועות, מנהיגים וארגונים עממיים פלסטיניים.
בשל הדגשתו על זהות אסלאמית (לעומת לאומית), חמאס התפתח במקביל, אך לעתים רחוקות התכנס עם קבוצות לאומיות אחרות בגדה המערבית ובעזה.
התנועות הלאומיות פעלו תחת קבוצת הגג, החזית הלאומית המאוחדת לאינתיפאדה, וייצגו את שלוחות אש"ף בתוך פלסטין. חמאס פעל ברובו לבד.
לקראת סוף האינתיפאדה, הפלגים התעמתו, וכיוונו חלק ניכר מהאלימות שלהם נגד פלסטינים אחרים. הודות לפילוגים הפנימיים, האינתיפאדה מותשת מבפנים, עד כמה שהוכתה ללא רחם על ידי חיילי הכיבוש הישראלי מבחוץ.
עם זאת חמאס המשיך לצמוח בפופולריות.
חלק מזה נבע מהעובדה שחמאס היה המצאה מחדש של תנועה אסלאמית ותיקה בעזה ובחלקים מהגדה המערבית.
ברגע שקבוצות אסלאמיות מיתוגו מחדש כחמאס, התנועה החדשה גייסה מיד את כל מחוז הבחירה שלה, מסגדיה, מרכזי קהילה ונוער ורשתות חברתיות גדולות כדי להדהד את קריאת האינתיפאדה, והגדירה אותה במידה רבה כ'התעוררות אסלאמית'.
חמאס הרחיב את השפעתו להגיע לגדה המערבית באמצעות תנועות הסטודנטים שלו באוניברסיטאות בגדה המערבית, בין השאר.
החתימה על הסכמי אוסלו ב-1993, אבל במיוחד ה כישלון ההסכמים ומה שמכונה 'תהליך השלום' כדי לעמוד בציפיות המינימליות של העם הפלסטיני, נתן לחמאס דחיפה נוספת.
מאז תקופת ה'שלום' ראתה את הרחבת התנחלויות יהודיות בלתי חוקיות, הכפלת מספר המתנחלים הבלתי חוקיים ואובדן עוד אדמות פלסטיניות, הפופולריות של חמאס המשיכה לעלות.
בינתיים, אש"ף הודח כדי לפנות מקום לרשות הפלסטינית.
הרשות, שהוקמה ב-1994, הייתה תוצאה ישירה של אוסלו. מנהיגיה לא היו מנהיגי האינתיפאדה, אלא בעיקר חוזרי פת"ח עשירים, שהיו בעבר בתוניס ובבירות ערביות אחרות.
זה היה רק עניין של חודשים עד שהרשות פנתה נגד הפלסטינים, ובפרט נגד פעילי חמאס.
המנהיג הפלסטיני המנוח, יאסר ערפאת, הבין היטב את הצורך לשמור על מראית עין של איזון ביחסו לכוחות האופוזיציה הפלסטיניים. למרות שהיה נתון ללחץ אדיר של ישראל-ארה"ב לפצח את 'תשתית הטרור', הוא הבין שפיצוח קשה בחמאס ואחרים עלול לזרז את הפופולריות הגוברת של מפלגתו.
כשנה לאחר לכתו, הבחירות המקומיות הפלסטיניות – בהן השתתף חמאס לראשונה – שינו לראשונה מזה עשרות שנים את דינמיקת הכוח הפוליטית בפלסטין. חמאס זכה ברוב המושבים במועצה המחוקקת הפלסטינית (PLC).
ניצחון חמאס בבחירות ב-2006 גרם לחרם מערבי, לדיכוי ישראלי מסיבי נגד התנועה ולעימותים בין חמאס לפתח. בסופו של דבר, עזה הושמה במצור, וכמה מלחמות ישראל הרגו אלפי פלסטינים.
בעשר השנים האחרונות נאלץ חמאס לחפש חלופות. הוא נאלץ לצאת מהשוחות כדי למשול ולנהל כלכלית את אחד האזורים העניים ביותר על פני כדור הארץ.
המצור הפך לסטטוס קוו. ניסיונות של כמה מעצמות אירופה לעשות זאת לדבר עם חמאס תמיד נתקלו בדחייה חריפה של ישראל-אמריקאי-רשות הפלסטינית.
האמנה הישנה של חמאס שימשה לעתים קרובות כדי להשתיק קולות שקראו להפסיק את הבידוד של חמאס, יחד עם המצור על עזה. בהוצאה מהקשרה ההיסטורי (התקוממות עממית), אמנת חמאס נקראה כמו מסכת ארכאית, נטולת כל חוכמה מדינית.
ב-1 במאי הציג חמאס אמנה חדשה, שכותרתה: "מסמך של עקרונות ומדיניות כלליים".
האמנה החדשה אינה מתייחסת לאחים המוסלמים. במקום זאת, היא מיישרת מחדש את השקפתו הפוליטית של חמאס כך שתתאים איפשהו בין רגשות לאומיים לאסלאמיים.
היא מסכימה לרעיון להקים פלסטיני מדינה לפי גבול יוני 1967, למרות שמתעקש על תביעתו המשפטית והמוסרית של העם הפלסטיני לכל פלסטין ההיסטורית.
היא דוחה את הסכמי אוסלו, אך מדברת על הרשות הפלסטינית כעובדת חיים; היא תומכת בכל צורות ההתנגדות, אך מתעקשת על התנגדות מזוינת כזכות של כל אומה כבושה.
בציפיות, זה לא מכיר בישראל.
האמנה החדשה של חמאס נראית כמו ניסיון זהיר בקפדנות למצוא איזונים מדיניים בשוליים מדיניים מצומצמים ביותר.
התוצאה היא מסמך המהווה – למרות שניתן להבין זאת בהקשר הפוליטי החדש של האזור – יציאה מטורפת מהעבר.
חמאס של 1988 אולי נראה לא מעודן וחסר ידע, אבל יצירתו הייתה ביטוי ישיר לסנטימנט אמיתי וקיים של פלסטינים רבים.
חמאס של 2017 הרבה יותר ממלכתי וזהיר הן במילים והן במעשים, אך עם זאת הוא נסחף למרחב חדש הנשלט על ידי הכסף הערבי, הפוליטיקה האזורית והבינלאומית והלחץ של עשר שנים במצור ומלחמה.
ואכן, עתיד התנועה, ומותג הפוליטיקה וההתנגדות שלו ייקבע על פי התוצאה של הדיאלקטיקה הזו.
ד"ר רמזי בארוד כותב על המזרח התיכון כבר למעלה מ-20 שנה. הוא בעל טור בסינדיקציה בינלאומית, יועץ תקשורת, מחבר מספר ספרים ומייסד PalestineChronicle.com. ספריו כוללים את "חיפוש ג'נין", "האינתיפאדה הפלסטינית השנייה" והאחרון שלו "אבי היה לוחם חופש: הסיפור שלא סופר בעזה". האתר שלו הוא www.ramzybaroud.net.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו