"אלה קווי היסוד של השלטון הלאומי בראשותי: לעם היהודי יש זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל שטחי ארץ ישראל. הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל - בגליל, בנגב, בגולן, ביהודה ושומרון".
– בנימין נתניהו, 30 בדצמבר 2022
Anyone with but half eye open during the last several decades should by now realize that undisclosed Zionist Long Game preceded the establishment of Israel in 1948, and aims at extending Israeli sovereignty over the whole of Occupied Palestine, with the possible exception of Gaza. המשמעות של נתניהו ציבורי האישור של המשחק הארוך והסודי הזה בעבר הוא שהוא עשוי להגיע לשלב הסופי שלו והקואליציה הימנית הקיצונית מוכנה להמשיך לסגור.
טענת נתניהו של בלעדי עליונותה של ישראל בשם העם היהודי על כל הארץ המובטחת עומדת בניגוד ישיר לחוק הבינלאומי. בנוסף, הצהרת נתניהו עומדת בסתירה ישירה להתעקשותו העיקשת של ביידן, מופרכת ככל שתהיה, לאשרר מחדש את התמיכה בפתרון שתי המדינות. This zombie approach to resolving the Israel/Palestine struggle has dominated international diplomacy for years, usefully allowing the UN and its Western members to maintain their embrace of Israel without seeming to throw the Palestinian people under the bus.
ההצהרה החצופה של נתניהו על ההתפשטות החד-צדדית הישראלית מוותרת על הצגות דיפלומטיות קודמות. היא מאתגרת את האו"ם, הרשות הפלסטינית, ממשלות ברחבי העולם והחברה האזרחית הטרנס-לאומית לפתוח סוף סוף את שתי העיניים ולבסוף להודות שפתרון שתי המדינות מת.
למען ההגינות, זה נכון שהמשחק הארוך הציוני הזה התגלה רק לאחרונה לכל פרט לצופים הקרובים ביותר של המאבק. לאורך ה-20thהמאה התהליך הזה של התפשטות מתקדמת הוסתר מעיני הציבור על ידי שילוב של שליטה ישראלית בנרטיב הציבורי ושותפות ארה"ב, אשר הונה במיוחד את הציונים הפזורה בהנחה שישראל פתוחה לפשרה מדינית ושהפלסטינים הם שמתנגדים. תוצאה דיפלומטית. פרשנות כזו של הקיפאון הייתה תמיד מטעה. הפרויקט הציוני מראשיתו, לפני יותר ממאה שנה, התקדם בשלבים לקבלת כל מה שהיה בר השגה פוליטית בכל זמן נתון, ולאחר מכן עבר לשלב הבא בתוכנית הקולוניזציה המלאה שלו.
דפוס זה של סדר עדיפויות התפשטותי התבטא במיוחד בתקופות שלאחר הצהרת בלפור מ-1917 ולאחר מלחמת העולם השנייה. ההצהרה הקולוניאלית הידועה לשמצה התחייבה לתמוך בריטים ב"בית לאומי לעם היהודי" בפלסטין, שנעשתה אמינה על ידי מתן מענה להגירה יהודית בבלוני בתקופת הממשל המנדטורי הבריטי שנמשכה מ-1923 עד 1948. ואז הגיעה החלטת החלוקה של האו"ם UNGA Res . 181), שלא רק התעלמה מזכויות ההגדרה העצמית של הפלסטינים על ידי חלוקת ארצם ללא משאל עם קודם, ושינה את מעמדה של הנוכחות היהודית מ'בית לאומי' בתוך מדינת פלסטין למדינה יהודית ריבונית על מחצית פלסטין במלואה. הטלות כאלה התקבלו בחיוב על ידי הציונים, אך נדחו על ידי נציגי העם הפלסטיני ועל ידי ממשלות ערביות שכנות, מה שהוביל ישירות למלחמת 1948, שהביאה לנישול קטסטרופלי של כ-750,000 פלסטינים, המוכרים לקורבנותיה נכבה, ending with a ceasefire that increased Israel's share of Palestine from 55% to 78%.
ואז הגיעה מלחמת 1967, שגירשה את ירדן מהגדה המערבית וממזרח ירושלים, נישלה גל נוסף של פלסטינים ילידים, הידוע בקרב הפלסטינים בשם נקסה. זה גם הביא לכיבוש ממושך יותר של ישראל, כביכול זמני, אך הקמת התנחלויות יהודיות בלתי חוקיות רבות שפלשו את מה שנחזה כמדינה פלסטינית דו-קיום בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, הצביעו בתוקף על כך שלאורך כל הדרך ההנהגה של ישראל חזתה בהסדרי קבע עם משחק סוף. לזכור שלא כללה מדינה פלסטינית בת קיימא. קש חזק נוסף ברוח עוד ב-1967 היה הכרזה מיידית של ישראל וחקיקת תביעה ריבונית על ירושלים כולה כ"בירת הנצח" של מדינת היהודים. התאגדות זו של ירושלים נדחתה שוב ושוב בהצבעות גורפות באסיפה הכללית, שהתעלמה ראויה מצד ממשלת ישראל.
היו הרבה מופעים פחותים של חיתוך סלמי וירטואוזי של זכויות וציפיות פלסטינים ב-55 השנים שלאחר מכן. המופע הדיפלומטי של אוסלו שנמשך 20 שנה לאחר לחיצת היד המהוללת בין רבין לערפאת על הדשא של הבית הלבן היה הפעלול הבולט ביותר בכיוון זה. במבט לאחור, נראה ברור שבישראל האסטרטגית הדמיונית 'שלום' מעולם לא היה מה שאוסלו עסק בה. ההצדקה הישראלית האמיתית לאוסלו, מלבד סיפוק הלחץ הבינלאומי למראית עין של משא ומתן הייתה להשיג את הזמן הדרוש כדי להפוך את תנועת ההתנחלויות לגדולה ומפוזרת מספיק כדי להפוך לבלתי הפיכה. תקיפה כה ברורה של המנטרה של שתי המדינות הייתה אמורה להיות אירוע מוות של כפילות שתי המדינות, אבל זה לא היה בגלל ההכרזה הבינלאומית המתמשכת שלה, עד עכשיו, היה נוח הדדי הן להנהגה הישראלית והן לממשלות זרות ידידותיות, ואפילו לאו"ם חלש מכדי להתעקש על ציות ישראלי לחוק הבינלאומי. חוק היסוד של ישראל לשנת 2018, המכריז על עליונות היהודים ב'ארץ ישראל המובטחת', לרבות הגדה המערבית כולה, התקרב צעד ענק לחשיפת היעדים האינטגרליים של הפרויקט הציוני שאושר על ידי נתניהו, בקנה אחד עם השבעתו. השלב הרביעי שלו להיות ראש ממשלה.
עם זאת, למרות ההצלחות המובהקות הללו של המשחק הארוך הציוני הזה, מכמה נקודות מבט מוטלת בספק יותר ממה שהיה אי פעם, מוזר ככל שזה עשוי להיראות מנקודת מבט מטריאליסטית גרידא של פוליטיקה. העם הפלסטיני החזיק מעמד במחויבותו להגדרה עצמית לאורך המאה שבה נבחן על ידי סדרה זו של פלישות מתנחלים ישראלים, כולל ייצוג על ידי ההנהגה המעין-שיתופית שמציעה הרשות הפלסטינית. רוח ההתנגדות והמאבק נשמרה על ידי תרבות פלסטינית עמוקה של איתנות סומוד. התנגדות בזמן ספורדית מעולם לא נעלמה.
בנוסף, משקלן של הנסיבות ההיסטוריות המתפתחות אפשר לפלסטינים להשיג ניצחונות חשובים במלחמת הלגיטימיות המנוהלת על ידי שני העמים למען השליטה במרחבים סמליים ונורמטיביים במאבק הרחב. במהלך העשור האחרון השיח הפוליטי הבינלאומי קיבל יותר ויותר את הנרטיב הפלסטיני של ישראל כ'מדינה קולוניאלית מתנחלת', הערכה מזיקה בעידן שבו הקולוניאליזם במקומות אחרים היה מפורק על ידי הצד החלש מבחינה צבאית, מה שמרמז על המינוף הבלתי מוכר של החוק. , מוסר והתגייסות לאומנית ביציאה לתמרון יריב עליון מבחינה צבאית.
מעבר לכך, ובאופן רשמי יותר, ההאשמה הרדיקלית של פעם באפרטהייד שהופנתה למדינת ישראל קיבלה תוקף במהלך שש השנים האחרונות על ידי דוחות מתועדים בקפידה של האו"ם (ESCWA), ארגון Human Rights Watch, אמנסטי אינטרנשיונל, ואפילו הארגון החריף. עמותת ישראלית עצמאית, בצלם. ככל שדעכו זיכרונות השואה והעוולות כלפי זכויות הפלסטינים הפכו קשות יותר לדחוף מתחת לשטיח, דעת הקהל העולמית, במיוחד במערב, הפכה קצת יותר אוהדת ומשוכנעת מהנרטיב הפלסטיני, ובעיקר, הרלוונטיות של התקדים הדרום אפריקאי. היה קשה יותר להתעלם.
עוד סמלי הניצחונות הפלסטיניים כללו הכרה דיפלומטית נרחבת במדינה פלסטינית על ידי ממשלות רבות בדרום הגלובלי, חברות ללא הצבעה באו"ם, גישה לבית הדין הפלילי הבינלאומי ופסק הדין שלו משנת 2021 המתיר את חקירת האשמות הפלסטיניות על פשעים בינלאומיים בפלסטין הכבושה לאחר 2014, ובסוף 2022 של אישור בפער רחב של החלטת העצרת הכללית המבקשת חוות דעת מייעצת מבית המשפט העולמי בהאג על כיבוש בלתי חוקי ממושך של שטחים פלסטיניים. מינויה של ועדת חקירה ברמה גבוהה ב-2022 עם מנדט רחב לחקור את העוולות של ישראל התרחשה לאחר התסכולים הקשורים בעשרות שנים של אי ציות ישראלי למשפט ההומניטארי הבינלאומי ב-OPT.
ישראל וארגוני הבובות שלה, UN Watch ו-NGO Monitor, הכירו בחומרת ההתפתחויות הללו, וכך גם ממשלת ישראל, תוך רגישות מושכלת לתקדים. על ידי קריסת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה כתוצאה משילוב של התנגדות, דה-לגיטימציה סמלית ויוזמות סולידריות גלובליות. ישראל והחמושים שלה נלחמו בחזרה, בתמיכה בלתי מעורערת של ממשלת ארה"ב, אך לא באופן מהותי, מתוך הכרה בסיכונים של הבאת תשומת לב נוספת למהות המדיניות, שיטות העבודה והאידיאולוגיה הגזענית של ישראל. במקום זאת, היא תקפה את המבקרים ואת המקומות המוסדיים שלהם, לרבות אפילו את האו"ם, כאנטישמיות, תוך שהיא מרחפת מומחים משפטיים מצפוניים ואפילו עובדי מדינה בינלאומיים ואת המוסדות עצמם. זה יצר מסך עשן הסחה מספיק כדי לאפשר לביידן ולפקידים הבכירים באיחוד האירופי לשמור אמונים על הסיכוי הריק מתמיד של "שתי מדינות לשני עמים", כאשר הם חייבים לדעת בשלב זה שמדיניות כזו גוועה אפילו בתור יחסי ציבור. טקטיקה. במיוחד עכשיו כשנתניהו שחצן לכאורה אמר להם זאת בפניהם.
בהתחשב בקו פרשנות זה, בניגוד לפרשנות התקשורתית, נתניהו כנראה מרוצה מכך שהקואליציה השלטת שלו כוללת את הציונות הדתית (RZ) ואת הפאוורבלוק היהודי. RZ, בראשות בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גבר נראית שימושית, אם לא בעלי ברית טבעיים של הליכוד, בהשקת שלב השיא הזה של הפרויקט הציוני, הכרוך בגיבוש טריטוריאלי על פני הארץ המובטחת כולה וכנראה מהלכים לנישול נוסף של פלסטינים. -נכבה שנייה - מארצות מולדתם. במבט זה, הצהרת נתניהו לעיל מסתכמת במפת דרכים וירטואלית, בתקווה ש-RZ לוקחת על עצמה את מרבית האשמה על יישומו המתלהט והאלים ככל הנראה.
בהתחשב ברקע זה, יש להבין את ההקשר הנוכחי אחרת מאשר אופן הדיווח הרווח על הממשלה הימנית והקיצונית ביותר בתולדות ישראל והסרבול שבהסתמכות על קואליציה שנותנת השפעה מסוכנת ל-RZ. מאלף לשים לב שרוב החרטה שהובעה בארה"ב על התוצאה בבחירות בישראל 2022 היא אולי השפעתה השלילית על התמיכה בישראל בדמוקרטיות הליברליות, במיוחד בקרב קהילות דומיננטיות חילוניות בפזורה היהודית. אמפתיה או דאגה מועטה מתבטאת בהסתברות להחריף הסבל שסבלו הפלסטינים, שמצבם היה נתון למחיקות מזרחיות לאורך כל המאבק.
בהפגנה הבלתי מודעת ללא ספק של ביידן של חוסר רגישות מזרחית כזו לזכויות הפלסטיניות, ועוד פחות מכך שאיפותיהן הלגיטימיות, נוסח הצהרה רשמית המברכת את נתניהו, ביידן מצדיק בדיקה: "אני מצפה לעבוד עם ראש הממשלה נתניהו, שהיה שלי חבר במשך עשרות שנים, כדי להתמודד במשותף עם האתגרים וההזדמנויות הרבות העומדות בפני ישראל ואזור המזרח התיכון, כולל איומים מצד איראן". באותו טקסט, הנשיא האמריקני טוען כי "ארה"ב תמשיך לתמוך בפתרון שתי המדינות ולהתנגד למדיניות המסכנת את כדאיותו או סותרת את האינטרסים והערכים ההדדיים שלנו".
רוב הפרשנות הפרו-ישראלית על המעבר ימינה מצד ציבור המצביעים הישראלי מייחסת את התוצאה הקיצונית בבחירות בנובמבר להיעדר 'שותף' בחיפוש אחר שלום, תגובה ל'טרור' הפלסטיני או ההשפעה הגואה של הימין הדתי בישראל, וההשפעות המעצימות של הסכמי הנורמליזציה (מה שנקרא הסכמי אברהם) שהושגו ב-2020 במהלך החודשים האחרונים של נשיאות טראמפ. ללא ספק, גורמים הקשריים אלה השפיעו בשכנוע פלח גדול יותר של מצביעים ישראלים לבלוע את סלידתם מקואליציה שלטונית שנתנה השפעה חזקה ל-RZ, לכאורה הטעם הקדום של פשיזם תיאוקרטי יהודי סביר כעת, והעדיפו את תקוותיהם של ישראלי שנכפה באופן חד-צדדי. תרחיש ניצחון לאי הוודאות הצבועה של הסטטוס קוו הדיפלומטי שאינו מעוניין במשא ומתן על פשרה מדינית עם מקבילו הפלסטיני.
המפגשים שלי עם הציונות הליברלית באמריקה הדגישו שהרצון הטוב הישראלי ביחס להסכם מדיני עם הפלסטיני נתקל בחומת לבנים של התנגדות פלסטינית קשה, אישור עקיף לתירוץ 'אין שותף', או במקרה הטוב, סימטריה כוזבת של האשמת שני הצדדים במצב שבו צד אחד היה המדכא והשני המדוכא, מצב המודגש על ידי ההתעקשות שבעל בריתו הקרוב ביותר ומקור הביטחון הגיאופוליטי של ישראל ישמשו כמתווך. שום דבר לא הפגין חולשה פלסטינית בצורה דרמטית יותר מאשר נכונותם להסתמך על תהליך דיפלומטי כה פגום לצורך מימוש הסיכוי שלהם לזכויות בסיסיות כמו הגדרה עצמית.
אמנם גורמים אלה נותחו בלי סוף בהתאחדות בחיבור אקזוטי או נרטיב ציבורי, הסיפור האמיתי - השורשים העמוקים של ההתפתחויות הללו - עדיין לא סופר. זה קשור ל- an אזוטרי או נרטיב סודי שקדם להקמתה של ישראל ב-1948, ושההתגלגלות האיטית שלו הייתה כרוכה בעיבוד הפרגמטי של האופי האוטופי של הפרויקט הציוני של שיקום פלסטין בתקופה שבה המטרות הסופיות הללו נראו חסרות תקנה.
ריצ'רד פאלק הוא אלברט ג'י מילבנק פרופסור אמריטוס למשפט בינלאומי באוניברסיטת פרינסטון, יו"ר למשפט גלובלי, אוניברסיטת קווין מרי בלונדון, ושותף למחקר, Orfalea Center of Global Studies, UCSB.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו