זה היה זעם, מגונה. היד הכרותה על דלת המתכת, ביצת הדם והבוץ מעבר לכביש, המוח האנושי בתוך מוסך, שרידי השלד השרופים של אמא עיראקית ושלושת ילדיה הקטנים במכוניתם הקטנה עדיין.
שני טילים ממטוס אמריקאי הרגו את כולם "לפי הערכתי, יותר מ-20 אזרחים עיראקים, שנקרעו לגזרים לפני שיוכלו "לשחררם" על ידי האומה שהרסה את חייהם. מי מעז, אני שואל את עצמי, לקרוא לזה 'נזק נלווה'? רחוב אבו טאלב היה עמוס בהולכי רגל ובנהגים כשהטייס האמריקני התקרב דרך סופת החול הצפופה שכיסתה את צפון בגדאד במעטה של אבק אדום וצהוב וגשם אתמול בבוקר.
זוהי שכונה ענייה בעפר, של מוסלמים שיעים ברובם, אותם אנשים שהאדונים בוש ובלייר עדיין מקווים שיתקוממו נגד הנשיא סדאם חוסיין, מקום של חנויות לתיקון מכוניות ספוגות שמן, דירות צפופות ובתי קפה זולים. כל מי שדיברתי איתו שמע את המטוס. אדם אחד, המום כל כך מהגופות חסרות הראש שראה זה עתה, יכול היה לומר רק שתי מילים. 'שאגה, הבזק,' הוא המשיך לומר ואז עצם את עיניו כל כך חזק שהשרירים התפתלו ביניהם.
איך צריך להקליט אירוע כל כך נורא? אולי דו"ח רפואי יתאים יותר. אבל מניין ההרוגים הסופי צפוי להיות קרוב ל-30 ועיראקים עדים כעת לדברים הנוראים האלה מדי יום; אז אין שום סיבה שהאמת, כל האמת, של מה שהם רואים לא יספרו.
שכן שאלה נוספת עלתה בי כשעברתי אתמול במקום הטבח הזה. אם זה מה שאנחנו רואים בבגדד, מה קורה בבצרה ובנסיריה וכרבלה? כמה אזרחים מתים גם שם, בעילום שם, אכן לא מתועד, כי אין עיתונאים שיהיו עדים לסבלם?
אבו חסן ומאלק חממוד הכינו ארוחת צהריים ללקוחות במסעדת נאצר בצד הצפוני של רחוב אבו טאלב. הטיל שהרג אותם נחת ליד הכביש לכיוון מערב, הפיצוץ שלו קרע את חזית בית הקפה וחתך את שני האנשים "הראשון 48, השני רק 18" לחתיכות. עמית לעבודה הוביל אותי דרך ההריסות. 'זה כל מה שנשאר מהם עכשיו,' הוא אמר והושיט לפני תבנית תנור נוטפת דם.
לפחות 15 מכוניות עלו בלהבות, ושרפו למוות רבים מיוסעיהם. כמה גברים קרעו נואשות את דלתותיה של מכונית נוספת מכוסה להבה במרכז הרחוב שהתהפכה על-ידי אותו טיל. הם נאלצו לצפות בחוסר אונים כשהאישה ושלושת ילדיה שבתוכו נשרפים חיים לפניהם. הטיל השני פגע בצורה מסודרת על הכביש לכיוון מזרח, ושלח רסיסי מתכת לתוך שלושה גברים שעמדו מחוץ לבלוק דירות בטון עם המילים 'זהו רכושו של אלוהים' כתוב בשיש על הקיר החיצוני.
מנהל הבניין, הישם דנון, רץ אל הפתח ברגע ששמע את הפיצוץ האדיר. 'מצאתי שם את תער חתיכות', הוא אמר לי. ראשו התפוצץ. 'זאת היד שלו.' קבוצה של צעירים ואישה לקחו אותי לרחוב ושם, סצנה מכל סרט אימה, הייתה ידו של תער, חתוכה בפרק כף היד, ארבע אצבעותיו ואגודלו תופסים חתיכה של קירוי ברזל. עמיתו הצעיר, סרמד, מת באותו רגע. מוחותיו שכבו ערומים במרחק של כמה מטרים משם, בלגן אדום ואפור חיוור מאחורי מכונית שרופה. שני הגברים עבדו עבור דנון. כך עשה שוער שגם הוא נהרג.
כשכל ניצול דיבר, ההרוגים השיבו את זהותם. היה בעל חנות החשמל שנהרג מאחורי הדלפק שלו מאותו טיל שהפיל את תער וסרם ואת השוער, והנערה הצעירה שעמדה בשמורה המרכזית, ניסתה לחצות את הכביש, ונהג המשאית שהיה רק מטרים מנקודת הפגיעה והקבצן שהתקשר בקביעות לפגוש את מר דנון ללחם ושזה עתה עזב כשהטילים באו בצרחות דרך סופת החול להשמיד אותו.
בקטאר, הכוחות האנגלו-אמריקאים "בואו נשכח את השטויות האלה על "הקואליציה" הודיעו על חקירה. ממשלת עיראק, שהינה היחידה שנהנה מהערך התעמולה של מרחץ דמים כזה, גינתה באופן טבעי את הטבח, שאותו קבעו בתחילה על 14 הרוגים. אז מה הייתה המטרה האמיתית? כמה עיראקים אמרו שיש מאהל צבאי במרחק של פחות מקילומטר מהרחוב, אם כי לא הצלחתי למצוא אותו. אחרים דיברו על מפקדת כיבוי אש מקומית, אבל בקושי ניתן לתאר את מכבי האש כיעד צבאי.
אין ספק, הייתה תקיפה פחות משעה קודם לכן במחנה צבאי צפונה יותר. חלפתי על פני הבסיס כששתי רקטות התפוצצו וראיתי חיילים עיראקים רצים על חייהם מהשערים ולצד הכביש המהיר. ואז שמעתי שני פיצוצים נוספים; אלה היו הטילים שפגעו ברחוב אבו טאלב.
כמובן שהטייס שהרג אתמול את החפים מפשע לא יכול היה לראות את קורבנותיו. טייסים יורים דרך קואורדינטות מיושרות מחשב, וסופת החול הייתה מסתירה את הרחוב מראייתו. אבל כשאחד מחבריו של מאלק חממוד שאל אותי איך האמריקאים יכולים להרוג בשמחה כזו את אלה שלטענתם רוצים לשחרר, הוא לא רצה ללמוד על מדע האוויוניקה או מערכות אספקת נשק.
ולמה הוא צריך? שכן זה קורה כמעט כל יום בבגדד. לפני שלושה ימים נמחתה משפחה שלמה בת תשע נפשות בביתה הסמוך למרכז העיר. על פי הדיווחים, אוטובוס של נוסעים אזרחיים נהרג בכביש דרומית לבגדד לפני יומיים. רק אתמול נודע לעיראקים את זהותם של חמישה נוסעים אזרחיים שנטבחו באוטובוס סורי שהותקף על ידי כלי טיס אמריקאיים סמוך לגבול עיראק בסוף השבוע.
האמת היא ששום מקום לא בטוח בבגדד, וככל שהאמריקאים והבריטים יסגרו את המצור שלהם בימים או בשעות הקרובות, המסר הפשוט הזה יהפוך לאמיתי יותר ויותר עקוב מדם.
אנו עשויים ללבוש את חולצת המוסר בהסבר מדוע האנשים האלה צריכים למות. הם מתו בגלל ה-11 בספטמבר, אפשר לומר, בגלל 'נשק ההשמדה המונית' של הנשיא סדאם, בגלל הפרות של זכויות אדם, בגלל הרצון הנואש שלנו 'לשחרר' את כולם. אל לנו לבלבל את הנושא עם הנפט. כך או כך, אני בטוח שנאמר לנו שהנשיא סדאם אחראי בסופו של דבר למותם. לא נזכיר את הטייס, כמובן.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו