שכן שלי, מלפני שנים רבות ממחנה פליטים בעזה, היה אדם חילול קודש פר אקסלנס. מובטל כמו רוב תושבי המחנה, הוא היה עני ביותר. האחריות המשפחתית שלו הייתה מרתיעה, ובכל זאת עוצר צבאי ישראלי ממושך איפשר לו למצוא עבודה, שלא לדבר על לצאת מחוץ לבית האומלל בעל חדר השינה האחד שלו כדי לנשוף סיגריות זולות, שלעתים קרובות שאל משכן אחר.
כשהחיים דחפו את ע'סאן מעבר ליכולתו להתמודד, הוא היה הולך לחצר ביתו ומתחיל לצעוק, וצועקת ניבולי פה מלאי דמיון נגד כל דבר קדוש. יללותיו היו מסתיימות לעתים קרובות בבכי עמומים ובדמעות, במיוחד ברגע שהוא הבין שהוא חצה כל קו קדוש שיש לחצות, כולל אלה הנוגעים לאלוהים, לנביאים (אף אחד לא ספציפי) וכל ספרי הקודש.
אבל כאשר חיילים ישראלים גררו את ע'סאן מביתו והורו לו לקלל את אללה ולהעליב את הנביא מוחמד - אחרת היו מכים אותו חסר טעם - הוא סירב בעקשנות. זה לא שהאיש לא יתפשר, כי הוא כבר הלך על ארבע, נבח כמו כלב וירק בטינה לעבר פוסטר של יאסר ערפאת. אבל אללה והנביא הוא המקום שבו הוא קבע את הגבול. ע'סאן שיחזר את הסיפור פעמים רבות, אפילו הרבה אחרי שהצלקות על פניו החלימו וזרועו השבורה שוב הייתה שימושית. ובתוך זמן קצר הוא חידש את חילול השם הקבוע שלו בכל פעם שהחיים דחפו אותו לעבור את נקודת השבירה הנוראה הזו.
בזמן עוצר צבאי, חיילים ישראלים השתעממו לעתים קרובות. כאשר כל הפליטים היו נעולים בפנים, ואף ילדים שזורקים אבנים לא התגרה בהם בסמטאות הקטנות של המחנה, היו החיילים פורצים כמה דלתות רעועות ומשעשעים את עצמם על ידי השפלת פליטים אומללים. התרגול היה נפוץ וחוזר על עצמו. גברים ונערים היו נענים לרוב לכל מיני בקשות, אך רבים נשארו איתנים כאשר דרישות החיילים הגיעו לאלוהים ולנביא. הרבה עצמות נשברו כך, יותר מדי מכדי לספור.
דמויות וסמלים רוחניים, דתיים מייצגים לעתים קרובות את התקווה האחרונה שאנשים עניים, מושפלים וחסרי זכויות נאחזים בה באכזריות מוחלטת, שכן תקווה זו היא קו ההגנה האחרון שלהם. בלעדיו הכל אבוד.
פלסטין שימש לעתים קרובות כמיקרוקוסמוס למחלה גדולה יותר, שרבים מהמוסלמים רואים בה את הנקודה הנמוכה ביותר של ההשפלה הקולקטיבית שלהם המשתרעת על פני דורות. למרות שהסולידריות המוסלמית עם הפלסטינים עטופה לעתים קרובות בסמלים וסיסמאות דתיים, למעשה, השפלה של הפרט כייצוג האומה (האומה) היא זו שמטרידה אותם יותר מכל.
פלסטיןעם זאת, היא כבר לא נקודת השפל היחידה. בשני העשורים האחרונים, מדינות מוסלמיות אחרות הצטרפו לרשימה הולכת וגדלה: אפגניסטן, עיראק, תימן, סודן, סומליה, לוב וכו'.
העלבת סמלים איסלאמיים מייצגת לעתים קרובות את נקודת השבירה הזו עבור מוסלמים רבים. התופעה ברורה מכדי לפספס. הרבה לפני של סלמאן רושדי פסוקי השטן הפך לגורם מפורסמים בקרב ממשלות ואנשי רוח מערביים - כביכול כל כך להוטים להגן על חופש הביטוי מפני המוני המוסלמים הנקמנים - המוסלמים הפוגעים הצליחו איכשהו לשרוד את כל שלבי התקינות הפוליטית שחוו מדינות המערב בעשורים האחרונים.
זה לא היה מפתיע שהסרטון האחרון נגד האסלאם התמימות של המוסלמים בוים על ידי פורנוגרף, מקודם על ידי מפרי שנאה ימניים, ותומך על ידי הגורמים ה"אינטלקטואלים" המאוד צדקניים שהיללו כל הרפתקה צבאית אמריקאית במדינות מוסלמיות. מי שמשתמש בסרט, ובאלימות והכעס הרב שהוא יצר, כדי להטיף לחופש ביטוי וכאלה, או בורים מכוון או לא יודעים דבר על ההקשר הפוליטי מאחורי כל זה.
באופן דומה, זה לא היה המעשה היחיד של העיתון הדני ג'ילנדס-פסטן פרסום הקריקטורות הפוגעניות של מוחמד ב-2005 או שריפת הקוראן הקדוש על ידי הכומר טרי ג'ונס ב-2010, שעוררה זעם של מוסלמים רבים. זהותם של העבריינים - כמערביים ואמריקאים - היא שהציבה את העלבונות בהקשר פוליטי בלתי נסבל ממילא: ההתעללות המינית והפיזית באסירים עיראקים באבו גרייב, הטירוף של כלא באגם באפגניסטן, העינויים והכליאה הבלתי חוקית של אסירים עיראקים. עצורים מוסלמים בגואנטנמו, מיליוני ההרוגים, המום והעקורים ועוד אלף דוגמאות כאלה.
אלה שמתעקשים להציב את "זעם מוסלמי" (סיפור השער של כתבה לאחרונה ניוזוויק מהדורה) בתוך איזשהו דיון עקר על חופש הביטוי רק מבלבלים את הנושא.
קריקטורות פוגעניות המכוונות לנביא מוחמד פורסמו במספר מדינות כולל עיתונים באפריקה, דרום אמריקה ואפילו כמה מדינות ערביות. לא הייתה מהומה. של דרום אפריקה דואר ואפוטרופוס ידוע לשמצה בניסיון להוסיף שמן למדורה, נואש לתשומת לב בינלאומית. ב-2010, קצת לפני המונדיאל, קיווה הקריקטוריסט יונתן שפירו לפרוץ לכוכבים בינלאומיים עם קריקטורה פוגענית באותו עיתון, ללא הועיל. רק קהילות מוסלמיות מקומיות הגיבו והנושא נשכח פחות או יותר. למה?
האם זה בגלל שהמוסלמים סובלניים יותר לחופש הביטוי בצ'ילה, אסטוניה ופרו, מאשר ארה"ב, דנמרק וצרפת? או שזה בגלל שהראשונים לא מעורבים במלחמות שממשיכות להשפיל את המוסלמים, לדחוף אותם לקצה, כמו השכן הישן שלי מעזה?
בדיוק כשההפגנות בנו תאוצה, מתקפה אווירית של נאט"ו ב-16 בספטמבר נהרגו 8 נשים במחוז לגמן שבאפגניסטן. אלפי אפגנים זועמים, חסרי אונים לפני התקיפות הקטלניות החוזרות ונשנות, הסתובבו ברחובות בדמעות בקריאות סיסמאות נגד ארה"ב, שריפת דגלי ארה"ב ועוד. הזעם שלהם על הסרט הודגש בשל השביתה הקטלנית. מעטים בתקשורת המיינסטרים אפילו טרחו לקשר בין שני האירועים, כאילו כוונתם היא פשוט לטעון שהמוסלמים אינם רציונליים ושההיגיון המוטעה שלהם אינו ראוי להתייחסות כלשהי.
כשראיתי מפגינים פקיסטנים, אפגנים, תימנים, לבנונים ואחרים מתגייסים נגד הפרובוקציה המתמדת הנובעת ממדינות המערב, לא יכולתי שלא לחשוב על ע'סאן. הדרישה מהמוסלמים להיות סובלניים יותר כאשר הסמלים הקדושים ביותר שלהם מחוללים, בעוד עשן הפצצות של נאט"ו ממשיך למלא את האופק האפגני-פקיסטני, אינה שונה בהרבה מדרישה מאדם מובטל, שבור ומיואש לשבת על ארבע, לנבוח. כמו כלב והשמצות חוזרות על הנביא מוחמד. עד כמה שהיה חסר כבוד לדת, הרגע הזה הגדיר את עצם האנושיות שלו. הוא סירב לציית לחיילים, וההכאה החלה.
Z
Ramzy Baroud (www.ramzybaroud.net) הוא בעל טור בסינדיקציה בינלאומית ועורך של PalestineChronicle.com. הספר האחרון שלו הוא אבא שלי היה לוחם חירות: הסיפור שלא סופר בעזה (Pluto Press, לונדון).