זה היה קיץ לפני כמעט חצי מאה כשנכנסתי לטנדר של פולקסווגן והתחלתי את הטיול שלי ברחבי הארץ עם פיטר, חבר צלם. עשיתי זאת באופן רשמי ככתב של שירות חדשות קטן של סן פרנסיסקו, לאחר שנשלחתי לבחון את מצב הרוח של האומה ברגע עמוס פוליטית. מלחמת וייטנאם, עם כל המחאות וההפרעות הפנימיות שלה, רק הסתיימה. כוחות צפון וייטנאם ייכנסו עד מהרה לסייגון, בירת דרום וייטנאם; נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, נלכד אז בשערורייה מתעצמת שנקראת "ווטרגייט".
והנה היה הדבר המוזר. גם אני הרגשתי לכודה. בדרך כלשהי, הרגשתי אבודה. כפי שניסחתי זאת אז (וזה אמור להיות צלצול מוכר, גם אם ב-1973 התכוונתי רק לגרסת הטלוויזיה של החדשות), "המסך הזה רדף את חיי. איכשהו רציתי לנפץ אותו ולגלות נקודות התייחסות חדשות, אנושיות יותר, מרכז כובד אמיתי". היה לי הדחף לפרוץ מהעולם הזה שלי ולעשות את הדבר הכל-אמריקאי, ה עניין של ג'ק קרואק: ללכת "על הדרך."
אז פיטר ואני יצאנו לדרך האמריקאית המפורסמת ההיא, נוסעים מחנאות למסעדות מזון מהיר, קרנבל באמצע הדרך לאולד פיית'פול, רק כדי למצוא את עצמנו לכודים במה שכיניתי "השליטה הארגונית הגוברת לא רק על אנשים בעבודה, אלא בחופשות שלהם, בשעות הפנאי שלהם". מצאתי את עצמי מראיין, והוא מצלם, את מה שחשבתי עליו כעל "אוכלוסיית נוודים מבולבלים" - בעיקר אמריקאים ממעמד הביניים הנמוך ומעמד הפועלים, מבולבלים וכועסים, "נדחקים הצידה", כפי שכתבתי אז, על ידי "כוחות שהם מרגישים שהם מעבר לשליטתם". היינו, התברר, לגמרי בכביש של מישהו אחר.
במילווקי, הצטרפה אלינו ננסי, שלימים הפכה לאשתי, ואז הייתה מבלה שבועות אחרי הכבישים המהירים הכל כך לא רומנטיים האלה (בלי ג'ק קרואק באופק), ומראיינת כל מי שידבר איתנו. בסופו של דבר, הניסיון הזה של ילד בן 29 להשתחרר מחייו שלו, להבין "היכן (או האם) אני משתלב בחברה האמריקאית" הפך לספר הראשון שלי, מעבר לשליטתנו: אמריקה באמצע שנות השבעים. בדיעבד, הספר ההוא על המסע המוזר שלנו לתוך מדינה המתארגנת מחדש לצריכה נצחית ורווחתם של תאגידי ענק הפך להיות שלי - כפי שאקרא לזה אז - "מסמך חלום שנחפר מעברנו הקרוב".
וכן, אפילו לפני כל כך הרבה זמן, זה כבר היה רגע בעייתי בארץ בעייתית. אני חייב להודות, עם זאת, שלא הסתכלתי מעבר לשליטתנו במשך שנים, לא עד שחבר לאחרונה מצא עותק, קרא אותו ושלח אימייל, ציטט לי את הטקסט העתיק שלי כדי להצביע על עד כמה הוא עדיין רלוונטי להחריד, איך - במובן מסוים - חלקים טרופיים של אותה אמריקה של 1973 כבר היו .
הוא הדגיש, במיוחד, ראיון לקראת סוף הספר ההוא עם "פרנק נלסון" - שיניתי את כל השמות, אז מי יודע עכשיו מה היה הראיון האמיתי שלו - על מה עוד רגע. ההודעה הזו הבהילה אותי. שכחתי את כל אותם פרנק נלסונים ואולי גם את טום אנגלהרדט שראיין אותם לפני כל כך הרבה זמן.
אז, סקרנית לגבי האני האבוד הזה שלי ושל העולם שבו גרתי אז, הרמתי את הספר הישן וקראתי אותו מחדש כדי לפגוש את טום אנגלהרדט הצעיר בדרכים ביקום אמריקאי אחר. וכמה מוזר המסע הזה חזרה אל העבר שלי - ושלנו - התברר כמסע.
הרוח הנכונה סוחפת פנימה מהמישור
אז, אם יש לך סבלנות למסע קטן בזמן, חזור איתי ליולי 1973 ותן לי לספר לך על פרנק נלסון, אותו פגשתי בראש שביל בפארק הלאומי ילוסטון עם אשתו ושלושת ילדיו. הוא היה "איש משפחה אחראי וחביב" עם - ללא קשר למידת הלחיצה עליו - "אין חזון לעתיד טוב יותר". שרברב ואיגודי עובדים מקליבלנד, וכן יו"ר ועדת המשא ומתן של האיגודים במפעל שלו, הוא אמר לי בגאווה: "הקדשתי את עצמי כל חיי לתנועת העבודה ואני מאמין בה".
עם זאת, הוא כבר דיבר אז על "הגישה השמרנית" ההולכת וגוברת של תנועת האיגודים המקצועיים ועל האפשרות שהיא תיהרס, הוא האמין, על ידי "נושא הגזע". ברור שהוא היה גם אנטישמי וגם גזעני. ("בהיותי לבן, הייתי מעדיף את המשך העליונות של הגזע הלבן במקום ההומוגניזציה הזו שמגיעה.") ובזמן שדיבר איתי על מה שהוא הרגיש שהוא משבר אמריקאי הולך וגובר איתי, הוא גם אמר לי ש"הליברלים שלך מאמינים בעולם אחד הממשלה... והשמרנים שלכם" - שהוא בבירור האמין שהוא עצמו - "מאמינים קודם כל באמריקה, בשליטה אמריקאית."
ותזכרו, זה היה ביולי 1973, לא ביולי 2019. זו הייתה אמריקה של ריצ'רד ניקסון, לא של דונלד טראמפ.
פרנק ואשתו הלן היו פתוחים, פטפטנים וכל כך מרוצים מחוויית הראיון שהיא מסרה לי את כתובתם וביקשה ממני לשלוח להם עותק של כל מה שכתבתי. במילים אחרות, הוא לא אמר שום דבר שלדעתו הוא מחוץ לטווח הראוי. התגובה שלי, כשעזבתי אותו, הייתה: "בשבילי, הראיון הזה נראה כמו הקרשנדו שאליו נבנו חלקי הטיול שלנו".
כפי שגיליתי באותם שבועות של ראיונות, נלסון, כמו רבים אחרים באותה לולאת חופשה, היה מלא עד אפס מקום בפחדים חצי מדוברים ולא מדוברים לגבי עתיד שבו, כפי שניסחתי זאת אז, "החברה] הדוחפים ישרדו, אולי אפילו ירוויחו. האנשים האלה שדיברנו איתם, המסה העצומה של אנשי הביניים שבקושי תפסו אחיזת רגל במערכת, ינותקו בברכיים. ובהיותם מרותקים [למערכת ההיא], הם לא יודעים מה לעשות."
ואז, כשחשבתי על נלסון (ועל אחרים כמוהו שפגשנו), הוספתי,
"עם זאת, הצעד הבא של פרנק נלסון עשוי להיות מחוץ לפאסיביות הזו ולצאת לרחובות... המוטיבציה, התסכול, הכעס נמצאים שם. אפילו אידיאולוגיה חדשה, אידיאולוגיה של גזע ולאומיות מתהווה. כל מה שחסר הוא הרוח הנכונה שסוחפת פנימה מהמישור, שילוב של כוחות בצמרת החברה המוכנה לגייס את פרנק נלסון.
"...לטובעים אין בדרך כלל ניתוח נוקב של המציאות. כל מה שהם דורשים הוא ההבטחה שתחושת המעמד שלהם שהושגה קשה לא תרד לטמיון; והסבר, כל הסבר, שיתלו בו תקוותיהם. החברה האמריקאית משאירה אנשים כל כך מבולבלים והמציאות כל כך מפורקת, שכמעט כל נוסחה שמתיימרת לחבר את החלקים יחד ופונה למה שאנשים חושבים עליו כאינטרס האישי שלהם עשויה להתברר כמקובלת".
בעמודים האלה, כבר העליתי את גרמניה מתקופת ויימאר - הרגע, כלומר, לפני שהיטלר עלה לשלטון - ואז הוספתי:
"בגרמניה של שנות השלושים, הנוסחה שעבדה הייתה אנטישמיות, אנטי קומוניזם ולאומיות משתוללת בשילוב עם תעסוקה מלאה וחזרה ליציבות ביתית. אם פרנק נלסון הוא קריטריון כלשהו, ייתכן שהנוסחה לא כל כך שונה כאן... לאומיות יכולה בהחלט להיות הדגל שמתחתיו יבוא המאבק והקורבנות הבלתי נמנעים, ותחרו את הבוגי בדיוק כפי שהיהודים היו בגרמניה. העניים (השחורים) הניתנים לזיהוי הם הסמל של פרנק נלסון למה שיש לו להפסיד, מה שאפשר לקרוע לו מידיו. והוא יתגונן מפני זה גם אם יצטרך להתחבר עם 'היהודים והגויים העשירים' כדי לעשות זאת.
"פרנק נלסון ומיליוני אמריקאים אחרים מוכנים לבחירה, אם קבוצה בצמרת תראה רווח ביבול".
ברוכים הבאים לעולם קיצוני יותר
בעידן של דונלד טראמפ, ה גאים בנים, וה וולברין שומרים, הרבה מזה אמור להרגיש מוכר בצורה מוזרה. עם זאת, אם הדיווח שלי היה נבואי בצורה כלשהי, אני חייב להודות שלא הבנתי את זה כל השנים האלה - לא עד שחבר שלי כתב לי. ובכל זאת, זה צריך להיות ברור, בדיעבד, שעד כמה שהרגע הנוכחי נראה מוזר, הוא לא בא סתם כך, לא קלוש. איך יתכן?
לצורך העניין, גם דונלד טראמפ לא בדיוק הגיע סתם כך. בתור התחלה, רק כמה חודשים אחרי שחזרתי לסן פרנסיסקו מאותו טיול חוצה קאנטרי שלנו, הוא עשה הופעתו הראשונה בעמוד הראשון של ניו יורק טיימס. הוא היה בן 27, צעיר ממני בשנתיים, וכבר נשיא תאגיד הניהול של טראמפ. הכותרת, גווני העתיד של דונלד והלאומנות הלבנה שליוותה אותו, הייתה: "בעל הבית הגדול מואשם בהטיה אנטי-שחורה בעיר". משרד המשפטים האשים אז את אביו פרד ואותו בסירוב "להשכיר או לנהל משא ומתן על השכרות 'בגלל גזע וצבע'" בבניינים שהיו אז בבעלותם ובניהולם. והמילים הראשונות שלו שצוטטו בעיתון ההוא לגבי ההאשמות הללו היו, באופן הולם: "הם מגוחכים לחלוטין... מעולם לא הפלינו ולעולם לא היינו". ברור שלא! ומה לא הפך להיות יותר ויותר טראמפי, עד כדי גיחוך בעולם הכל-אמריקאי שלנו מאז?
כשחושבים על זה, עם הרגע הזה ב-1973 בחשבון, טראמפ עצמו עשוי להידמות מחדש כשילוב קיצוני של ריצ'רד ניקסון (אדם עם משלו). קלטות חושפניות בדיוק כמו דונלד) ו ג'ורג 'וואלאס. המושל הגזעני של אלבמה ומועמד צד שלישי לשנה ניקסון חמק ליד הדמוקרט הוברט האמפרי שזכה לראשונה בבית הלבן, וואלאס היה אדם הידוע בעיקר בניסוח "הפרדה עכשיו, הפרדה מחר, הפרדה לנצח".
ניקסון לקח את הנשיאות ב-1968 ושוב ב-1972 עם צורת גזענות משלו, "האסטרטגיה הדרומית", שהחלה לראשונה על ידי המועמד הרפובליקני לנשיאות בארי גולדווטר ב-1964 (ואז קרא, בהרבה יותר מרומז, "מבצע דיקסי”). באופן גזעני ולאומני מובהק, הביא ניקסון את הלבנים הדרומיים במעוזים הדמוקרטיים לשעבר של הדרום באופן סופי לחדר הרפובליקני. עד 1980, רונלד רייגן לא יחשוב פעמיים על פתיחת קמפיין בחירות לנשיאות משלו עם נאום "זכויות מדינות" (אז עדיין ביטוי קוד להפרדה) ליד פילדלפיה, מיסיסיפי, קילומטרים בלבד מהסכר העפר שבו שלושה רצחו זכויות אזרח. עובדים נמצאו קבורים ב-1964. ובשנים שחלפו, גם המפלגה הרפובליקנית הלכה דרומה (כביכול) בגדול ונכנסה למדינה צורה של חוסר ליברליות זה היה, אפילו בעידן ניקסון, בולט מספיק.
עד 2016, כמובן, האסטרטגיה הדרומית הזו הפכה למשהו יותר כמו אסטרטגיה לאומית ב-(תופס כוס) ידיו של דונלד טראמפ.
בינתיים, ההתאגדות - אם כן, יכולתי לחשוב על זה כעל מזון מהיר - של המדינה שפיטר, ננסי ואני טיילנו בה כבר הייתה בעיצומה. יחד עם זאת, סוג חדש של אי-שוויון כל-אמריקאי רק החל להתרשם באותן שנים. היום, כשהמיליארדר הראשון בבית הלבן ומיליארדרים אחרים, אפילו בעיצומה של מגיפה, ממשיכים לעשות מנטה מוחלטת בזמן שכל כך הרבה אמריקאים סובלים, אי השוויון שהותיר את פרנק נלסון ועמיתיו כל כך לא רגועים, מעולם לא הפסיק לעלות באמת רמות מדהימות.
תאמין לי, גם אם דונלד טראמפ יצטרך לעזוב את המשרד הסגלגל ב-20 בינואר 2021, אנחנו עדיין נהיה באמריקה שלו. ו-47 שנים אחרי הטיול הארוך והמוזר שלי, אני חושב שאני יכול להבטיח לכם דבר אחד: אלמלא המגיפה שהמדינה הזאת נתונה בידה וסחפה כל כך הרבה מאיתנו מכל דרך שהיא, איזה כתב צעיר, מטורף ואומלל, עדיין יוכל לצאת ל"כביש" של המאה העשרים ואחת ולמצוא גרסאות מעודכנות של פרנק נלסון בשפע (שמספר מפתיע מהם עשוי להיות חמושים היטב וכועס).
ברוכים הבאים לאמריקה! אין ספק שכל כך הרבה זמן אחרי שפיטר, ננסי ואני טיילנו בכביש הלא כל כך פתוח, החיים שלנו והמדינה הזו הם הרבה מעבר לשליטתנו.
כשכתבתי על האנשים שראיינתי אז (עליהם - למעט השראה יחידה של מנהלת מוזיאון שפגשתי בטווין פולס, איידהו - לא ידעתי יותר), אמרתי: "אני לא מטיל ספק בכך שהם, כמוני, עדיין הולכים בחוסר רצון לעבר עתיד שיגרום לקיץ 1973 להיראות ממש לא אמיתי וישאיר את כולנו תוהים: האם החיים באמת היו יכולים להיות כאלה?"
ב-Covid-19 אמריקה, עם החוף המערבי עדיין בוער, קולורדו ב להבות היסטוריות, שיא 11 סופות שפוגעות בחוף המפרץ ובמקומות אחרים בעונת ההוריקנים הזו, וחום מכל סוג עולה בכל מקום, אל תאמינו לשנייה שהביטוי "מעבר לשליטתנו" לא יוכל לקבל משמעות חדשה בעשורים הבאים.
ברוכים הבאים לגרסה קיצונית יותר של העולם, פרנק נלסון ואני כבר אוכלסנו ב-1973.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו