[הערה מקדימה: הפוסט שלהלן הוא טקסט שונה של ראיון 2 באוגוסט 2023 על ידי העיתונאי האיראני, Javad Heiran-Nia. הטקסט המכיל את תגובותי פורסם בכתב העת, בזאר תחריר [קישור: < https://www.tahlilbazaar.com/news/235594/Professor-Falk-China-s-influence-in-the-Persian-Gulf-has-worried>] ההתמקדות היא בדיאלוג האזורי המתוכנן לספטמבר 2023 בין איראן לעיראק וששת החברות במועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC), שהוקמה ב-1981. זוהי פריצת דרך בולטת לאחרונה בדרך של סדרה חדשה של יוזמות דיפלומטיות להחליף את המתיחות ביציבות במזרח התיכון, ובתוך כך להשיג עצמאות מדינית מההגמוניה של ארה"ב/ישראל. התפתחות זו משקפת גם את המעורבות המוגברת של סין באזור, המתבטאת בעיקר בקידום נורמליזציה של היחסים בין איראן וסעודיה ובאמצעות יצירת המרחב הפוליטי להעניק לסעודיה ולאופ"ק את הביטחון העצמי הדרוש לקביעת הפקת הנפט והתמחור על הבסיס של האינטרסים הלאומיים ולא כתגובה ללחצים בינלאומיים המופעלים על ידי מדינות מייבאות נפט.]
1. מתוכנן לקיים פגישה בספטמבר הקרוב ביוזמת מזכ"ל האו"ם בהשתתפות שרי החוץ של שמונה מדינות איראן ועיראק וחברות ה-GCC. היוזמה של המזכ"ל לדיאלוג אזורי כלולה בהחלטה 598 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהובילה לסיומה של מלחמת איראן-עיראק. מהי הערכתך לפגישה זו?
ראוי לציין כי SC Res. 598 שאומץ ב-1987 עדיין לא יושם יותר מ-35 שנים מאוחר יותר. לאור הסכסוכים המתערבים, במיוחד מלחמת המפרץ ב-1991 והתקפה של ארה"ב/בריטניה ב-2003 על עיראק, שבוצעה ללא אישור האו"ם ובהפרה של אמנת האו"ם העיכוב הארוך הזה אינו מפתיע. ההפרות כללו פניה לסנקציות בינלאומיות, כוח לא הגנתי, טקטיקות "הלם ויראה". התערבות משנה משטר, כיבוש ממושך, שלילת זכויות ריבוניות, בניית מדינה כושלת, ראוי לציין שפתרון סכסוכים ישן ופתרון מניעת מלחמה זוכה לתחייה ברוח רצינית חדשה זו, לכאורה שואפת יציבות. בשלב זה קשה לצפות מה ייגרם מהפגישה בספטמבר בגלל המניעים המגוונים של המשתתפים הישירים והעמדות של שחקנים בינלאומיים משפיעים כמו ארה"ב וסין לא נחשפו. הנכונות של שמונה המדינות המשתתפות להסכים לקיים דיאלוג אזורי בוחן הכולל את איראן ועיראק היא כשלעצמה התפתחות מעודדת, מה שמצביע על כך שלישראל, כמו גם של ארצות הברית, יש פחות מינוף אזורי ב-2023 מבעבר מכמה סיבות הקשורות זו בזו.
ראוי להעיר שהדיאלוג האזורי הקרוב בנוי באופן שמביא את איראן ועיראק לשיחה עם מדינות המפרץ ולא עם כל המזרח התיכון הערבי או האזור כולו. סוריה, מצרים, לבנון, פלסטין, תימן הוצאו מהכלל (יחד עם ישראל), וככל הנראה מעולם לא הוזמנו. ניתן להבין את המסגרת הדיפלומטית הזו עם החסות האד-הוק שלה כמחליפה את השחקנים האזוריים והתת-אזוריים בארה"ב ואפילו בסין כדרך מועדפת למימוש שלום 'מקיף, צודק, מכובד ועמיד' שצוין זה מכבר במסמך זה. יוזמת מועצת הביטחון שהייתה תגובה מקורית למלחמה ההרסנית הארוכה בין עיראק לאיראן. מה שעומד מאחורי ניסוח כה נרחב של יחסי שלום בסביבה העכשווית לא נחשף בפומבי בשלב זה. זה יתברר יותר במהלך הוועידה בספטמבר בתנאי שהתמלילים של הפגישות ישוחררו או לפחות. יוצאת הצהרת סיכום, שרי החוץ הנאספים נפגשים עם התקשורת לפני האירוע ואחריו, ובעיקר מסכימים להיפגש שוב או להמשיך להיפגש מעת לעת.
העובדה שמדובר בפגישה של שרי חוץ, ולא נציגים לאומיים בדרג נמוך או ראשי מדינות בדרגים גבוהים יותר, מעידה על מחויבות די חזקה לאירוע מצד הממשלות המשתתפות. יחד עם זאת, אין ציפייה שאירוע הדיאלוג הבודד הזה, לא משנה עד כמה הפגישה מוצלחת וההצהרה האופטימית, יניב בעצמו תוצאות מיידיות או מרהיבות. כדאי להתייחס אליו כהתחלה מבטיחה של תהליך של פיוס ודו-קיום שעבר זמן רב.
איראן צפויה להרוויח את המרב מהאירוע, ומתהליך העוקב אחריו, שכן הוא בהחלט צעד לקראת השתלבות מחדש בפוליטיקה ובכלכלה הרגילה של האזור והרחק מהמשך הבידוד. סעודיה עשויה גם לזכות באמינות מוגברת בשל מאמציה האחרונים להמשיך לדיפלומטיה אזורית עצמאית יותר, שלעתים חרגה בצורה די נוקבת מהמדיניות המועדפת על ידי ארה"ב. או אולי האירוע הזה מועדף בגלל שהוא מאזן ומקזז את המהלך השמועות הארוך של ריאד לעבר נורמליזציה של יחסיה עם ישראל. בשלב זה, אין להתייחס להשערות כאלה ברצינות רבה מדי. העובדה שהוועידה בכלל מתקיימת היא פריצת דרך מלאת תקווה בהתחשב באווירה הקונפליקטואלית של העשורים האחרונים במזרח התיכון, במיוחד באינטראקציות עם איראן. לא ידוע עיקרי כרוך באיזו מידה שחקנים אזוריים וחוץ-אזוריים שאינם משתתפים יפעילו מניעת הליכים מאחורי הקלעים.
2. לאחר שיפור היחסים בין איראן לסעודיה, ניתן לראות שיפור ביחסים בין איראן למדינות ערביות אחרות. עד כמה יצירת מנגנון לדיאלוג אזורי יכול להצליח באווירה כזו?
נראה כי ועידה זו בחסות האו"ם מקבילה בהחלט לדיפלומטיה בין-ממשלתית לאחרונה שהחלה לנרמל את יחסיה של איראן עם העולם הערבי לאחר עשרות שנים של מתיחות ומעורבות עוינת כמו במהלך מלחמת סוריה שהחלה ב-2011. ניתן להתייחס לוועידת ספטמבר גם ב- קשר לירידה בשאיפות ההגמוניות, היכולות והעדיפויות האסטרטגיות של ארה"ב באזור, והדגש הגיאוגרפי המשתנה באיטיות על השגת יציבות. שיקול נוסף הוא משחק הגומלין בין החיפוש של ישראל אחר נורמליות דיפלומטית עם סעודיה ומדינות ערביות אחרות, לבין מהלך זה של איראן/עיראק/מפרץ לקראת נורמליזציה של היחסים כבסיס להשגת לכידות ויציבות פנימית.
רלוונטית היא גם העלייה של דאגות אזוריות אחרות מצד ארה"ב ואחרות, כולל אתגרים לא פוליטיים באזור המעודדים החלפת יחסים קונפליקטים עם. שיתופי פעולה על בסיס עדיפות. מתחים חמורים כבר חווים ברחבי התיכון המיוחסים להתחממות גלובלית חמורה, שהביאה שיא חום שפוגע בבריאות ואף מאיים על החיים העתידיים באזור. מדינה אחראית של שחקנים אזוריים צריכה יותר מתמיד למקד את יכולות פתרון הבעיות שלה באיומים החדשים הללו על הרווחה הנובעים מחוסר היציבות הגואה בין הכלכלות המתחדשות ובית הגידול הטבעי. במובן זה, מיליטריזם ולוחמה הופכים להסחות דעת יקרות ממאמצים דחויים ממושכים מדי להשיג ביטחון לאומי ואנושי בהתחשב בתנאים האקולוגיים והפוליטיים המשתנים מאוד בעולם העכשווי.
3. בעקבות צמצום הנוכחות של אמריקה באזור, התגברה הדיפלומטיה באזור בנוגע לנושאי ביטחון חשובים למדינות האזור. האם אתה מעריך את התהליך הזה כטקטי או אסטרטגי?
נראה לי שצריך להיזהר לגבי תפקידים אזוריים בהווה ובעתיד הקרוב של שחקנים מרכזיים שאינם מהמזרח התיכון. לא רק הבדלים פוליטיים נבחנים מחדש בתנאים הנוכחיים, אלא גם הסיכוי להשיג דו-קיום בשלום בין המונרכיות במפרץ לבין הרפובליקה האסלאמית של איראן, למרות דבקותן המתמשכת במסורות האנטגוניסטיות של התיאולוגיה והפרקטיקה האסלאמית. אי ודאות נוספת נוגעת לשאלה אם ההתעסקויות האמריקאיות האחרונות במקומות אחרים בעולם, במיוחד אוקראינה וטייוואן, העניקו למנהיגים הסעודים את הביטחון הדרוש כדי להמשיך ולתקשר עם איראן ואחרות מעבר לגבולותיה תוך מתן עדיפות לאינטרסים הלאומיים שלה. רלוונטי גם האם סבל ממושך מעוינות אזורית ומשטר סנקציות בינלאומי הגבירו את העניין של איראן ביתרונות הפוטנציאליים של דיאלוג, במיוחד אם מותר לו להוות אבן דרך לקראת פיוס ויחסים המבוססים על אינטרסים משותפים ויתרונות הדדיים. הן איראן והן סעודיה הושפעו ככל הנראה לרעה מהמעורבות האנטגוניסטית שלהן במהומה הפוליטית בתימן, אשר עשויה בחלקה לעמוד בבסיס הנכונות המשותפת שלהן להחליף יציבות בסכסוך כאבן הפינה לביטחון הלאומי העתידי שלהן.
4. השתתפותה של סין באזור - למרות שאין לה היבט צבאי וביטחוני רחב כרגע - איזו השפעה תהיה לה על מגמות אזוריות?
הפעילות הדיפלומטית המוגברת של סין מנוגדת לדיפלומטיה הצבאית במהותה שנהגה בעבר על ידי ארצות הברית באזור, לעתים קרובות בתמיכה גלויה ביעדים הסעודיים והישראלים, כמו בתימן או ביחס למאבק הפלסטיני לזכויות יסוד. אני מאמין שהמאמץ המיומן והמפתיע של סין להשיג דיאלוג בין ריאד לטהראן יצר בלבול בוושינגטון. האם על ארה"ב לנסות לבסס מחדש את שאיפותיה ההגמוניות באמצעות דיפלומטיה כפייה או שעליה להמשיך בגרסה משלה של דיפלומטיה מנרמלת ומכוונת יציבות באזור? באיזו מידה מונעת סין מהחששות שלה בנוגע לאבטחת אנרגיה והבטחות גישה לנפט המפרץ? ועד כמה סין שולחת מסר לממשלת ארה"ב אם היא חודרת לעיסוקים ההודו-פסיפיים המסורתיים של סין, אזי סין תחזור על ידי חדירתם לאזורים שבהם הייתה נוכחות אמריקאית חזקה.
מכיוון שאני מחשיב את מלחמת אוקראינה כחלק ממעריכים גיאו-פוליטיים לאחר תום המלחמה הקרה בתחילת שנות ה-1990, הרבה יהיה תלוי אם הביטחון העולמי ישמור על המבנה החד-קוטבי שלו שהופיע לאחר ההתפוצצות הסובייטית ב-1992 או יחזור לסוג חדש כלשהו של דו-קוטביות (אולי סין/רוסיה נגד נאט"ו/הודו) או מעברים לצורות של רב-קוטביות המבקשות הסתמכות רבה יותר על שיתוף פעולה בפתרון בעיות גלובלי למען הביטחון הלאומי, ואף יותר מכך, האנושי.
5. באיזו מידה ניתן להשתמש ביחסים מסחריים ותלות הדדית כלכלית לצורך דיאלוגים אזוריים?
אני מאמין שקשרים מסחריים חזקים ברוב התנאים מייצרים צורות חיוביות של תלות הדדית כלכלית, אשר בתורה מחזקת תהליכים של דיאלוג יישוב סכסוכים. מומנטום כזה גם בונה את היסודות הפוליטיים להגדלת המסחר, ההשקעות, התיירות, חילופי תרבות למען האינטרס המשותף, ומניב תועלת הדדית. ובכל זאת אי אפשר להניח שממדים כלכליים כאלה הם בעלי ההשפעות החיוביות הללו. זה תלוי באיזון התפיסתי של אינטרסים מורכבים ולעתים קרובות תפיסות סותרות, כמו גם בנוכחות או היעדר לחצים גיאופוליטיים. קשה להכליל על חומר כזה, התלוי תמיד בגורמים הקשריים, שנמצאים כל הזמן בתנופה.
מסיבות שהוצעו קודם לכן, התפתחויות אזוריות וגלובליות תומכות כיום בייצוב הדיפלומטיה ובהרחבת היחסים הכלכליים המועילים הדדית בין מדינות שבילו את חצי המאה האחרונה או יותר בסכסוך לא פרודוקטיבי, יקר ומסוכן. ההשפעה של התפתחויות כאלה על היחסים עם ישראל, במיוחד בהתחשב בעובדה שהתסיסה הפנימית הנוכחית במדינה זו נותרה עלומה גדולה, אך רלוונטית. אם ממשלת נתניהו הקיצונית תצליח להחזיק בשלטון היא עשויה לנסות להסיח את תשומת הלב מעימותים פנימיים על ידי החזרת האחדות הלאומית באמצעות פעולות המגבירות במכוון את המתיחות האזורית, במיוחד עם איראן, מגובה בטענות מתלהטות לפיהן הביטחון הלאומי של ישראל מונח על כף המאזניים. ספק אם משחק ההסחה הישן הזה יעבוד בתנאים הנוכחיים, אבל מהלכים בכיוון זה עלולים להיות מסוכנים בכל זאת. כמו כן, אתגרים אזוריים וחוץ-אזוריים מסוכנים ומציבים יהיו יישום חזונות סיפוח ומדינה אחת מצד האפרטהייד, מדינת ישראל הקולוניאלית של המתנחלים וההדרה היהודית.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו