מקור: העצמאי
כששני הרמאים הפוליטיים הישנים הגיחו ב- הבית לבן השבוע עם הקומדיה הטראגית המטורפת והפארסה ביותר המזרח התיכון בהיסטוריה, היה קשה לדעת אם לצחוק או לבכות.
תוכנית "השלום" בת 80 עמודים מהבית הלבן הכילה 56 הפניות ל"חזון" ב-60 העמודים הראשונים שלה - וכן, עם V גדול בכל הזדמנות כדי להציע, אני מניח, ש"עסקת המאה" הזו הייתה התגלות על טבעית. זה לא היה, אם כי אולי נכתב על ידי סופר-ישראלי.
היא נפרדה מהפליטים הפלסטינים - "זכות השיבה" המפורסמת/הידועה לשמצה וכל מי שנרקב כעת במחנות המזרח התיכון; פרידה מהעיר העתיקה של ירושלים כבירה פלסטינית; אדייו ל אונרוו"א, סוכנות הסיוע של האו"ם. אבל היא בירכה על כיבוש ישראלי קבוע של הגדה המערבית ועל סיפוח מוחלט של כמעט כל מושבה יהודית שנבנתה שם בניגוד לכל החוק הבינלאומי.
זה מובן מאליו - וכבר ימים שלמים - שהשטות הזו עלולה להטיל קצת אבק קסם על המצוקות של מנהיגי אמריקה ישראל. בתור שני הנוכלים, דונלד טראמפ תחת הדחה ו בנימין נתניהו שהואשמו בשחיתות, גיחכו לקול תשואות תומכיהם בוושינגטון, התברר מיד כי המסמך המרושע הזה - המכיל אבסורד, בורלסק ובנאליות משמימה בערך באותה מידה - הרס לעד כל תקווה למדינה פלסטינית עצמאית מכל סוג שהוא. זה לא מה שנאמר בו, אבל היה עליך רק להציץ במילים - היכן כיבושה של ישראל, הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית, תואר כ"טביעת רגל ביטחונית" ושם הסכם אוסלו הושמד לאשפה כהסכם שהוליד "גלי טרור ואלימות".
באמת, כולם חייבים לקרוא את 80 העמודים האלה. וכל קורא צריך לעבור עליהם פעמיים, למקרה שבפעם הראשונה הם החמיצו איזו גנאי חמור במיוחד שנגרם לפלסטינים.
המסמך לא היה רק מתנה לישראל. היא גילמה כל דרישה ישראלית שהועלתה אי פעם לוושינגטון (בתוספת כמה נוספות) והרסה למעשה כל מאמץ שנעשה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם; כל החלטת האו"ם על נסיגה ישראלית; כל מאמץ של האיחוד האירופי ושל הקוורטט למזרח התיכון לייצר פתרון צודק והוגן למלחמה הפלסטינית-ישראלית.
בקיצור, ישראל תקבל - תחת ה"עסקה העלובה" הזו, שנדונה לאבדון תוך שניות - לנצח את כל ירושלים, את רוב הגדה המערבית, תחזיק כמעט בכל מושבה יהודית בארץ כבושה ותשלוט בעם פלסטיני פרוק, קטום ומסורס. שחייב להבטיח לכנות את ישראל "מדינת הלאום של העם היהודי" (אם כי כמעט 21 אחוז מתושביה הם ערבים), לצנזר את ספרי הלימוד שלה, לעצור ולחקור כל מי שיעז להתנגד לכובש הישראלי, ולמי יהיה מקבץ של כפרים מחוץ לחומות ירושלים לכנות בירה.
נכון, זהו מסמך ייחודי והיסטורי שמשפחת טראמפ (במיוחד חתן ג'ארד קושנר) יצרה, מאחר שאמונתה שהפלסטינים יחלומו לקבל מערך דרישות פוליטיות כל כך מטורלל ופארסי היא חסרת תקדים בעולם המערבי. אבל מתי אנחנו העיתונאים צריכים לקחת את כל העצירות, שאלתי את עצמי מתי סיימתי לקרוא את 56 "החזונות" - יש אחרים, אגב, באותיות קטנות, וכמה "משימות" - ואת רשימת האיסורים שהוטלו על הפלסטינים? אלה כללו, נציין, את ההוראה כי "מדינת פלסטין אינה רשאית להצטרף לארגון בינלאומי כלשהו אם חברות כזו תסותר התחייבויותיה של מדינת פלסטין לפירוז ולהפסקת הלוחמה המדינית והמשפטית נגד מדינת ישראל". אז להתראות גם להגנת ה בית דין פלילי בינלאומי.
כמה מהקולגות שלי נקלעו לאפופלקס, כמו מרואן בשארה של אל ג'זירה. פארסה, הונאה, זעם, סוריאליסטי, אופורטוניסטי, פופוליסט וציני. הוא השתמש בכל התיאורים האלה - אבל בוודאי דקדק את דבריו. גדעון לוי, הגיבור שלי מהיומון הישראלי הארץ, לא היה כל כך אפופלקטי. הוא היה אפוקליפטי. זה היה "המסמר האחרון בארון המתים של אותה גופה מהלכת הידועה כפתרון שתי המדינות", הוא כתב, ויצר מציאות "בה החוק הבינלאומי, ההחלטות של הקהילה הבינלאומית ובעיקר המוסדות הבינלאומיים חסרי משמעות".
אין מדינה פלסטינית, נניח לוי, ולעולם לא תהיה. זו חייבת להיות דמוקרטיה אחת בין ירדן לים התיכון - שוויון זכויות לישראלים ופלסטינים כאחד - או שישראל תהיה מדינת אפרטהייד. טראמפ יצר "עולם שבו חתנו של נשיא ארה"ב חזק יותר מהעצרת הכללית של האו"ם. אם ההתיישבות מותרת, הכל מותר". אדרבה.
אבל האם אנחנו הכותבים והעיתונאים ו"מומחים" ואנליסטים עדיין מחזיקים בכלים להתמודד עם המבולג'מבו הזה? האם זה לא רגע - לא רק סוף המוסר, הצדק, היושרה, הכבוד - לשאול שאלה חשובה מתמיד: מתי יצטרכו עיתונאים להפסיק לקחת את הדברים האלה (ולעצמם) ברצינות? רק לכתוב על הבלבול הזה של טראמפ כאילו הוא אמיתי או בר ביצוע או אפילו ניתן לדיון זה איכשהו משפיל, משפיל, מגוחך. לא רק עבור שפנים תקשורתיים, אלא עבור אלה שחייבים לסבול מההשלכות של המסמך הנורא הזה; הפלסטינים וכל מי שתמכו נאמנה בדרישותיהם הסבירות לחלוטין לחופש והגינות.
הבנתי כמה שעות אחרי שקראתי אותו, שלכל מוסלמי אנטי-ישראלי שמאמין בביטוי הפנטסטי והמטורף של "המזימה הציונית", 80 העמודים האלה של פנקס הבית הלבן רק יחזקו את האמונות המטריפות את הדעת. במקרים כאלה, אולי כדאי שנזמין את הקומיקאים שלנו להיות עיתונאים. או לבקש מהקריקטוריסטים שלנו לכתוב את הסיפור. או שאולי כדאי שאפנה לתכונה הישנה והמשובחת של ריפלי תאמין לזה או לא כדי להעביר את המסר. תאמינו או לא: נשיא ארה"ב נתן לכוח זר את הזכות לכבוש לנצח את אדמתו של מישהו אחר. בעיני, זה תופס את הסיפור ב-15 מילים.
אבל בל נשכח שבתמורה לכניעה הרעה שלהם, הפלסטינים יקבלו מזומן, מזומן ועוד מזומנים - מיליוני ירקות המפורטות בדפי גרפים ותוכניות מימון, ותיירות "במסלול מהיר" (הביטוי הזה משמש למעשה ב המסמך) והשקעות מסיביות, "שיפור חברתי" (sic), "הגדרה עצמית" (sic שוב, אני מניח), ו"נתיב לחיים לאומיים מכובדים, כבוד, ביטחון והזדמנות כלכלית...".
והאם בוריס ג'ונסון שלנו לא אמר לטראמפ שזה "צעד חיובי קדימה"? והאם דומיניק ראב שלנו לא קרא לזה "הצעה רצינית" הראויה ל"שיקול אמיתי והוגן"?
תאמינו או לא, באמת.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו