אני כותב את ההערה הדחופה הזו בתקופה של משברים מרובים ומדורגים: נגיף הקורונה, שינויי אקלים והרס אקולוגי רחב יותר, האיום במלחמה גרעינית, גזענות מערכתית, העלייה המתמשכת של תנועות עליונות לבנים אלימות, כלכלה קפיטליסטית המתכוונת לנקז כל טיפה אחרונה של זיעה ודם מאנשים עניים ומעמד הפועלים, ומנגנון מדינה שאינו מסוגל לספק אפילו את הצרכים הבסיסיים ביותר.
המצב חמור. אתה יודע את זה. אני יודע את זה. כולנו יודעים ש.
כרגע, אין לנו זמן לשטויות. אין לנו זמן לנרקיסיסטים. ואין לנו זמן לקרבות בין-שמאליים המונעים על ידי אישיות או אידיאולוגיה. אין לנו זמן לקרייריסטים או לאגו. זה לא משחק. זהו קרב חיים או מוות על עתיד הפלנטה והמין שלנו.
במידה שלכל אחד מאיתנו יש פלטפורמה, עלינו להשתמש בה כדי לבנות סולידריות, קולקטיביות ולקדם שיתוף פעולה בין ארגוני שמאל או תנועות שמאל שונות.
בזמן שאנחנו מדברים, קיימות תנועות רבות ושונות ומעניינות בארה"ב במיסיסיפי, יש שיתוף פעולה ג'קסון. לדמוקרטים סוציאליסטים של אמריקה (DSA) יש כעת למעלה מ-80,000 חברים המשלמים חובה. פעילים ילידים ממשיכים להוביל את הדרך במאבק נגד מיצוי הדלק המאובנים. Black Lives Matter (BLM) הניע מיליוני אמריקאים במהלך הקיץ בצורה חסרת תקדים. ואיגודי עובדים, בראשם מורים ואחיות, ממשיכים להילחם, לשבות ולהתארגן ברחבי הארץ.
ללא ספק, מגוון רחב של אקטיביזם וארגון שמאל מתרחש בזמן אמת. עם זאת, חלק ניכר מהמאמצים הקיימים שלנו נותרים לא מאורגנים, חסרי תיאום, לעתים קרובות מכוסים, ולא יעילים (ככל שאיננו משיגים את המטרות המוצהרות שלנו).
הייתי טוען שאחת הסיבות העיקריות לכך שהתנועות, הארגונים והקמפיינים שלנו נותרים בלתי מסוגלים "לספק את הסחורה" נובעת מהטבע האכזרי של מריבות בין שמאל. כפי שניסח זאת ידידי ג'וני פעם, "להסתכל על שמאל זה כמו לראות בנחש אוכל את זנבו." מילים נבונות ממישהו שהשתתף אולי בתריסר אירועים פוליטיים עזבו בכל חייו.
כמובן, כמו כל שמאלני שמזוהה בעצמו, גם אני חטאתי בעיסוק בצורות שונות של עוינות רוחבית. לאחר חמש עשרה שנים שבהן הקדשתי את חיי למספר רב של תנועות שמאל ומטרות, איבדתי הזדמנויות עבודה ואוהבים רבים בדרך, גם אני אפשרתי לרגשות שלי להפיק את המיטב ממני. זה רק טבעי.
אם אתה קורא את זה ואתה מזדהה כשמאלני, כנראה שאתה רגיל לבעוט בתחת. זה בערך איך זה הולך כשאתה נלחם במוסדות החזקים והאלימים ביותר על פני כדור הארץ. אני מבין.
אבל חומרת האתגרים הקולקטיביים שלנו אינה נותנת תירוץ לעבירות אינדיבידואליות, במיוחד אלה המופנות כלפי חברינו משמאל. ובשלב הזה, בנסיבות כל כך קשות, נראה לי ברור שכולם בשמאל צריכים לדבוק במעין הפסקת אש או הפסקת אש זמנית.
אתה אנרכיסט? גדול! אה, אתה סוציאליסט? אפילו יותר טוב! החבר הכי טוב שלי הוא קומוניסט. אח שלי, ליברל. אני מעדיף את המרגריטה האידיאולוגית שלי שנעשתה עם מעט אנרכיזם, מעורבת במנה כבדה של סוציאליזם, קוביית קרח קומוניסטית, מטריה ילידית, ליים קיומי וקורט מלח ליברלי.
אמנם אני באמת נהנה לקרוא ולדבר על אידיאולוגיה/אידאולוגיות פוליטיות, אבל מעולם לא דאגתי מאוד לאידאולוגים דוגמטיים, במיוחד מהטיפוסים שתוכיים פילוסופים מתים בתקווה להישמע אינטליגנטים. כמה משעמם…
בשבילי, מה שאנשים עושים בעולם האמיתי זה כל מה שחשוב. במילים אחרות, כשמישהו אומר לי שהוא סוציאליסט, אני בדרך כלל שואל, "איך נראית הפוליטיקה הסוציאליסטית שלך בשטח, למשל, איפה אתה גר או עובד?" אם הם עונים ב"טוב, אני לא ממש מעורב באף קבוצה", או "אני חבר במקומון (מלא את הארגון העדתי הריק) עם עוד ארבעה אנשים", אני לא מתרשם.
עם זאת, אני שואב השראה למדי מאלה שנוקטים בפעולה, משיגים יעדים מוצהרים ועושים הבדל משמעותי בעולם החומרי, בחיי היום-יום של אנשים עניים ומעמד הפועלים. אני מתרגש מאלה שמגנים על פיסות אדמה שלאף אחד אחר לא אכפת מהם או על מינים שנשכחו מזמן על ידי תרבות שמוצאת את נטפליקס מעניינת יותר מגורל כדור הארץ. אלה האנשים שמניעים אותי. רבים מהם אינם מזדהים עם אידיאולוגיה מסוימת. לא אכפת לי פחות. אני מתרשם ממעשים, לא ממילים.
מניסיוני, האנשים הפחות אידיאולוגיים הם לרוב הפעילים והמארגנים הטובים ביותר. מארגנים יעילים לא נלחמים על רעיונות. הם נלחמים למען יצורים חיים, אנושיים או אחרים. רוב האנשים הפשוטים (שמאלנים שאינם מזוהים בעצמם) מתרשמים הרבה יותר מהאחרונים, כפי שהם צריכים להיות.
האתגרים והאויבים העומדים בפנינו: שינויי אקלים, מיליטריזם, גזענות, אוליגרכיה, אימפריה, פטריארכיה, והפוליטיקאים, הבירוקרטים, האליטות התאגידיות, הריאקציונרים הדתיים ובעלי העליונות הלבנים שתומכים במוסדות ומערכות דיכוי אלה - יובסו רק אם נצליח יכולים לגייס את הרצון הקולקטיבי, האנרגיה, המשאבים והענווה שלנו, להתאגד ולהתחיל במאבק שכמותו אף אחד לא ראה מעולם.
ניצחון אפשרי, אך לא סביר אם נשמור על העמדה הנוכחית, לעתים העוינת, שלנו כלפי חברינו וחברינו בשמאל. במידה שתרמתי להתנהגות כזו, אני מבקש את התנצלותי הכנה. לאף אחד אין זמן למחלוקות אישיות או למאבקים פוליטיים קטנוניים. כל זה לא משנה בשלב הזה של המשחק. אנחנו במאבק של חיינו.
בסופו של דבר, אני מאמין שנוכל לנצח. למען האמת, ניצחון הוא האפשרות היחידה שלנו. או שאמריקאים עניים ומעמד הפועלים ישנו בצורה דמוקרטית או יחליפו את המוסדות הקיימים במדינה הזו, או שהמעמד השליט יבשל את כדור הארץ (או יפתח במלחמה גרעינית) ויהרוג את כולנו. זה כזה פשוט.
עבורי, סולידריות היא דבר לא מובן מאליו. שמאלנים ברצינות להביס את גורמי הימין שנותרו מושרשים בתרבות ובחברה האמריקאית צריכים לשים בצד את המחלוקות בינינו, ארוכות ככל שיהיו, ולהתחייב למאבק הקולקטיבי נגד גזענות, מיליטריזם, אוליגרכיה ואסון אקלים.
עכשיו זה הזמן לאחדות, לא לאחדות המזוייפת של ג'ו ביידן עם הגורמים הימניים מאוד שמבקשים להרוס את התנועות שלנו, אלא אחדות בין שמאל. אם רדיקלים לא יכולים להתאגד בנסיבות הנוכחיות, למען האמת, אין הרבה תקווה לפוליטיקה השמאלנית בארצות הברית.
עם זאת, אני מאמין שאנו מסוגלים (אפילו לרגע) לשים בצד את ההבדלים הקטנים שלנו ולהתמקד באויבים משותפים: כלומר, המוסדות והאנשים שהורסים את חיינו ואת כדור הארץ. כל גרם של תסכול, כעס, טינה, עצב וכאב שלנו צריך להיות מופנה אליהם, לא לחברים שלנו.
אז, אין יותר קרבות ביוטיוב. אין יותר קריאות רשתות חברתיות. לא עוד כתבות שמפרקות זו את זו. מספיק זה מספיק. מַה שֶׁהַיָה הַיָה. להתבגר. תתחזק. לְהִתְנַצֵל. להפנות את הלחי השנייה. תעשה כל מה שאתה צריך לעשות כי אנחנו צריכים את כל הידיים על הסיפון. הישרדות היא כל מה שחשוב. וכדי לשרוד, עלינו לנצח. וכדי לנצח, עלינו לפעול בסולידריות. השעון מתקתק.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו