כיום ידוע כמעט לכל מי שעוקב אחר המאבק הפלסטיני כי ילדה בת 16, כיום בת 17, בשם עאהד תמימי, התעמתה עם חיילים ישראלים על אדמת משפחתה זמן קצר לאחר שבן דודה, מוחמד, נורה בפניו בכדור גומי. גורם לתרדמת. הסרטון של מעשיה הפך לוויראלי, מראה לעולם אישה צעירה אמיצה שעוסקת בפעולות התנגדות לא אלימות, ולאחר מכן יום לאחר מכן באמצע הלילה נעצרת בביתה ולאחר מכן מואשמת בשורה של פשעים; כפי שנהוג בישראל במעצר ילדים, עדן נגררה למתקן כלא ישראלי הרחק מהישג ידה של משפחתה ולאחר מכן נדחתה ערבות.
כפי שצוין בהרחבה, אהד תמימי הוא קורבן הירואי לאלה בפלסטין ובמקומות אחרים שמאשרים את המאבק הלאומי הפלסטיני, ומשבחים פעולות סמליות כאלה של התנגדות לא אלימה. עאהד גם כונתה לעתים קרובות "אייקונית" משום שהסיפור שלה, עכשיו ולפני כן, הוא כל כך סמל להתמדה יוצאת הדופן של העם הפלסטיני שעבר חמישים שנות כיבוש ושבעים שנה מאז הנישול ההמוני של 1948 הידוע לפלסטינים בשם נקבה. הנסיון הממושך הזה ממשיך להתגלגל ללא סוף הגון באופק. העובדה שאהד היא ילדה וילדה מחזקת את הדימוי הכפול של אומץ לב, התנגדות עיקשת וקורבנות. כמו כן, ראוי לציין כי כבר בשנת 2013 Ahed זכתה לבולטות כאשר הוענק פרס Handala Courage על ידי עירייה טורקית באיסטנבול, אירוע שקיבל תשומת לב רבה בשל ארוחת בוקר לכבודה שאורגן על ידי ראש הממשלה דאז רג'פ טאיפ ארדואן. בעודו בן 13 בלבד, פתח עאהד באיסטנבול תערוכת אמנות ששמה הולם "להיות ילד בפלסטין".
התגובה הישראלית, כפי שניתן היה לצפות, הייתה שלילית ומשפילה כמו התגובה הפלסטינית הייתה חיובית, אולי יותר. שרת התרבות, לא פחות, מירה רגב התייחסה לאאהד כך: "היא לא ילדה קטנה, היא מחבלת. הגיע הזמן שהם יבינו שאנשים כמוה צריכים להיות בכלא ולא לתת להם להסית לגזענות וחתרנות נגד מדינת ישראל". שר החינוך הידוע בעולם, נפתלי בנט, דייק יותר בתיאור העונש שהתאים לפשע כביכול של אהד: "אהד תמימי צריכה לרצות מאסר עולם על פשעיה". בצורה הזויה יותר, בן כספית, עיתונאי בולט, העלה קביעה מזעזעת למדי כיצד סוג ההתנהגות המתריסה של עאהד ראוי להתייחס באופן מזעזע מחוץ למסגרת החוק: "במקרה של בנות, עלינו לגבות מחיר בהזדמנות אחרת, בחושך ללא עדים או מצלמות". כמה מבקרים קראו את ההצהרה הזו כתמיכה בפגיעות מיניות, אפילו לאונס, אבל תהיה כוונתה אשר תהיה, העובדה שניתן להשתמש בשפה כזו בגלוי ברמות הגבוהות של השיח הישראלי, מבלי לעורר יִשׂרְאֵלִי תגובה נגדית מרמזת על סגנון ממשל טרוריסטי שעליו מסתמכים כדי לשבור את רצון ההתנגדות הפלסטינית.
תגובתה של מירה רגב לסרטון תמימי ממקמת את התגובה הישראלית לתגובתה של אהד תמימי בדרכים שכמו משקפות את הלך הרוח השלט במדינה שהופך בצורה מעוותת את המציאות של מדכאים ומדוכאים, קורבנות וקורבנות: "כשצפיתי בזה הרגשתי מושפלת. הרגשתי מרוסק", ומצאתי שהתקרית "פוגעת בכבוד הצבא ומדינת ישראל". התחושה המוזרה הזו היא שישראלים, לא פלסטינים, חווים השפלה במצב הנוכחי, למרות שישראל שולטת בכל היבט של חווית החיים הפלסטינית, שעבור הפלסטינים כרוכה במפגש יומיומי עם מדיניות מדכאת שנועדה להפחיד, להשפיל, ולהכניע. לעומת זאת, הישראלים נהנים מהיתרונות של חופש ושגשוג עירוני באווירה של נורמליות עם רמות ביטחון גבוהות יחסית בשנים האחרונות, שהפחיתה מאוד את האיום הביטחוני, ותוך כדי כך מחקה למעשה את התלונות והשאיפות הפלסטיניות מתודעת הציבור. כששמים לב לפלסטינים, כמו באירוע זה, זה נוטה להיות לעג, וביטויים של רצון פוליטי ישראלי שתלטני הרואה לנכון לחלוטין להטיל עונשים על ילדים פלסטינים בחומרה שאינה פרופורציונלית לחלוטין לחומרת הפשע כביכול. הפער הזה בין מציאות ההתנגדות הפלסטינית לבין הרטוריקה של אפשרויות דיכוי ישראליות הוא זה שמעניק לסיפורה של עאהד תמימי חריפות סמלית כל כך.
כמובן, יש תגובות ישראליות מתוחכמות יותר לאתגר של אהד. חלק מהפרשנים טוענים שמה שאינו פרופורציונלי הוא תשומת הלב העולמית המוקדשת לתקרית, ואף רומזת כי מדובר בתכסיס ציני שנועד להסיח את דעת הקהל העולמית בשל כישלון החמאס למלא את קריאתו לאינתיפאדה שלישית בתגובה להחלטת טראמפ. להכיר בירושלים כבירת ישראל וכך להעביר את שגרירות ארה"ב.
מבקרים אחרים עומדים על כך שהתקרית בוצעה על ידי הפלסטינים, עם מצלמות מוכנות, ולא ספונטנית כפי שהסרטון רוצה שנאמין. טענה כזו נראית לא רלוונטית, גם אם נכונה, שכן ההתרסה של אהד נבעה מהירי ופציעתה של בת דודתה זמן קצר קודם לכן, שבוודאי לא היה מבוים, אלא שיקוף של תגובות ישראליות מדכאות ואלימות להפגנות ההתנגדות הפלסטיניות. לזלזל במעשיה ככלי 'אינפורמציה' פירושו גם להתעלם מאי הוודאות שניצבה בפניה כשהיא מתעמתת כל כך עם חיילים ישראלים וקוראת תיגר על סמכותם. היא לא יכלה לדעת שהחיילים האלה לא יגיבו באלימות, שכן חלק מהישראלים ביקשו שקרה כדי להימנע מ'השפלה' בצד הישראלי. האומץ והתגובה המכובדת של עאהד נראים אותנטיים בהתחשב בהקשר הרחב יותר, וכך גם ההתנגדות של משפחת תמימי בעיירה נבי סאלח, שללא ספק חיברה את אהד לתרבות של תרגול לא אלים.
אני חושב שהתגובות המקוטבות הללו לאירוע מציעות הגדרה מטפורה לשלב הנוכחי של יחסי ישראל/פלסטין. המטאפורה זוכה לחיות מיוחדת מכיוון שאהד תמימי בילדותה מייצגת את המנטליות והטקטיקות של מצב דיכוי. הסיכוי שעניינו של עאהד יידון בבית משפט צבאי שקבע כי יותר מ-99% מהנאשמים אשמים בפשעים בהם הם מואשמים. זה מזכיר את ניהול המשפט הפלילי בדרום אפריקה בשיא גזענות האפרטהייד.
מעבר לגורל החוקי של המקרה של עאהד הוא חוסר האנושיות הבלתי נתפס של החזקת אוכלוסייה אזרחית בשבי דור אחר דור. המעשה והגורל של עאהד תמימי צריכים להיות חשובים מאוד לכולנו, ולעורר מחויבות מוגברת לסולידריות עם המאבק הלאומי הפלסטיני.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו