צבא מנצח? היו מארזי מחסניות בכל שבילי האבן העתיקים, חלונות מחורצים וחורי כדורים במעלה הצד של מסגד שרף, שבו ירה חמוש מהצריח. צלף עדיין ירה במרחק של 150 מטרים בלבד משם - כל מה שנותר מיותר ממאה מורדים שכמעט, אבל לא ממש, הקיפו את המצודה בת 4,000 השנים של חלב.
"לא תאמינו לזה", קרא רס"ן סומאר בהתרגשות. "אחד האסירים שלנו אמר לי: 'לא הבנתי שפלסטין יפה כמו זו'. הוא חשב שהוא בפלסטין כדי להילחם בישראלים!"
האם אני מאמין בזה? אין ספק, הלוחמים שפרצו אל הרחובות הישנים והמקסימים שממערב למצודה הגדולה היו, מכל הדעות, חבורת סמרטוטים. הגרפיטי שלהם - "אנחנו הבריגדות של 1980", השנה שבה התקוממות האחים המוסלמים הראשונה איימה על האימפריה של אביו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד, חאפז - עדיין הייתה על קירות בתי המלון וחנויות הכסף הסורי-ארמני. גנרל בן 51 הושיט לי את אחד הרימונים הביתיים שזרקו את רצפת מסגד שרף; פתיל אוורירי הננעץ מהחלק העליון של גוש רסיסים, מצופה בפלסטיק לבן ומכוסה בסרט דבק שחור.
בתוך המסגד היו כדורים, פחי גבינה ריקים, בדלי סיגריות וערימות של שטיחי מסגד, שהמורדים השתמשו בהם כמצעים. הקרב נמשך עד כה 24 שעות. סיבוב חי נחתך במצבה בסגנון בוסני של קברו של אימאם מוסלמי, ועליו חצוב טורבן אבן עדין. רישומי המסגד - רשימות תלונות של מתפללים, קוראנים ומסמכים כספיים - היו מונחים על פני חדר אחד במה שסימן כנראה את הדוכן האחרון של כמה גברים. היה מעט דם. בין 10 ל-15 מהמגנים - כולם הסורים - נכנעו לאחר שקיבלו רחמים אם הניחו את נשקם. איכות הרחמים הללו לא נמסרה לנו, כמובן.
החיילים הסורים התמוגגו, אבל הודו שהם חלקו עצב עצום על ההיסטוריה של עיר שעצם המרקם שלה נקרע לגזרים, אתר מורשת עולמי מנופץ על ידי רקטות וסיבובים במהירות גבוהה. הקצינים נענעו בראשם כשהובילו אותנו אל חומות המצודה העצומה. "המחבלים ניסו ללכוד אותו לפני 20 יום מהחיילים שלנו שהגנו עליו", אמר רס"ן סומאר. "הם מילאו בלוני גז מלאים בחומרי נפץ - 300 קילו מהם - והוציאו אותם לדרך ליד הכניסה הראשונה מעל החפיר".
אבוי, הם עשו זאת. שער הברזל והעץ הענק מימי הביניים, ציריו ותומכיו המעוטרים - עבודת הגנה שעמדה במשך 700 שנה - ממש נקרעו לגזרים. טיפסתי על עץ מוגז ועל חתיכות אבן הנושאות כתובות קוראן עדינות. מאות חורי קליעים שקעו בעבודות האבן של השער הפנימי. מתחת, מצאתי טנק T-72 שהקנה שלו נרעה על ידי כדור צלף שעדיין היה נתון במעטה, השריון שלו שבור מרימון. "הייתי בפנים באותו זמן", אמר הנהג שלו. "בנג! - אבל הטנק שלי עדיין עבד!"
אז הנה כרטיס הניקוד הרשמי של הקרב על הצד המזרחי של העיר העתיקה של חאלב, הסכסוך בין רחובות צרים וחומות אבן חיוורות ומלבינות שעדיין נלחמו אתמול אחר הצהריים, הסדק של כל כדור של המורדים שקיבל פרץ ארוך של ירי מקלע מחייליו של רס"ן סומאר. כשהצבא סגר על החמושים משני צדדים, 30 מורדים - או "צבא סוריה החופשי" או "לוחמים זרים" - נהרגו ומספר לא ידוע נפצע. לדברי האלוף של מייג'ור סומאר, קצין בשם סאבר, כוחות ממשלת סוריה ספגו שמונה פצועים בלבד. נתקלתי בשלושה מהם, האחד קצין בן 51 שסירב להישלח לבית החולים.
רבים מכלי הנשק של המורדים נלקחו מהמקום על ידי אנשי המודיעין הצבאיים "מוחבארת" לפני שהגענו: נאמר שהם כוללים שלושה רובי צלפים בתקן נאט"ו, מרגמה אחת, שמונה מכונות אקדחים אוסטריות ושלל קלצ'ניקובים, שאולי בהחלט נגנבו על ידי עריקים סורים. אבל זה ההלם של מציאת הקרבות המפותחים האלה בתוך אתר מורשת עולמי זה, שהוא נורא יותר מהחימוש של כל צד. להתפרץ על שברי אבן וזכוכית עם חיילים סוריים קילומטר אחר קילומטר ברחבי העיר העתיקה, מקום של מוזיאונים ומסגדים - גמאיה אומאיאד המצויה להפליא עומדת ליד שדה הקרב של אתמול - זה עניין של צער אינסופי.
רבים מהחיילים, שעודדו לדבר איתי גם כשהם כרעו בקצות הרחובות הצרים עם כדורים ניתזים מהקירות, סיפרו על פליאתם מכך שכל כך הרבה "לוחמים זרים" היו צריכים להיות בחלב. "בחאלב יש חמישה מיליון אנשים", אמר לי אחד. "אם האויב כל כך בטוח שהם הולכים לנצח בקרב, אז בוודאי שאין צורך להביא את הזרים האלה להשתתף; הם יפסידו."
רס"ן סומאר, שדיבר אנגלית מצוינת, הבין היטב את המימד הפוליטי. "הגבולות שלנו עם טורקיה הם בעיה גדולה", הודה. "צריך לסגור את הגבול. סגירת הגבול חייבת להיות מתואמת על ידי שתי הממשלות. אבל ממשלת טורקיה נמצאת בצד האויב. ארדואן נגד סוריה". כמובן ששאלתי אותו את דתו, שאלה שכולה תמימות וכולה רעל בסוריה בימים אלה. סומר, שאביו היה גנרל, אמו מורה, ואשר מתרגל באנגלית עם רומנים של דן בראון, היה מהיר כמו חתול. "זה לא איפה אתה נולד או מהי הדת שלך", אמר. "זה מה שבראש שלך. האיסלאם בא מהארץ הזאת, הנוצרים באים מהארץ הזאת, יהודים באים מהארץ הזאת. לכן זו חובתנו להגן על הארץ הזו".
כמה חיילים האמינו שהמורדים ניסו להמיר את דתם של הנוצרים מחאלב - "עם שליו", הם כל הזמן קראו להם - והיה סיפור פופולרי שהסתובב אתמול על מחסנאי נוצרי שנאלץ ללבוש בגדים מוסלמיים ולהכריז על שלו. המרה מול מצלמת וידאו. אבל בערים בזמן מלחמה, אתה מוצא חיילים דברנים. אחד האנשים שכבשו מחדש את הכניסה למצודה היה אבול פידר, המפורסם בהליכה בין חלב, תדמור ודמשק במשך 10 ימים בתחילת הסכסוך הנוכחי בשנה שעברה כדי לפרסם את הצורך בשלום. הנשיא, מיותר לציין, בירך אותו בחום ביעד הסופי.
ואז היה סמל מחמוד דאוד מחמא, שנלחם בחמה עצמה, חומס, ג'בל זאווי ואידליב. "אני רוצה להתראיין לכתב", הודיע, וכמובן, קיבל את שלו. "אנחנו עצובים עבור אזרחי הארץ הזאת", אמר. "הם היו בשלום קודם. אנחנו מבטיחים כחיילים שנדאג שיחזרו להם חיים טובים, גם אם נאבד את חיינו". הוא לא מזכיר את כל אותם אזרחים שנהרגו מירי צבא או ב"שביחה", או את אותם אלפים שסבלו מעינויים בארץ זו. לדאוד יש ארוסה בשם חנן שלומדת צרפתית בלטקיה, אביו מורה; הוא אומר שהוא רוצה "לשרת את מולדתו".
אבל לא יכולה לברוח מאיתנו המחשבה שהמטרה העיקרית של אנשים כמו סמל דאוד – וכל חבריו החיילים כאן – לא הייתה, בוודאי, לשחרר את חלב אלא לשחרר את רמת הגולן הכבושה, ממש ליד האדמה שבה כנראה "הג'יהאדים" חשבו שהם "משחררים" אתמול - עד שגילו שחלב היא לא ירושלים.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו