I רוצה לדבר על סוציאליזם פמיניסטי, ולא על פמיניזם סוציאליסטי. כסטודנט באוקספורד, הייתי עד ישירות והשתתפתי בו כנס ראשון של התנועה לשחרור האישה, שהתקיים במכללת רוסקין בשנת 1970. כל עולמי התערער. ראיית העולם שלי עד לאותה נקודה הייתה מאוד היררכית. עבור נשים זה אומר לטפס במעלה ההיררכיה: להיות שם, לעלות לשם וכו'.
האופן שבו הפמיניזם הגיח באותו שלב הפך את זה לחלוטין. זה אתגר את ההיררכיות הללו, ביסודו.
הייתה קריקטורה שאומרה "שוויון? יש לנו משהו יותר טוב בראש". וזה היה הרעיון: שלמעשה לא עסקינן ב"שוויון הזדמנויות", או בשוויון בתוך המערכת הקיימת - עסקינן במשהו אחר לגמרי, ועשינו ניסויים בתהליך יצירת החלופה הרדיקלית הזו דרך חיי היומיום שלנו.
יחד עם זאת, הפמיניזם היה מאוד אישי. כדי לשנות את העולם, התחלנו מהניסיון שלנו, אז היה לנו ביטחון אישי עצום ותחושת כוח כתוצאה מהצורות האינטימיות למדי של סולידריות שנוצרו, במיוחד אבל לא רק על ידי מה שכינינו קבוצות להעלאת תודעה. זה נתן לנו את התחושה שהשינוי יתחיל בעצמנו.
הקונפיגורציה הזו - מבטאת ופועלת לקראת השינוי שרצינו לראות בחיי היומיום שלנו - לבשה צורה של שינוי מודע בעצמנו.
בתור ילד, הייתי די עצבני וקולני, אבל איכשהו בפגישות האלה של השמאל, כמו הסטודנטים הסוציאליסטים המהפכניים של אוקספורד, הייתי ממש שקט, ולא הצלחתי להבין את זה. זה היה קשור בחלקו לבחורים בחדר, אולי אחד או שניים התחשק לי. איכשהו זה הפך אותי לאדם השקט והמהסס הזה, שנראה מוזר.
פמיניזם, ושיתוף עם נשים אחרות במצוקה, אפשרו לי להבין את השורשים של זה וכיצד לשנות את היחסים והתרבות שיצרו אותו באמצעות התארגנות עם נשים אחרות. מבחינה פוליטית, הזמן הזה (ורוח 68' עדיין הייתה חזקה באוויר, אז זה היה זמן טוב) נתן לי ביטחון להמשיך להילחם, לשמור על האופטימיות שנובעת מהצצה על אפשרות להיות חלק מתנועות למען קיצוניים מאוד שינוי.
חונכתי כליברלי, אבל עד 68' דחיתי את הליברליזם; הבנתי שהליברליזם, למרות שהוא טען שהוא עוסק בשוויון חברתי וכלכלי, כמו גם בחופש הפרט, לא ישיג אותו. התברר לי שהמדיניות הנדרשת לנקוט בצעדים לקראת שוויון, כמו מסי עושר ומסים גבוהים יותר על רווחי חברות, הולכת לאתגר את הקפיטליזם, והליברלים בדרך כלל לא היו מוכנים לעשות זאת.
הפכתי לסוציאליסט, אבל ידעתי שדחיתי גם את המודל הסובייטי וגם את הרולד וילסון, דוגמנית פביאן. התנסיתי בידיעה שסופו של הקפיטליזם הכרחי, אבל בלי לדעת מה זה סוציאליזם.
אז מבחינתי הפמיניזם, יצירת הפמיניזם ויצירת הסוציאליזם, התכנסו והתמזגו במוחי. במבט לאחור, הפמיניזם סיפק לי את הכלים לעבוד לקראת סוג חדש של סוציאליזם.
אזכיר שלושה "כלים" שלמדתי דרך הפמיניזם שלי, ולמה אני מדברת על סוציאליזם פמיניסטי. אני חושבת שהסוציאליזם הפמיניסטי לא מומש, ובכל זאת אני גם חושבת שזה כל כך ברור.
אני מזדעזע שוב ושוב מהעובדה שהרלוונטיות של הפמיניזם לחשיבה מחודשת של הסוציאליזם לא נלקחה בחשבון, ושהשמאל השתרך כרגיל, עושה את הטעויות הרגילות שלו, בערך כאילו הפמיניזם מעולם לא באמת עשה זאת. יותר מאשר לשים נשים על סדר היום. השמאל אימץ מדיניות כלפי נשים, אבל לא ביצע חשיבה מחדש מהותית על הסוציאליזם, וזה מה שהרגשתי שהפמיניזם מאפשר לנו לעשות.
הכלי הראשון עוסק בכוח, השני בידע, והשלישי ביחס שבין הפרט לחברתי. מה שלמדתי על הטבע הטרנספורמטיבי של כוח היה שיש לנו כוח במובן היומיומי. היינו במרומז - בטי פרידן מדברת על זה - משחזרים את הדיכוי שלנו כשותפים מיניים, כאמהות וכעובדות - בכל מיני דרכים: בפסיביות שלנו, בייצוגים שלנו את עצמנו. עמדנו בפני בחירה בין שחזור או סירוב; והסירוב הוא רק צעד קטן מהניסיון לשנות.
אז הייתה תחושה של כוח שנמצא בתוכנו וביכולת שלנו לשנות את היחסים החברתיים באמצעות הפעולה שלנו, בחיי היומיום. זה עזר לי להבהיר מדוע דחיתי את מה שנקרא היחסים הלניניסטים של כוח המדינה וכוח המפלגה, ואת ההבנות הפביאניות של כוח לפיה המדינה סיפקה ויתורים ומדיניות, במקום כוח שמגיע מתוכנו.
זה הוביל אותי להסתמך על העבודה שאנשים ביצעו בהבחנה בין צורות שונות של כוח - למשל, בדרכים שונות מאוד, ג'ון הולוואי, סטיבן לוקס ורוי בהסקר. יש כוח כשליטה, שיכול להיות למעשה מה שאנחנו חושבים עליו כשאנחנו חושבים על ממשלה: לקיחת כוח כדי להשתמש במנופים של הממשלה כדי לספק מדיניות. לפעמים זה מכונה "כוח על".
ואז יש כוח כיכולת טרנספורמציה: הכוח לשנות דברים, לעשות דברים. לפעמים מתייחסים ל"כוח אל". זה היה סוג הכוח שתנועת הנשים המחישה, כוח ויכולת טרנספורמציה, ואני חושב שזה רעיון מאוד שימושי עכשיו. הרבה ממה Occupy and the כועסים היו בערך כוח כיכולת טרנספורמציה. הם היו בכיכרות, הם יצרו סוג אחר של חברה, הממחישים סוג אחר של חברה בפרקטיקה היומיומית שלהם.
הושפעתי גם מתנועת האמונים/איגודים המקצועיים בצורה הרדיקלית והאלטרנטיבית ביותר - כאשר הם לא פשוט סירבו לפיטורים וסגירות על ידי כיבוש מפעלים, אלא אמרו, "יש לנו כישורים, כישורים מעשיים שיכולים להיות הבסיס של סוגי ייצור." מוצרים שימושיים חברתית ולא טילים, למשל, או פועלים לקראת ה המרה של התעשייה לכלכלה דלת פחמן.
הכרה זו ביכולת הטרנספורמציה הטמונה בקרב המוני האנשים משנה לחלוטין את טבעו של הסוציאליזם, שלרוב התבסס אך ורק על רעיון הכוח על - כאשר אתה לוכד את אמצעי הכוח על הייצור, על המשאבים, ומספק אותו. בדרך פטרנליסטית זו, ללא כל הכרה בסוג הכוח שיש לאנשים בעצם ביכולתם לסרב ולשנות. ללא כל הכרה בתלותם של מבני כוח קיימים באנשים בפועל כבני אדם בעלי ידע ויצירה.
שנית, ידע. מה שלמדתי מקבוצות להעלאת תודעה ומדיילים - שהיו בעיקר גברים, אבל מעניין בכל מקרה - היה החשיבות של צורות שונות של ידע. רוב המפלגות הסוציאליסטיות המסורתיות, בין אם הן לניניסטיות או פביאן, מאמינות במנהיגות אינטלקטואלית. (ביאטריס ווב אמרה את ההצהרה הקלאסית של פביאן ש"בעוד שהאדם הממוצע יכול לתאר את הבעיה, הוא לא יכול היה לספק את הפתרון; לשם כך נדרשו מומחים מקצועיים."
הידע הובנה באופן מסורתי בצורה מדעית מצומצמת ביותר, הכוללת חוקים המובנים כמתאם של סיבה ותוצאה, שניתן לקודם, לרכז, ולאחר מכן, באמצעות מנגנון מרכזי, לספק את הבסיס לצורת תכנון מדעית.
אבל תנועת הנשים, עם קבוצות העלאת התודעה שלה, התחילה לעתים קרובות ברכילות - בצורות ידע שלא זכו להכרה, ידע שנישא ברגש ובניסיון יומיומי, אבל בסופו של דבר ייצרו מדיניות: מרפאות לנשים טובות, מגוון גדול של פרויקטים חינוכיים, מרכזי משבר אונס - כל מיני מרכזי נשים.
אלו היו מדיניות שפותחו באמצעות נשים שהגדירו למעשה את חוויותיהן ואת בעיותיהן באופן שהשתרש בידע המעשי שלהן. באופן דומה, דיילי אמונים רדיקליים לא כתבו מאמרים ארוכים המבוססים על חוקים מדעיים, אלא בעצם עיצבו מוצרים חלופיים; הם זיהו שהידע שלהם היה סמוי, מעשי, אבל בכל זאת ניתן לחלוק אותו ולהפוך אותו למפורש באמצעות תרגול, ומכאן לחבר אותו.
קראתי פעם את האייק, על החטאים שלי, וזה היה די הלם, כי הוא היה כתיבה על ידע שבשתיקה, דברים שאנו יודעים אך לא יכולים לספר; והוא אמר שבעוד שהידע נוצר על ידי הפרט, ניתן היה לתאם אותו רק באמצעות התנועה הספונטנית של השוק. הוא השתמש ברעיון של ידע מעשי כאבן היסוד של תיאוריית הניאו-ליברליזם שלו.
אני טוען שמה שלמדנו בתנועות החברתיות הוא שזו לא שאלה של בחירה בין ידע מדעי לידע מעשי; וגם, החשוב מכל, אינו מעשי בעצם אינדיבידואלי, כפי שהתעקש האייק. תנועות חברתיות, ובמיוחד תנועת הנשים, גילו וייצרו ידע סמוי וניתן לשיתוף וניתן לחברה. זה מה שעשינו. מערכות יחסים היו המפתח.
מהן מערכות היחסים הנחוצות לשם כך? ידע מעשי היה צריך להיות סוציאלי, כדי להפוך לבסיס לסוג חדש של תכנון, במובן של ראייה קדימה תוך כדי ניסוי מתמיד ומגיב למה שהתגלה. הבנת הכוח גם כיכולת וגם כשליטה, וידע כמעשי ושקט כמו גם מדעי, הניחו את הבסיס להבנה שונה לחלוטין של הסוציאליזם.
הכלי השלישי קשור ליחסים בין הפרט לחברתי. תנועת הנשים עסקה במימוש פרטני. היינו שם כפרטים, בגלל הכאב, הדיכוי והרגשות האישיים שלנו; אבל הבנו מהר מאוד שבשום אופן לא נוכל לממש את הפוטנציאל שלנו כנשים בלי תנועה חברתית, בלי כוח - לרוב בברית עם תנועות חברתיות אחרות - בלי לשנות את המבנים שעומדים בבסיס אותם יחסים חברתיים מדכאים.
כיום, צורות הארגון החדשות המתעוררות בפוליטיקה החדשה, במיוחד בפעולה ישירה, עם הדגש שלהן על אופקיות והסכמה, מרגשות מאוד. אבל לפעמים הם מתבטאים - במיוחד על ידי גברים צעירים - כאילו הם חדשים לגמרי. עכשיו, לא השתמשנו בדיוק באותה שפה לגבי רשתות, אבל קבוצות הנשים הראשונות שלנו היו עצמן רשתות, והן בתורן היו מקושרות. בדקנו, בצורה מעשית ושורשית, את צורות הארגון המרושתות הללו.
אני לא רוצה להיות האדם שאומר, "ידענו את זה קודם!" אבל: האם זה משנה ששורשיהם של חלק מהמחשבות והחידושים הללו בתנועת שחרור, תנועה שעוצבה על ידי חווית המאבק לשחרור מול צורה אינטימית ומוטבעת חברתית במיוחד של היררכיה?
איך בעצם אנחנו יכולים לשים לב לתנאים שיכולים לממש תובנות כאלה שיש לאנשים בזמן שהם נאבקים?
שאלה נוספת היא איך משלבים כוח-כיכולת-טרנספורמטיבית עם כוח-כשררה. בתנועת הנשים ניסינו להשיג משאבים ציבוריים למרכזים לטיפול בילדים, למרכזי אונס, למרכזי נשים. כל זה בא מתוך הפעלת כוח-כיכולת-טרנספורמטיבית, אבל היינו צריכים גם משאבים ציבוריים, שהרגשנו שיש לנו זכות אליהם.
במילותיו של ספר משפיע מאוד, היינו צריכים לפעול במדינה ונגד אותה, להגן ולהרחיב את כוחותיה המחלקים מחדש, מגינים חברתית ויוצרים חלל, אך בו זמנית לשנות באופן קיצוני כיצד ועם מי ודרכו משאבים ציבוריים אלו. יושמו ונוהלו.
במועצת לונדון רבתי, שבה עבדתי קן ליווינגסטוןהמנהיגות של, הפכנו את זה לעיקרון מפתח. המדינה לא תספק את כל המתקנים הללו; גם לא נמסור אותם לשוק, כי אין לו ערכים של זהירות או אמצעים לא כספיים של תועלת ציבורית: הכל בשוק הקפיטליסטי עוסק במקסום רווח. אבל כן האצלנו משאבים ל"קבוצות טרנספורמטיביות": לקבוצות נשים מסוגים שונים, למשל. ואכן עבדנו הן מול השוק והן באמצעות מועצת הארגונים של לונדון רבתי ובהתקשרות שלנו עם קואופרטיבים.
באופן דומה, כעת, כאשר מפלגות הנטועות בתנועות חברתיות כמו פודמוס וסיריזה (אמביוולנטיות ומעורפלות ככל שתהיה) מחפשות כוח או נכנסו לתפקיד, מה נוכל לשאוב מהניסיון של סוציאליזם פמיניסטי הפועל במדינה ונגד המדינה?
האם זה באמת היה מבוי סתום? האם נגמלנו והתאגדו? או שמא היה פוטנציאל למדינה מסוג אחר - מעבר לבחירה הרגילה של מדינה פחות או יותר - שלא מומש, כי הסוציאליזם הפמיניסטי לא היה יסודי מספיק, או שהובס ונבלם על ידי מרגרט תאצ'ר וההסתערות הניאו-ליברלית ?
מאמר זה נלקח מתוך דיון שולחן עגול עם מנדי מרק, נירה יובל-דייוויס ודבורה גרייסון, בהוצאת יומן Soundings.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו
1 תגובה
אז גב' ווינרייט, מהן נקודות התבליט שכולנו נוכל לקחת מהעבודה הזו על סוציאליזם? מלבד שלושת הכלים שהוזכרו ואז אבדו ברטוריקה, לאן נלך מכאן?