הדיון הציבורי במערב מתייחס תוכנית הגרעין של איראן הסתמכה בעיקר על דיפלומטיית איומים, שנוסחה בצורה הברורה ביותר על ידי גורמים ישראליים, אך נהנית מגיבוי ישיר ועקיף חזק של וושינגטון ומדינות המפרץ המובילות. ישראל עסק גם בלוחמה סמויה נגד אירן בשנים האחרונות, נתמך במידה מסוימת על ידי ה ארצות הברית, שגרמה למות אלים לאזרחים באיראן. חברים רבים ב- מועצת הביטחון של האו"ם תומכים בהסלמה של הסנקציות נגד איראן, ולא מצמצי מתי תל אביב וושינגטון מדברים בצורה מאיימת על השארת כל האפשרויות על השולחן, וזה 'דיפלואו' על נכונותם לפתוח במתקפה צבאית. סוף סוף מתחילים להופיע כמה סימני שפיות כדי להאט את הצעדה מעל המצוק. למשל, שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, הגיב בחריפות על הגישה המיליטריסטית הזו: "אין לי ספק שזה ישפוך דלק על שריפה שכבר עששת, האש הסמיכה הסמויה של עימות סוני-שיעי, ומעבר לזה [זה יגרום] לתגובת שרשרת. אני לא יודע איפה זה יפסיק." ולפני כמה ימים אפילו הנצים בדרך כלל שר הביטחון הישראליאהוד ברק, כנראה חושש מפאניקה בינלאומית ותגובת מנע של טהראן, הכריז שכל החלטה לפתוח במתקפה צבאית מצד ישראל היא 'רחוקה מאוד', מילים שניתן לקרוא במגוון דרכים, בעיקר לא ממש מרגיעות.
זו לא רק התעקשות אמריקאית, למרות העמדת פנים מעת לעת לעניין בפתרון דיפלומטי, שרק איומים וכוח רלוונטיים לפתרון הסכסוך המדיני הארוך הזה עם איראן, אלא יותר מזה, זה הסירוב העיקש של וושינגטון לנרמל את היחסים עם איראן, להכחיש בגלוי את תופי המלחמה הישראליים, ולבסוף לקבל את פסק הדין של ההיסטוריה באיראן בניגוד לשאיפותיה האסטרטגיות. ארצות הברית לא הראתה נכונות למרות שעברו יותר מ-30 שנה לקבל את התוצאה של המהפכה העממית של איראן בשנים 1978-79, שהפילה ללא אלימות את המשטר המדכא של השאה. עלינו לזכור גם שהשאה הוחזר לשלטון ב-1953 הודות ל-CIA בהפיכה נגד ממשלתו החוקתית והדמוקרטית של מוחמד מוסאדך, שפשעו העיקרי היה הלאמת תעשיית הנפט האיראנית. חוסר הרצון הממושך הזה של וושינגטון לקיים מגע דיפלומטי נורמלי עם איראן היה מתכון בטוח למתיחות בינלאומית ולאי הבנה, במיוחד בהתחשב ברקע ההיסטורי הזה של התערבות אמריקאית באיראן, כמו גם באינטרס המסווה דק להחזיר את הגישה לאיכות הגבוהה של איראן. שדות נפט מאושרים על ידי נכונותה ללכת יחד עם הטקטיקות והדיפלומטיה המיליטריסטית של ישראל.
מנטליות מוכוונת-קונפליקט זו כל כך חזקה ביחס לאיראן מאשר כאשר אחרים מנסים כמיטב יכולתם להחליק את המים הדיפלומטיים, כפי שעשו ברזיל וטורקיה במאי 2010, ארה"ב מגיבה בכעס שמדינות כאלה צריכות להתעסק בעניינים שלהן, כלומר נזיפה מתנשאת, בהתחשב בעובדה שטורקיה היא השכנה השכנה של איראן, ויש לה הכי הרבה מה להפסיד אם תיגרם מלחמה מהסכסוך הבלתי פתיר הכרוך בתוכנית הגרעין השנויה במחלוקת של איראן. יש לזכור שבשנת 2010 איראן הסכימה רשמית עם מנהיגים מברזיל וטורקיה לאחסן מחצית או יותר מהמלאי שלה דאז של אורניום מועשר נמוך בטורקיה, חומרים שיידרשו להעשרה נוספת אם איראן הייתה נחושה באמת להחזיק בפצצה גרעינית בהקדם האפשרי. במקום לברך על הצעד הבונה הזה אחורה מהתהום, וושינגטון הטילה על ההסכם כהסחה, בטענה שהוא מפריע לגיוס התמיכה במועצת הביטחון להחמרת הסנקציות שנועדו לכפות על איראן לוותר על זכותה למחזור דלק גרעיני מלא. ביקורת כזו על טורקיה וברזיל על עיסוקה בדיפלומטיה של שלום עומדת בניגוד לאישורה שבשתיקה בפנייה הישראלית לטקטיקות טרור במאמציה לערער את היציבות באיראן, או אולי להתגרות באיראן עד כדי כך שהיא מתגמלת, ונותנת לתל אביב את העילה שנראית לה. מבקשים להתחיל במלחמה גלויה.
איראן מואשמת בהתקרבות ליכולת 'פריצה' ביחס לנשק גרעיני, כלומר להחזיק בשילוב של ידע ומספיק אורניום מועשר כהלכה כדי לייצר פצצות גרעיניות בתוך שבועות, או לכל היותר חודשים. טהראן הכחישה שוב ושוב כל כוונה להפוך למדינת נשק גרעיני, אך התעקשה לאורך כל הדרך שיש לה את אותן זכויות משפטיות על פי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני כמו מדינות אחרות שאינן גרעיניות כמו גרמניה ויפן, וזה כולל את הזכות לקבל זכויות מלאות. מחזור דלק גרעיני, הטומן בחובו יכולות העשרה ואכן מרמז על יכולת פריצה. ברקע, צריך להבין שאפילו האמנה מ-1968 על אי-הפצת נשקים גרעיניים מכיל הוראה המאפשרת לצד לחזור בו מההתחייבויות על פי האמנה אם הוא נותן שלושה חודשים הודעה מוקדמת ו'מחליט שאירועים חריגים..סיכנו את האינטרסים הלאומיים העליונים שלו' (סעיף X) הוראה כזו, למעשה, מכירה ב- זכות חוקית של מדינה לקבוע בעצמה את דרישות הביטחון שלה ביחס לנשק גרעיני, זכות שגם ארה"ב וגם ישראל מימשו בדרכים שונות במשך עשרות שנים בחוסר אחריות מדהים הכולל סודיות, כישלון לרדוף לפירוק מנשק גרעיני שהוא חובה של האמנה, ושלילת כל צורות של אחריות בינלאומית. ה'איום' האמיתי שמציבה פצצה איראנית היפותטית הוא על המונופול האזורי של ישראל על נשק גרעיני. כפי שהצהירו שלושה ראשי מוסד לשעבר, גם אם איראן הייתה רוכשת כמה פצצות גרעיניות, ישראל עדיין לא תעמוד בפני איום נוסף משמעותי על ביטחונה או קיומה, שכן כל תקיפה תהיה התאבדותית בעליל, ואיראן לא הראתה נטייה כזו כלפי פזיזות. במדיניות החוץ שלה.
כדי להיות פרשנים אובייקטיביים עלינו לשאול את עצמנו האם עמדתה של איראן כלפי תוכנית הגרעין שלה אינה סבירה בנסיבות אלה. האם איראן אינה מדינה ריבונית בעלת זכות זהה למדינות אחרות לשמור על עצמאותה הביטחונית והפוליטית כאשר היא מתמודדת עם איומים מצד אויביה חמושים בנשק גרעיני? מתי בפעם האחרונה איראן נקטה בכוח נגד שכן עוין? התשובה המפתיעה היא לפני למעלה מ-200 שנה! האם כל אחד מהנגדים של איראן יכול לטעון לשיא דומה של חיים בגבולותיה? מדוע לאיראן אין אותה זכות כמו למדינות אחרות לנצל את מלוא היתרונות של הטכנולוגיה הגרעינית? ובהתחשב בעוינות ישראלית, תקיפות טרור ויכולות צבאיות הכוללות ראשי נפץ גרעיניים מתוחכמים, סגנון מסירה ורישום של מלחמה מונעת, האם לא יהיה זה סביר שאיראן תחפש, ואף תשיג, הרתעה גרעינית? נכון, המשטר באיראן היה מדכא כלפי האופוזיציה הפנימית שלו ונשיאו הביע דעות אנטי-ישראליות בשפה נלהבת (אם כי מוגזמת במערב), אולם בניגוד לישראל, מבלי שאיים מעולם או נקטה פעולה צבאית. כמו כן, יש להעריך שאיראן הכחישה בעקביות כוונה לפתח נשק גרעיני, וטוענת רק לעניין בשימוש באורניום מועשר למחקר רפואי ואנרגיה גרעינית. גם אם יש סיבה להיות קצת סקפטית לגבי הבטחות כאלה, בהתחשב בסיבות החשדות שקיבלו תוקף מעורפל ושנוי במחלוקת על ידי דיווחים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, זה עדיין לא מצדיק סנקציות, ועוד פחות מכך איומים מגובים על ידי פריסות, משחקי מלחמה , תרחישי תקיפה חזויים ומסע אלימות טרור.
עד כה אף חסיד בולטים של עימות עם איראן לא היה מוכן להכיר ברלוונטיות הברורה של ארסנל הנשק הגרעיני של ישראל. האם האקטואליה של הנשק הגרעיני, לא רק פוטנציאל פריצה איראני אלא ארסנל משמעותי של נשק ישראלי שנרכש בחשאי (200-300 ראשי נפץ), משודרגים ללא הרף, ובשילוב עם יכולות המסירה העדכניות ביותר למרחקים ארוכים, הם האיום הבעייתי ביותר על היציבות האזורית ושלום? לכל הפחות, האם מצבור הנשק הגרעיני של ישראל אינו רלוונטי ביותר הן להבאת יציבות והן להערכת התנהגותה של איראן? ארצות הברית וישראל מתנהגות במזרח התיכון כאילו כלל הזהב של הפוליטיקה הבינלאומית אינו ישים לחלוטין, שאתה יכול לעשות לאחרים, מה שאתה לא מוכן שיעשו לך!
אנחנו צריכים גם לזכור את הלקחים מההיסטוריה האחרונה הנוגעים לטקטיקות נגד התפוצה עליהן הסתמכה ארצות הברית בשנים האחרונות. עיראק הותקפה ב-2003, בין היתר משום שלא היה לה נשק גרעיני, בעוד שצפון קוריאה נחסך מגורל נורא שכזה, משום שיש לה יכולת תגמול שכנראה תשמש אם תותקף, ויש לה את היכולת להסב נזק חמור לשכנה. מדינות. אם ניסיון זה הנוגע לנשק גרעיני יתפרש בצורה סבירה, זה עלול להטות ממשלות שיש להן יחסים עוינים למערב לבחור באפשרות של נשק גרעיני כצעד הכרחי כדי למנוע התקפות והתערבויות. אין ספק שיישום היגיון כזה הלכה למעשה לא יהיה טוב לאזור, אולי יצית מלחמה הרסנית, וכמעט בוודאות יוביל להפצת נשק גרעיני למדינות אחרות במזרח התיכון. במקום לעבור לכפות, להעניש ולהפחיד את איראן בדרכים שכמעט ודאי יגבירו את התמריצים של איראן ואחרות להחזיק בנשק גרעיני, זה ייראה נבון ובאינטרס הדדי של כולם לטפח דיפלומטיה של הסלמה, דרך שאיראן תמיד סימנה את נכונותה ללכת בה. וחלופות דיפלומטיות לעימות ולמלחמה קיימות, אך דורשות סוג של דמיון פוליטי שנראה נעדר לחלוטין בבירות הגיאופוליטיקה הקשה.
זה צריך להיות ברור לכולם פרט למחבלי המלחמה הדוגמטיים ביותר שהדרך לשלום ויציבות רבה יותר באזור תלויה בנקיטת שני צעדים שאחרי זה מכבר, ואם לא ננקטו, לפחות בדיון נרחב בציבור: ראשית, הקמת מזרח תיכון נקי מגרעין. על ידי הסכם במשא ומתן ומפוקח הכולל את כל מדינות האזור, כולל ישראל ואיראן; שנית, יוזמה שמקודמת על ידי האומות המאוחדות ומגובה בקונצנזוס של חבריה המובילים להתוות פתרון צודק לסכסוך ישראל/פלסטין העולה בקנה אחד עם זכויות הפלסטינים על פי המשפט הבינלאומי, לרבות זכות ההגדרה העצמית הפלסטינית, אשר אם לא יתקבל על ידי ישראל (ואושר על ידי העם הפלסטיני) תוך 1947 חודשים יביא להטלת סנקציות חמורות. לא רק שיוזמות כאלה יקדמו שלום ושגשוג למזרח התיכון, אלא שפנייה זו לדיפלומטיה ולמשפט תשרת את מטרת הצדק הן על ידי לשים קץ למחאה המלחמה של השנים האחרונות והן לשלילה הבלתי נסבלת של זכויות מהעם הפלסטיני. חוזר לפחות לשנת 1967, ולאחר מכן התגבר על ידי הכיבוש המדכא של מזרח ירושלים, הגדה המערבית ועזה שנבע מתוצאות מלחמת XNUMX.
חלופות מועילות בעליל לסנקציות ומלחמה אינן נבחרות, ואף לא נחשבות במסדרונות המשפיעים ביותר של יצירת דעות. פשוט להסביר מדוע: סדרי עולם ממשיך להיות מעוצב במידה רבה על ידי שלטון הכוח ולא שלטון החוק, או על ידי פנייה לתחום הזכויות, ובשום מקום יותר מאשר במזרח התיכון שבו רוב המדינות בעולם מאגרי נפט נמצאים, ושם ישראל מתפשטת מסרבת לעשות שלום אמיתי עם שכנותיה תוך הכפפת העם הפלסטיני למסע ייסורים בלתי נסבל. למרבה הצער, היגיון גיאופוליטי שורר בפוליטיקה העולמית, שמשמעותו שאי-שוויון, היררכיה וכוח קשה שולטים במחשבה ובפעולה של ממשלות חזקות בכל פעם שמונחים על כף המאזניים כלפי אינטרסים אסטרטגיים. אולי, הצצה אל ההיסטוריה האחרונה מציעה את ההדגמה המשכנעת ביותר לתקפותה של הערכה זו: התערבויות צבאיות מערביות בעיראק ובלוב, כמו גם האיומים המפחידים של התקפות על איראן, שלוש מדינות באזור עם נפט ומשטרים שאינם ידידותיים למדינה. מַעֲרָב. מצרים ותוניסיה, הילדים הבכורים של האביב הערבי, זכו ללא ספק ליתרונות פוליטיים בכך שאינן מדינות גדולות מייצרות נפט, אם כי למצרים אין מזל כמו תוניסיה מכיוון שישראל וארצות הברית חוששות שממשלה מצרית דמוקרטית יותר עלולה לנטוש את הסכם שלום משנת 1978 ומפגינים סולידריות גדולה יותר עם המאבק הפלסטיני, ועושים מה שהם יכולים כדי למנוע מקהיר לנוע בכיוונים כאלה.
למרבה המזל, ישנה הכרה גוברת, אם כי עדיין שולית, שלמרות כל הדיפלומטיה המאצ'ואיסטית של השנים האחרונות, אופציה צבאית לא ממש כדאית. היא לא תשיג את מטרתה להרוס את היכולות הגרעיניות של איראן, וככל הנראה היא תאשר את הדעות בקרב הפלגים הנצים האיראניים שרק החזקת נשק גרעיני תמנע ממדינתם להתמודד עם האסון שהביאה מתקפה צבאית. מעבר לכך, תקיפת איראן תפרוץ כמעט בוודאות תגובות תגמול, שאולי תחסום את מיצרי הורמוז, הנושאים 20% מהנפט הנסחר בעולם, ואולי תוביל לתקיפות טילים ישירות נגד ישראל וחלק ממדינות המפרץ. בהתחשב בסיכוי זה, מתחילים להיות אינדיקציות לכך שהמערב מתחיל סוף סוף לשקול חלופות למלחמה חמה בתגובה לאיראן.
אך עד כה ההבנה הזו לא מובילה ליוזמות שלום שהוזכרו קודם, אלא להסתמכות על 'מלחמה' באמצעים אחרים. העימות הארוך עם איראן פיתח מומנטום משלו שגורם לכל התאמה בסיסית להיראות בלתי מקובלת מבחינה פוליטית על ארצות הברית וישראל, סימן לחולשה ותבוסה גיאופוליטית. וכך, כשהסיכוי למתקפה צבאית נדחה זמנית מטעמי זהירות, כפי שאישר ברק, אך במקומו מונח המערכה המועצמת וההסלמה הזו של שיבוש אלים, כפייה כלכלית וטרור מוחלט. מאמץ מתמשך שכזה לאתגר את איראן הוליד שורה של תקריות מכוערות ומסוכנות שעלולות בשלב מסוים בעתיד הקרוב לעורר תגובה איראנית עוינת, וליצור רצף של פעולות ותגובה שעלולות להכניס את האזור למלחמה הרת אסון ולהביא קריסה כלכלית עולמית.
המאפיינים העיקריים של דפוס לוחמה סמויה מטריד זה מתבהרים, ואף זוכים לתמיכה בחוגים ליברליים, משום שדרך פעולה כזו נתפסת כפחות מזיקה לאינטרסים המערביים מאשר מתקפה צבאית גלויה, מתוך הנחות שאינן טובות יותר. חלופות מאשר עימות בצורה כלשהי. ישראל, בשיתוף פעולה אמריקני לכאורה, מתנקשת במדעני גרעין איראנים, מדביקה צנטריפוגות גרעיניות איראניות המשמשות להעשרת אורניום בנגיף סטוקסנט משבית, ומגייסת איראנים להצטרף לג'ונדאללה, ארגון טרור נגד המשטר באיראן, כדי לבצע פעולות אלימות נגד מטרות אזרחיות. , כמו הפיגוע ב-2009 על המסגד בזאהדאן שהרג 25 מתפללים ופצע רבים אחרים. ה"ניו יורק טיימס" במאמר מערכת (13 בינואר 2012) מתאר את הטקטיקות הללו בחוסר תשוקה מבלי לשים לב לעולם לאופין המוסרי או המשפטי הפוגעני: "מסע סמוי מואץ של חיסולים, הפצצות, התקפות סייבר ועריקות - שבוצע בעיקר על ידי ישראל, לפי ה"טיימס" - מאט... תוכנית הגרעין של איראן, אבל אם זה מספיק לא ברור". מאמר המערכת מציין כי "מתקפה צבאית תהיה אסון", אולם קול המערכת המכובד, המתון כביכול, רק שואל האם דפוס כזה של לוחמה סמויה יעשה את העבודה הנדרשת כדי למנוע מאיראן להחזיק באופציה גרעינית מתישהו בעתיד .
זה צריך להיות ברור שאם הייתה זו איראן שעוסקת בטקטיקות דומות כדי לשבש את התכנון הצבאי הישראלי או לחבל בממסד הגרעיני של ישראל, מעצבי הדעה הליברלים במערב היו צועקים את גינייתם את הפקרות הברברית של איראן. הפרות כאלה של ריבונות ישראל ושל החוק הבינלאומי ייחשבו בוודאי על ידי המערב כצורות בלתי מקובלות של פרובוקציה שיצדיקו באופן מלא תגובה צבאית ישראלית גדולה, ויגרמו לפרוץ המלחמה להיראות בלתי נמנעת ובלתי נמנעת.
וכאשר איראן הגיבה לאחרונה לסיכוי של סנקציות בינלאומיות חדשות שיהפכו את מכירת הנפט שלה לקשה הרבה יותר על ידי איום לחסום את המעבר דרך מיצרי הורמוז, ארצות הברית הגיבה בשליחת ספינות ימיות נוספות לאזור והזהירה את טהרן שכל הפרעה עם שילוח בינלאומי יהיה 'קו אדום' המוביל לפעולה צבאית של ארה"ב. זה צריך להיות מדהים להעריך שהתנקשות של מדעני גרעין באיראן היא בסדר עם הפוסקים של התנהגות בינלאומית בעוד שההתערבות בשוק הנפט העולמי חוצה קו אדום מעורר מלחמה. ההבחנות המשרתות את עצמן ממחישות את העבודה המלוכלכת של הגיאופוליטיקה בתחילת המאה ה-21.
יש כמה קולות בודדים הקוראים למזרח תיכון נקי מגרעין ולהסדר צודק של הסכסוך הישראלי/פלסטיני, אבל אפילו עם אישורים כמו שירות ארוך ב-CIA או במחלקת המדינה האמריקאית, הקריאות הללו נעדרות כמעט לחלוטין בשיח המרכזי השולט ויכוח בארצות הברית ובישראל. כשיש חלופות שלווים בכלל, זה תמיד במסגרת של מניעת מאיראן לעשות את מה שנראה שהיא רשאית לעשות מנקודת מבט של חוק וזהירות. אני חושש שרק כאשר ואם תנועת הכיבוש העולמית שעדיין לא קיימת תפנה את תשומת לבה לגיאופוליטיקה, תהיה לעמי המזרח התיכון סיבה כלשהי לקוות לעתיד שליו ומבטיח לאזורם.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו