אוקטובר 2009
[קוראי ZNet עשויים לרצות להוסיף את חתימותיהם להצהרה זו, ולהצטרף לחותמים הראשוניים הללו: באשיר אבו-מאנה, מייקל אלברט, קווין ב. אנדרסון, בטינה אפתקר, סטנלי ארונוביץ, דיוויד ברסמיאן, רוזלין בקסטנדל, ג'ון ברנדט, נורמן בירנבאום, בלייז בונפאן, סטיבן אריק ברונר, ריצ'רד ג'יי בראון, MD, רואן קארי, טים קרפנטר, דונה קרטרייט, אדם חמילבסקי, נועם חומסקי, מרגרט וויליג קריין, חמיד דבאשי, גייל דנקר, ריצ'רד ל. דיטס, טינה דובסבג', MD, אריאל דורפמן, מרטין דוברמן, סטיב ארלי, קרולין אייזנברג, מייקל אייזנשר, זילה אייזנשטיין, דניאל אלסברג, סמואל פרבר, תומאס פאסי, ד"ר, ליזה פטרסטון, ג'ון פפר, אדם מ' פינגר, בארי פינגר, הרייט פראד, דיוויד פרידמן, ברוס גננון, ברברה גרסון, ג'ק גרסון, ג'וזף גרסון, יאנה גליביצה, ג'יל גודמילו, לינדה גורדון, סוזן גורדון, גרג גרנדין, ארון גופטה, א. הברקרן, מינה המילטון, תומאס הריסון, האווי הוקינס, טום היידן, דאג הנווד, דיוויד הימלשטיין, MD, מייקל הירש, ננסי הולמסטרום, ג'ונתן האוס, MD, דאג אירלנד, מריאן ג'קסון, דוקטורט, מליסה ג'יימסון, מארק סי ג'ונסון, דוקטורט, אליס קסלר-האריס, אסף כפורי, לסלי קילסון, דן לה בוץ, מיכה לנדאו, ג'ואן לנדי, ניודיה ליף, רוג'ר א. לייסנר, ג'סי למיש, סו לאונרד, הרב מייקל לרנר, מרתה ליווינגסטון, קתרין לוץ, נורמן מקאפי, יאן מג'יצ'ק, דיוויד מקריינולדס, מרגרט מלקוניאן, מרטין מלקוניאן, מרילין ה. מורהד, רוג'ר מוריס, אריקה מונק, מרי נולן, מרי אי אובריאן, MD, דיוויד אוקפורד , Rosemarie Pace, Ed.D., Christopher Phelps, Frances Fox Piven, Danny Postel, Len Rodberg, Elizabeth R. Rosenthal, Matthew Rothschild, John Sanbonmatsu, Jennifer Scarlott, Jay Schaffner, Ellen Schrecker, Peter O. Schwartz, Stephen R. שלום, אדם שץ, אליס סלייטר, סטיבן סטיינברג, שריל סטיבנסון, דיוויד סוונסון, וויליאם ק. טאב, יאן טאמס, הושאנג ו. טארהגול, ג'ונתן טאסיני, מרדית' טקס, כריס טונסינג, עמנואל ולרשטיין, לויס ויינר, פיטר וייס, סטיב ויסמן , נעמי וייסשטיין, כריס וולס, שריל וורץ, קורנל ווסט, רג'ינלד ווילסון, שרי וולף, אמירה וודס, קנט ווסטר, ליילה זנד ומייקל צווייג. כדי להוסיף את שמך, עבור אל http://www.cpdweb.org/stmts/1014/stmt.shtml, שם תוכל גם לראות את הרשימה המלאה של החותמים ולתרום כדי לסייע בפרסום ההצהרה.]
זו עשויה להיות נקודת מפנה למלחמות ארה"ב המתרחבות באפגניסטן ופקיסטן, תקופה שבה התבטאות ברורה וחד משמעית נגד מלחמה יכולה לעשות הבדל מכריע. היום אנו רואים סימנים שמזכירים יותר מדי את ההעמקה שלב אחר שלב של המחויבות של ארה"ב למלחמה בווייטנאם בשנות ה-1960. בתגובה, אנו מכריזים על עצמנו בתקיפות נגד הסלמה צבאית באזור ובעד נסיגת כל כוחות ארה"ב ונאט"ו מאפגניסטן ופקיסטן כעת. אנו גם קוראים להפסיק את התקפות המל"טים בשתי המדינות.
יש כיום 108,000 חיילי ארה"ב/נאט"ו באפגניסטן. הנשיא אובמה אישר להגדיל את כוחות ארה"ב ב-21,000, מה שאומר יותר מ-68,000 חיילים אמריקאים עד סוף 2009. לאור חוסר הפופולריות ההולכת וגוברת של המלחמה, אובמה עשוי מאוד לנטוש את הסלמת החיילים. על פי הדיווחים, חלק מהממשל אף המליצו לצמצם את כוחות ארה"ב ולהתמקד יותר במתקפות נגד אל-קאעידה באפגניסטן ופקיסטן. אבל אפילו נוכחות צבאית מוקטנת מהווה כיבוש לא לגיטימי, כזה שממיט הרס על חייהם של אזרחים חפים מפשע ויכול רק לחזק את הטליבאן ורשתות טרור כמו אל-קאעידה.
האמריקאים יותר ויותר מאוכזבים מהמלחמה. על פי סקר של CNN באוגוסט, 57 אחוז מתנגדים למלחמת אפגניסטן, עלייה של 9 אחוזים מאז מאי, ואי נחת גוברת בקונגרס. המחזה הציני של בחירות ההונאה לנשיאות באפגניסטן, שחיק עוד יותר את מעט האמינות המקומית והבינלאומית ששמרה על משטר קרזאי המושחת.
הן באפגניסטן והן בפקיסטן פעולות ארצות הברית ובעלות בריתה משמשות לחיזוק הכוחות הפונדמנטליסטיים. מחשש לנפגעים לא פופולריים של חיילי נאט"ו, ארה"ב מסתמכת במידה רבה על כוח אווירי, מה שגורם בהכרח למותם של אזרחים חפים מפשע. רחוק מלחיסול רשתות טרור, התקיפות אוויריות אלו רק מעמיקות את העוינות העממית למאמץ המלחמתי של ארה"ב/נאט"ו, ודוחפות מספר הולך וגדל של אפגנים ופקיסטנים לכיוון הטליבאן. כבר לגמרי רבע מהאוכלוסייה האפגנית סבורה שהתקפות על כוחות ארה"ב/נאט"ו מוצדקות.
בפקיסטן, המלחמה נלחמת כעת במעורבות גלויה וכבדה של טורף ארה"ב ומזל"טים אחרים. בגלל ההרג התכוף של אזרחים על ידי המל"טים, נוסף על הטינה שנגרמה על ידי תמיכתה הארוכה של וושינגטון בדיקטטור מושארף, דעת הקהל הפקיסטנית מדרגת כעת את ארה"ב כאיום מספר אחת - אפילו לפני הודו, האויבת של פקיסטן זה מכבר.
פעולות ארה"ב באפגניסטן ופקיסטן מתרחשות בהקשר של מערכת צבאית עולמית הרבה יותר מסיבית ורחוקה מכפי שרוב האמריקנים מבינים. באופן רשמי, למעלה מ-190,000 חיילים ו-115,000 עובדים אזרחיים מוצבים בכ-900 מתקנים צבאיים ב-46 מדינות וטריטוריות - והמספרים האמיתיים גדולים בהרבה. הוצאות צבא ארה"ב של יותר מ-600 מיליארד דולר בשנה, במילותיו של שר ההגנה רוברט גייטס, "מסכמים בערך את מה שכל שאר העולם ביחד מוציא על הגנה".
הפלישה והכיבוש של אפגניסטן היו חלק ממאמץ מקיף להגדיר את העוצמה האסטרטגית והאמינות של ארה"ב, באזור מרכז ודרום אסיה ובעולם - הכוח לשלוט באספקת האנרגיה, להערים על יריבים, להתערב בכל מקום בו וושינגטון תראה צורך, וכן לעסוק במדינות אחרות בהקרנת כוח בארה"ב. מאז 2001 הקימה ארצות הברית 19 בסיסים חדשים באפגניסטן ובמדינות שכנות, תוך הכנסת נוכחות צבאית לאזור שגם רוסיה וסין מבקשות להשפיע עליו.
אפגניסטן הייתה אומה הרוסה עוד לפני 2001, בשל ההרס שגרם הכיבוש הסובייטי ומלחמת האזרחים שלאחר מכן. מאז העם האפגני סבל עוד שמונה שנים של מלחמה ואומללות. אפגנים רבים חשו תחושת שחרור כאשר הטליבאן הודח מהשלטון, אך עד מהרה התברר שקבוצה אחת של מדכאים התחלפה באחרת: על ידי סרחי המלחמה וסוחרי הסמים של הברית הצפונית לשעבר ושל כובשי ארה"ב/נאט"ו.
המיזוגניה של הטליבאן הייתה מרושעת וקיצונית, אך מצבן של הנשים נותר מחריד. למרות שמספר גדול של נערות אפגניות אכן למדו בבית הספר היסודי לאחר 2001 וקומץ נשים אכן נבחרו לפרלמנט, הרוב המכריע של הנשים עדיין מרותקות לבתיהם, אינן מסוגלות לעבוד, חוששות מכדי ללמוד בבית הספר ונאלצות להיכנס. נישואים, לעתים קרובות בילדות. נשים רבות שיעדיפו לא ללבוש את הבורקה שלהן חוששות להיראות בלעדיהם.
לדברי המנהיגה הפמיניסטית האפגנית, מלאאי ג'ויה, "קורבנות התעללות ואונס לא מוצאות צדק מכיוון שמערכת המשפט נשלטת על ידי פונדמנטליסטים. מספר גדל והולך של נשים, שלא רואות מוצא מהסבל בחייהן, עברו להתאבדות בהצתה עצמית. ." הנשיא קרזאי חתם בתחילת השנה על חוק מחפיר, החל על נשים שיעיות, המעניק לבעל את הזכות למשוך מזונות בסיסיים מאשתו, לרבות מזון, אם היא מסרבת להישמע לדרישותיו המיניות. היא מעניקה אפוטרופסות על ילדים אך ורק לאבותיהם וסביהם, מחייבת נשים לקבל אישור מבעליהן לעבוד, ולמעשה מאפשרת לאנס להימנע מהעמדה לדין באמצעות תשלום "כספי דם" לקורבנו.
לרוב האפגנים אין גישה למי שתייה בטוחים ולטיפול רפואי. המדינה נותרה אחת העניות בעולם. ארה"ב לא עשתה כמעט דבר כדי להקל על העוני הנורא הזה; במקום זאת, היא הוסיפה לסבל של העם האפגני, נשים כגברים, את האיום המתמיד של אלימות צבאית. הטליבאן צובר כוח בתגובה לכמות הבלתי מספקת בעליל של סיוע חוץ, כמו גם לאכזריות של מלחמת ארה"ב/נאט"ו.
הצבא והמודיעין הפקיסטני שיחקו זה מכבר משחק כפול, לקח סיוע צבאי מוושינגטון ובו זמנית נלחם ותמך בטליבאן. בעוד שרוב הפקיסטנים מתנגדים לטליבאן כיום, התנאים הבסיסיים מאפשרים לו להתחזק. רבים מהעניים במדינה חיים בתנאים כמעט פיאודליים. בעמק סוואט הטליבאן הצליח לנצל את תלונותיהם של דיירים כפריים חסרי קרקע למטרות ריאקציוניות משלו. הצבא והאליטה הפקיסטנית עלולים בהחלט להתייחס למציאות החברתית והכלכלית שיוצרת תמיכה או לפחות השלמה עם הטליבאן בקרב רבים באוכלוסייה. לעשות ויתורים נוספים לפונדמנטליסטים.
אם לתושבי אפגניסטן ופקיסטן יש סיכוי כלשהו להביס את הפונדמנטליזם, להילחם בשנאת נשים ולזכות בדמוקרטיה אמיתית, ארה"ב יכולה לעזור בעיקר על ידי ביטול ה"מלחמה בטרור" הבלתי אנושית והבלתי ניתנת לזכייה בכל שם, והחלפתה ב מדיניות שונה בתכלית של סיוע חוץ מסיבי והפסקת התמיכה באליטות ובממשלות המנציחות אי-שוויון גס. הכוחות הדמוקרטיים אולי חלשים, אבל הם לעולם לא יתחזקו בזמן שארה"ב תכבוש את אפגניסטן, שולחת טילים לפקיסטן ומחזקת ממשלות מושחתות בשתי המדינות.
נסיגה לא אמורה לומר שארה"ב מוותרת על כל מאמץ לעזור לתושבי אפגניסטן והמדינות השכנות. וושינגטון צריכה להעניק תמיכה פוליטית למשא ומתן אזורי ולהסדר רחב יותר של המחלוקות בין הודו לפקיסטן, שממשיכות לעורר את האלימות באפגניסטן. מעל לכל, ארה"ב צריכה לספק סיוע הומניטרי בקנה מידה גדול לאוכלוסיה האפגנית הענייה עד נואשות - אשר, כך מציינים סוכנויות הסיוע, מעוכבת בשל התערבות עם פעולות צבאיות.
אפגניסטן היא מפוצלים קשות לאורך קווים אתניים. אם יש איזשהו פתרון פרוגרסיבי לחלוקות הללו, הוא כנראה טמון במשא ומתן אזורי בין שכנותיה של אפגניסטן. איננו יכולים לחזות איזו צורה עשויה ללבוש פתרון זה, אך אנו יודעים שאסור לו לכלול שום הכתבה מדינית של וושינגטון או המשך של כוחות אמריקאים או פעולות צבאיות באפגניסטן או בפקיסטן.
הפסקת ההתערבות הצבאית של ארה"ב באפגניסטן ופקיסטן כעת אינה נכונה כשלעצמה; היא גם הכרחית כדרך להתחיל להתמודד עם המרירות והעוינות במדינות המוסלמיות שמצמיחות איומי טרור על הביטחון שלנו, איומים הנובעים מרשתות שאינן מוגבלות למיקום גיאוגרפי ספציפי כלשהו. בנוסף להפסקת ההתערבות הצבאית באפגניסטן ופקיסטן, על ארצות הברית להסיג את כוחותיה מעיראק, מרכז אסיה ומהמפרץ הפרסי. היא חייבת לשים קץ לכל תמיכה באוטוקרטיות ערביות ובמדינות משטרה ולתת תמיכה אמיתית למדינה הפלסטינית. מדיניות חוץ דמוקרטית אמיתית של ארה"ב נחוצה נואשות כדי להתמודד עם האומללות וחוסר השוויון באפגניסטן, פקיסטן ומדינות רבות אחרות, אבל אנחנו יכולים להתחיל לעשות זאת רק על ידי הסטת העושר העצום של ארצנו הרחק ממיליטריזם והדחף ל"דומיננטיות מלאה בספקטרום" של העולם. אנו, החתומים מטה, מסורים לפעול למען מדיניות חוץ חדשה זו.
הערה: ההפניות הבאות הן אינפורמטיביות, ואינן חלק רשמי מההצהרה לעיל. לתמיכה אפגניסטן בהתקפות על כוחות ארה"ב, ראה סקר ABC News/BBC/ARD, אפגניסטן: איפה הדברים עומדים, 9 בפברואר 2009, שאלה 25. סקר זה מראה גם התנגדות גוברת לכוחות ארה"ב והתנגדות מוחצת לתקיפות אוויריות של ארה"ב. לסקר שמראה שהפקיסטנים רואים בארה"ב את האיום מספר אחת, ראה סקר אל-ג'זירה/גאלופ הבינלאומי בפקיסטן, 13 באוגוסט, 2009. המנהיגה הפמיניסטית האפגנית מלאאי ג'ויה מתארת תנאים לנשים זנט, מאי 16, 2009, ובספר שלה הרמת קולי. לפרטים על החוק החדש המגביל את זכויותיהן של נשים שיעיות, ראה Human Rights Watch, "אפגניסטן: החוק לריסון זכויות נשים נכנס לתוקף. הנשיא קרזאי הופך נשים שיעיות לאזרחיות סוג ב' למען רווח בבחירות", 13 באוגוסט, 2009. לתיאור של הטליבאן מנצל תלונות פופולריות בעמק סוואט, ראה ג'יין פרלז ופיר זוביר שאה, "הטליבאן מנצל את הבקעים המעמדיים בפקיסטן," ניו יורק טיימס, אפריל 17, 2009. על אזהרות של סוכנות הסיוע מפני שילוב של פעולות צבאיות ומאמצים הומניטריים, ראה קווין ברון, "ערבוב לחימה ואוכל באפגניסטן," כוכבים ופסים, (מהדורת המזרח התיכון) ספטמבר 15, 2009.
כדי לחתום על ההצהרה, נא ללכת כאן.
Campaign for Peace and Democracy, 2790 Broadway, #12, NY, NY 10025. דוא"ל: [מוגן בדוא"ל]. אתר אינטרנט: www.cpdweb.org.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו