מה קרה בג'נין? מה קורה בג'נין? השאלה השנייה חשובה יותר מהראשונה, אבל השתיים קשורות. עם פרסום דו"ח האומות המאוחדות על ג'נין, ודו"ח Human Rights Watch שהונח לפני זמן מה, נשמעו הקולות הרשמיים.
דו"ח האומות המאוחדות כל כך 'מאוזן' שהוא כמעט קריקטורה. מלכתחילה נאמר לקורא כי "הדו"ח נכתב ללא ביקור בג'נין או בערים הפלסטיניות האחרות המדוברות ולכן הוא מסתמך לחלוטין על משאבים ומידע זמינים". ישראל וארה"ב החליטו מזמן שהאו"ם הוא ארגון אנטישמי (זה התחיל בוועידת האנטי-גזענות בדרבן ב-2001). פסקאות הפתיחה מספרות את הסיפור המלוכלך על האופן שבו ישראל חסמה את החקירה ומסתיימת בצערו של קופי אנאן: "היה לי כל ביטחון שהצוות היה מתנהל בצורה מקצועית והוגנת בהפקת הדו"ח שהמועצה ביקשה".
למרות חוסר יכולתם להיכנס לשטח, האו"ם הוציא דו"ח שאמור לשמח את ישראל למדי. הוא מציג את הקול הפסיבי המפורסם: "במקרים רבים, עובדים הומניטריים לא הצליחו להגיע לאנשים נזקקים." היא אינה מבדילה בין כובשים עם החידושים האחרונים בכלי הנשק המודרניים לבין כובשים בנשק מאולתר: "לוחמים משני הצדדים התנהלו בדרכים שלעתים הביאו אזרחים לפגיעה". וזה משאיר את המבצעים של פשעים מסוימים די מעורפלים. "חלק גדול מהלחימה במהלך מבצע חומת מגן התרחש באזורים המאוכלסים בכבדות על ידי אזרחים ובמקרים רבים נעשה שימוש בנשק כבד". לפלסטינים אין נשק כבד - אבל המסקנה מי השתמש בנשק הזה ב"מפגש" הזה נותרת לקורא.
הדו"ח של אנאן מציג גם קווים מסודרים של סיבה ותוצאה: "קראתי לפלסטינים להפסיק את כל פעולות הטרור ואת כל פיגועי ההתאבדות, וקבעתי שהתקפות כאלה הן דוחות מוסרית וגרמו נזק למטרה שלהם. קראתי לישראלים להפסיק את ההפצצות של אזורים אזרחיים, את ההרג הבלתי משפטי, ההריסות וההשפלה היומיומית של פלסטינים רגילים". הפשעים הפלסטינים קודם כל, הפשעים הישראלים שניים. אבל בכל הנוגע לספירת ההרוגים, הסדר הפוך: "התרחשה אלימות מתמשכת בין הצדדים, תנודתית בעוצמתה, שגרמה עד ה-7 במאי 2002 למותם של 441 ישראלים ו-1,539 פלסטינים".
עם זאת, העובדות כאן. בסך הכל נהרגו 497 פלסטינים בין ה-1 במרץ ל-7 במאי; 1447 פצועים, 538 עם כדורים חיים; 1 מיליון תחת עוצר; 17,000 הפכו ללא קורת גג; 50 בתי ספר ניזוקו; חשבון תיקון מוערך של 361 מיליון דולר.
בשביל עדויות, בשביל להבין מה התרחש, צריך לפנות לדו"ח Human Rights Watch. HRW הלך למעשה לג'נין, ערך 100 ראיונות על פני תקופה של שבוע מה-1 באפריל עד ה-19 באפריל, אך היו להם קשיים משלהם בגישה - צה"ל סירב לספק מידע כלשהו.
ובכל זאת, דו"ח HRW מספק תחושה מוצקה של הפלישות ושל היכן מוטלת האחריות העיקרית. "למרות המגורים הקרובים, על צה"ל הייתה חובה חוקית להבחין בין אזרחים לבין מטרות צבאיות. אולם לעיתים, התקיפות הצבאיות של צה"ל היו חסרות הבחנה, ולא הצליחו לעשות את ההבחנה הזו. הירי היה חסר הבחנה במיוחד בבוקר ה-6 באפריל, כאשר שוגרו טילים ממסוקים, ותפסו אזרחים ישנים רבים מבלי לדעת. אישה אחת נהרגה מירי מסוקים במהלך אותה תקיפה; ילדה בת ארבע באזור אחר של העיירה נפצעה כשטיל פגע בבית שבו ישנה. שניהם היו בניינים שבהם שוכנים רק אזרחים, ללא לוחמים בסביבה הקרובה".
האם ג'נין הייתה קרב או טבח? לפחות 52 פלסטינים נהרגו ו-23 חיילים ישראלים. לפחות 22 מההרוגים שאושרו היו אזרחים, 27 היו חשודים בלוחמים. הלוחמים הציבו מארבים, כרו כבישים ונלחמו בצבא הפולש ככל יכולתם בזרועותיהם הקלות, וגרמו אבדות משמעותיות. זה הופך את זה לקרב. צה"ל השתמש בטנקים, בדחפורים משוריינים, בספינות קרב של מסוקים, ולפי כמה עדויות גם במטוסי קרב. הם הרגו לפחות 22 אזרחים והרסו מאות מבנים, הרסו מחוז שלם לקרקע, הרסו חלק ניכר מהתשתיות והפכו 4,000 לחסרי בית. אפשר לטעון שזה הופך את זה לטבח. אולי ה'קרב או הטבח' הוא שאלה שקרית, והפלישה בג'נין הייתה גם וגם.
הצרות בדיווחים על הלחימה/הטבח, לעומת זאת, אינן בתוכם, אלא בכך שבהדגשת פלישות אפריל, הם נותנים לקורא את הרושם שהזוועות בג'נין הסתיימו. הם לא.
עדכון טיפוסי מתנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM) בג'נין נשלח ב-29 ביולי 2002 והכיל את הדברים הבאים:
"לפני חמישה ימים כבש הצבא הישראלי בתים פלסטינים בעיר העתיקה של ג'נין למשך יום ולילה, בזמן שהם ניהלו את הפעולות הצבאיות שלהם. שלושה נערים מתבגרים המוכרים לנו בעיקר בגלל שהסתובבו בבית הקפה האינטרנטי, דיברו והתבדחו איתנו, נורו על ידי צלפים ישראלים בבניינים הכבושים כשצעדו בעיר העתיקה באותו יום לעבר בתיהם. אחד קיבל כדור בחזה, אחד ברגליים והשני באמצע הגב. אין ספק שהצלפים התכוונו להרוג.
באורח פלא, שני היריות בחזה וברגליים בסדר לאחר ניתוחים, וחוזרים לאני המבודח הישן שלהם. את השני אמנם (בן שבע עשרה והקפדן והביישן מהחבורה) נאלץ להעביר לשכם שם עבר שני ניתוחים. הרופאים נאלצו להסיר שתי דיסקים מעמוד השדרה שלו, וכתוצאה מכך הוא היה משותק מבית החזה ומטה. הוא גם לעולם לא יוכל להביא ילדים לעולם.
שני בני נוער נוספים נורו קשות מאוחר יותר באותו היום, כמו גם ילד בן אחת עשרה מהכפר הסמוך יאמון".
דו"ח ה-ISM של ה-12 ביולי הציג, יחד עם דיווחים נוספים על התקפות טנקים, מעצרים המוניים והרס תשתיות, את הרצח של "עמאד עבד אל-עזיז, העיתונאי העצמאי שנורה ממרחק של 8-10 רגל על ידי 800 מ"מ. סיבוב מאקדח רכוב על טנק, מת מוקדם יותר הבוקר מהפצע שלו".
בדיווח שלי מג'נין היה מידע על רצח בסאם אל-סהדי, ילד בן שבע שנורה למוות מירי מקלע מטנק ב-26 ביוני.
ואין שום דבר מיוחד בג'נין. שכם, חברון, בית לחם, כולן זוכות לטיפול דומה. וכמובן שגם עזה. בעיתונות המרכזית דווח על הפצצת בניין על ידי מטוס F-16 ישראלי ב-23 ביולי בעיר עזה, שבה נהרגו 15 בני אדם, מתוכם 9 ילדים, במטרה להתנקש בחייו של חמיש חמאס. שייתכן שההפצצה הזו תוכננה במיוחד כדי לפגוע בדיאלוג שלום אפשרי - זה, אם לצטט את מיטשל פליטניק ב-ZNet 28 ביולי "רק יום לפני כן, המנהיג הרוחני של חמאס, השייח' אחמד יאסין, הכריז שחמאס יהיה מוכן להסכים להפסקת אש, לרבות הפסקת פיגועי התאבדות, בתמורה לנסיגה ישראלית מהאזורים שהיו בעבר תחת הממשל הפלסטיני במסגרת הסכמי אוסלו." - לא דווח כך.
ההתקפה הזו בהחלט נחשבת לטבח. זה הפחית מעט את הסבירות לשלום, ואולי עזר לתעל את ההתנגדות הפלסטינית עוד קצת לכיוון פיגועי התאבדות נואשים ופלילים כמו זה באוניברסיטת ירושלים ב-31 ביולי, שגרם למותם של 7 בני אדם, כאשר חמאס טוען שההפצצה הייתה כנקמה על הפצצת צה"ל בעזה.
יש מי שמאמין שהקרב/טבח באפריל בג'נין הרס גם כמה הזדמנויות ייחודיות. קוימה באטרלי, פעיל אירי, נמצא בג'נין כבר כמה חודשים - גם לפני ואחרי אפריל. היא אמרה שלפני הפלישות הייתה לג'נין "תחושה אמיתית של קהילה אוטונומית, חזקה ומאורגנת. היה ברור שהוא היה חמוש היטב, כן. אבל מה שהיה מדהים היה הארגון. היו ועדות שנבחרו במקום, ובחלקן השתתפו נשים. הקהילה ארגנה מרכזי הפצה לתרומות של האו"ם. היה דגש על חינוך".
גם זו לא הייתה, בעיני באטרלי, קנאות דתית פשוטה, למרות שחמאס והג'יהאד האסלאמי היו מעורבים מאוד בקהילה. "זה היה באמת 'מחנה של אנשים'. המנהיגים לא היו אחראים ואירגנו את המחנה. האנשים ארגנו את זה והמנהיגים מצאו את מקומם. לא היה רצון להרוג אף אחד, למרות שהיה רצון להתנגד. זו הייתה גאווה, התרסה - רצון להמשיך לעבוד, לחנך, היכן שאחרים נשברו הרבה לפני הפלישות".
"ההשפעה הגדולה ביותר של הפלישות הייתה לשבור את המנהיגות והארגון הזה. הצעירים יושבים בכלא - אלפים מהם. אין להם גישה לייעוץ. הם נחקרים, מעונים, לאורך תקופות ממושכות. עיקר האסירים מוחזקים בעופר, ליד רמאללה. ואשקלון ב', נפתח מחדש. לבתי הכלא האלה יש תנאים נוראיים. וגם רבים נהרגו. אנחנו עדיין לא יודעים כמה נהרגו כי ישראל לא תפרסם את שמות האנשים שהם מחזיקים".
"האנשים האלה היו מנהיגים, אנשים שהיו רהוטים ויכלו לדבר אל הכאב של בני עמם בצורה שהרשות הפלסטינית, שהיא קצת מרופדת עכשיו, לא יכולה. הוואקום מסוכן. ללא מנהיגות יעילה, הצעירים נמצאים בעמדה מסוכנת. היה מבנה להתנגדות לפני כן, תשתית שלמה של חינוך, פוליטיזציה. בחודשיים שלפני אפריל ראיתי מנהיגות שהייתה רהוטה וקשורה, מתהווה. וזה נמחק. יש סכנה שאנשים ישברו, ואם הם לא, כל הכוח והכעס הזה יתקיים ללא ערוץ. אנשים יפנו לפעולות אינדיבידואליות ולא אסטרטגיות כמו פיגועי התאבדות במקום לפעולה קולקטיבית".
התיאור של באטרלי על מה שהתרחש בג'נין, ומה שאבד שם, הוא היחיד מסוגו ששמעתי. עם זאת, העובדה שישראל תרצה להשמיד את ההתנגדות המאורגנת לא צריכה להיות מפתיעה. ההתקפות הלא מאורגנות על אזרחים של מחבלים מתאבדים מהווים הרבה פחות איום, ומאחדים את האוכלוסייה הישראלית כפי שהם עושים בתמיכה בזוועות נוספות נגד פלסטינים. מנקודת המבט של ישראל, ככל שיותר פלסטינים חושבים על מות קדושים ולא על אסטרטגיה, כן ייטב.
להלום את ג'נין כמו שהם עושים יכול להיות בעל השפעה בדיוק כזו. שאלתי את אחד הצעירים הבודדים בסביבה מה עלי לומר לצפון אמריקה כשהם שואלים אותי מה רודפים פלסטינים. "אני רוצה להילחם עד המוות", אמר. אחרי חמש דקות של הסבר, פטרתי ממנו שהוא רוצה פלסטין חופשית ללא התנחלויות ישראליות או כיבוש, אבל הוא אמר את זה כאילו זה היה סתם פנטזיה סרק - בעוד שנלחם עד מוות הוא משהו שסביר שיקרה הרבה יותר.
ועדיין. האו"ם הקים עיר אוהלים קטנה זמן קצר לאחר הפלישות כדי לשכן את אלה שבתיהם נהרסו על ידי דחפורי צה"ל. היו בו אוהלים מרווחים, מתקני מים, מחצלות לישון בהם. איש לא עבר לגור. תושבי ג'נין אמרו שהם מעדיפים להישאר בהריסות בתיהם מאשר לעבור שוב לאוהלים. בין ההריסות של מאות המבנים ההרוסים במחנה ג'נין, אנשים ריססו הודעות על הקירות. אחד מהם אומר באנגלית: "אנחנו נישאר כאן".
ג'סטין פודור הוא תורם ומתנדב של Z/ZNet. הוא ביקר בג'נין, בעזה וברמאללה ביוני.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו