מסגרת ווסטמינסטר של המאבק על מספנות הרלנד וולף ההיסטוריות מצמצמת אותו לאחד של שוק מול מדינה: "עניין מסחרי גרידא" אומר בוריס ג'ונסון, בדרך כלל מתנער מהבעיה. "נביא את החצרות לבעלות ציבורית", אומר ג'ון מקדונל, בציפייה לתוכניות של הלייבור לשיקום תעשייתי בראשות הממשלה.
אולם עובדי המספנה עצמם, שכובשים כעת את החצרות, לוקחים את החיפוש אחר אלטרנטיבה לרמה עמוקה יותר, מתייחסים לנושא המהותי של הייצור עצמו, צופים עתיד שלא מבוסס על הפנטזיה של חזרה לספינות הספינות הגדולות בסגנון הטיטאניק של העבר אלא על ייצור התשתית והעבודה הפנימית של ציוד להפקת אנרגיה מתחדשת באמצעות רתימת כוח הרוח והגלים.
הם למעשה, מערערים על השיפוט הערכי הגלום בפנייתו של ג'ונסון לשוק: שרק השוק יכול לשפוט את הכשרון החברתי של מוצר; רק אם למוצר יש שוק יש לו ערך. להיפך, העובדים מתעקשים, זה יהיה פלילי, לנוכח מצב החירום האקלימי לבזבז מיומנויות ויכולת ייצור שבמינימום עלות ובאמצעות רכש ממשלתי (ומכאן החלטות פוליטיות ולא שוקיות) יופעלו באופן מיידי. להפחית לפחות את פליטת הפחמן של בריטניה.
כל זה ידרוש תמיכה ממשלתית למען הישרדות האזרחים, תחום שבו השוק נכשל בבירור; ואכן, השוק הארגוני הבלתי מפוקח הוא המניע העיקרי לאיום הכאוס האקלימי.
יתרה מכך, היוזמה של עובדי בלפסט מצביעה על כיוון חדש לבעלות ציבורית ולשיקום בהובלת המדינה, כיוון שכבר עובד עליו בלייבור. התוכנית החלופית של עובדי המספנה, המבוססת על ביקורת מפורטת של כושר הייצור של החצר ועל כישוריהם וניסיונם, ממחישה את חשיבות ההתעקשות של ג'ון מקדונל על ניהול דמוקרטי חדש של חברות ציבוריות המבוסס על העיקרון ש"אף אחד לא יודע טוב יותר איך לנהל את התעשיות האלה מאשר את אלה שמבלים איתם את חייהם".
האמון של מקדונל בדמוקרטיזציה של בעלות ציבורית כאמצעי למקסום התועלת הציבורית של חברות ציבוריות, נוצר בהשראת יוזמה דומה בצורה מעניינת בשנות ה-1970, של עובדים בעלי כישורים גבוהים דומה, מודעים ואכן גאים לתועלת הפוטנציאלית של מיומנותם לשאר. של החברה.
לעובדים, למעצבים ומהנדסים אלה, שעבדו במפעלים השונים של לוקאס אירוספייס, הייתה, בדומה לעובדי הרלנד ולוולף, מסורת של ארגון חזק ולוחמנות במקום העבודה. אבל למרות כל המיליטנטיות הזאת, הם לא הצליחו לעצור את הירידה המתמדת של מקומות עבודה; במקרה שלהם זה היה בעיקר תוצאה של שינויים טכנולוגיים כמו גם רציונליזציות של חברות מונעות מהתחרות.
כמו בבלפסט, סגירות מפעלים היו הקש האחרון וכמו במספנות, כיבוש בפני עצמו, לא הספיק כדי לעצור את הסגירה. בשביל זה האמינו עובדי לוקאס אירו-חלל שהם צריכים לזכות בתמיכה פוליטית וציבורית. טוני בן, אז שר התעשייה, כמו ג'ון מקדונל, כבר דיבר על הבאת רכיבי תעופה וחלל - ומכאן לוקאס אירוספייס לבעלות ציבורית.
אבל העובדים רצו שינוי עמוק יותר: הם ראו שהבעלות הציבורית על המכרות ומסילות הברזל לא שינתה את אופן ניהול החברות או מי נהנה מ"הצלחתן" הכלכלית. הממשלה הגדילה את הכנסותיה אך באותה עלות של משרות עובדים כמו במגזר הפרטי.
בהפקת לקחים מכך, הם ראו בעלות ציבורית לא מטרה בפני עצמה אלא אמצעי לתעסוקה בת קיימא, מספקת ושימושית חברתית, שבה יש להם שליטה מסוימת. מתוך מחשבה על כך, מנהיגי האיגודים המקצועיים במקום העבודה מהמפעלים השונים של Lucas Areospace, ביקשו מחבריהם לערוך מלאי של מכונות ומיומנויות מקומיות ולהציע את המוצרים החלופיים שהם יוכלו לעצב או לייצר כדי לענות על צרכים חברתיים שלא נענו.
העובדים העלו 150 רעיונות למוצרים שונים לתחבורה - הם למעשה תכננו את אב הטיפוס של "רכב רכבת"; חיסכון באנרגיה, עזרים לנכים, בהשראת דיונים בבתי חולים מקומיים ועוד. ה לוקאס תוכנית עובדי תעופה וחלל לייצור שימושי חברתית הפך למגדלור לכלכלה דמוקרטית ואקולוגית.
הרעיונות שלה מתקיימים כהוכחה מעשית וחיה לכך שיש אלטרנטיבות לצוויים מונעי שוק, לייצור אנרגיה עתיר פחמן וייצור באופן כללי, לכלכלת הנשק והתעסוקה שאליה היא קשורה. בליבתן של חלופות אלו עומדת צורה משתפת ופרודוקטיבית של דמוקרטיה המשחררת ורותמת לטובת החברה את היכולות האנושיות שהשוק מונע הרווח הפרטי רואה כ"מיותרות". אם הלייבור תהפוך את הגישה הזו למרכזית במסע הבחירות שלה בשילוב עם חיזוק המגבלות של האיחוד האירופי על כוח תאגידי, היא תהפוך למפלגה שבאמת מסוגלת "להשתלט בחזרה".
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו