אצל טראמפ השתיקות בדרך כלל מבטאות את כוונותיו כמו הדוגמות הבלתי קוהרנטיות. ואכן, הנאום השני שלו במצב האיחוד (הנמסר בקונגרס ב-5 בפברואר 2019) נותן תובנה ברורה לגבי המנטליות הפוליטית של המענה הראשי בכל הנוגע למצב האנושי. הנאום טומן בחובו מתחים רבים, אך אין בהם יותר מתחים מאשר הוקעת הסוציאליזם ושתיקתו על תחיית הנטיות הפשיסטיות ברחבי העולם, ולא פחות מכך בארצו, שאותה משח כמה פעמים באותו לילה לטובה בעולם. ידוע. הוא לא המנהיג הראשון שהעלה טענה כזו, כמובן, אבל אין ספק שהוא הכי פחות כשיר, ושנתיים של מנהיגות פגומה שלו תרמו להפוך את אמריקה להרבה פחות נערצת, והרבה יותר מפחדת ממנה, מבעבר.
לדיבור שלו נגד הסוציאליזם היו לפחות שתי מטרות: ראשית, אגף סנדרס במפלגה הדמוקרטית מתגלמת כעת על ידי הנשים הקיצוניות יותר שנבחרו לאחרונה בבית הנבחרים, במיוחד אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, כמו גם השואפות לנשיאות המוצהרות, אליזבת. וורן, קמאלה האריס וטולסי גאברד. ושנית, ממשלת מדורה בחרה בממשלה בוונצואלה, שלטענתו נכשלה בגלל 'מדיניותה הסוציאליסטית'. טראמפ טוען שמדיניות זו הפכה את ונצואלה מהיותה דוגמה עשירה לשאר אמריקה הלטינית לחברה של 'עוני וייאוש מחפירים'. '
כשזה מגיע לארצות הברית, לטעון שיש מלחמה אידיאולוגית מתחילה בין הדמוקרטים כמפלגת הסוציאליזם לבין הרפובליקנים כמפלגת הקפיטליזם, נראה שטראמפ משיק גרסה אלימה יותר של המלחמה הקרה ממה שהיה קיים. בתקופת היריבות עם ברית המועצות. הוא גם מתעלם מההתמדה של 'הקונצנזוס הדו-מפלגתי' הרעיל, שחייב את התמדה דמוית הזומבים שלו לעסקאות הפאוסטיניות שנחתמו עם שתי המפלגות הפוליטיות הממזגות תמיכה במיליטריזם עולמי עם זו של הקפיטליזם, כפי שמחוזקת על ידי 'היחסים המיוחדים' הלא מתפקדים לישראל. . אין שום רמזים עדכניים שהמפלגה הדמוקרטית תציב כרטיס לבחירות 2020 שיאתגר את הקונצנזוס הזה.
המיינסטרים הליברלי בתקשורת, כפי שניתן היה לצפות, מתעלם מהקונצנזוס הדו-מפלגתי שעד כה רשם אנטי-סוציאליזם ב-DNA הדיגיטלי שלו. תגובה אופיינית היא זו של כריס קואומו, מנחה תוכנית החדשות של CNN האנטי ללא בושה שמזהיר את הדמוקרטים שלא ליפול למלכודת כביכול על ידי טראמפ. קואומו מייעץ לדמוקרטים שהם יעשו טעות שעלולה להיות קטלנית אם הם יהיו כל כך טיפשים וינסו להגן על "סוציאליזם" כאופציה רצויה עבור הבוחרים האמריקאים.
כמובן, ההשקפות היותר פרוגרסיביות שהובאו על ידי תקווה הנשיאותית הדמוקרטית הללו, כמו גם על ידי סטייסי אדמס שה-DNC בחר בחוכמה לתגובה רשמית לנאומו של טראמפ, אינן סוציאליזם בשום מובן משמעותי. היא אינה מציעה לצמצם את המגזר הפרטי על ידי העברת הבעלות על מקורות הייצור והשירותים למגזר הציבורי, כלומר לשליטה ממשלתית. טראמפ, ביודעין או יותר סביר שלא ביודעין, בלבל בין "סוציאליזם" לפוליטיקה של אמפתיה לעם האמריקני. אמפתיה בתנאים הנוכחיים פירושה מדיניות הומאנית כמו שירותי בריאות סבירים לכולם, השכלה גבוהה מסובסדת מאוד והקלת חובות סטודנטים, מיסוי שוויוני, שפיות סביבתית ושינויי אקלים, צמצום דרסטי של הוצאות צבאיות והגדלת השקעה בתשתיות. הייתי מוסיף לרשימה זו קץ לגיאופוליטיקה של שינוי המשטר, פרופיל צבאי גלובלי מופחת, ושדרוג הכבוד לחוק הבינלאומי ולמוסדות הבינלאומיים, במיוחד לאו"ם.
להוקיע את הסוציאליזם כבלתי אמריקני זה משהו שמעולם לא נעשה אפילו במהלך ההיסטריה האידיאולוגית של המקארתיזם שהביזה את האומה בשיא המלחמה הקרה. נראה ששפתו של טראמפ נועדה למתג את אלה שדוגלים בסוציאליזם בשמותיהם או אפילו בפלטפורמות שלהם כתומכים חתרניים של זר אמונה זר לערכים ומסורות אמריקאיות: "..אנחנו נבהל מקריאות חדשות לאמץ סוציאליזם בארצנו. אמריקה הוקמה על חירות ועצמאות - לא כפייה ממשלתית, שליטה ושליטה. נולדנו חופשיים, ואנחנו נישאר חופשיים".
אולי כדאי לזכור שבתקופת השפל הגדול המפלגה הסוציאליסטית בהנהגתו של נורמן תומאס הייתה נוכחות מכובדת ואדירה בנוף הפוליטי האמריקאי, שזכתה לשבחים רבים על ידי רבים שאינם סוציאליסטים על שדחפו את הדמוקרטים בניו דיל לאמץ מדיניות רחומה יותר כלפי העניים והמובטלים בדיוק כדי להחליש את כוח המשיכה של האלטרנטיבות הסוציאליסטיות. עבור אלה מאיתנו המבוגרים מספיק כדי לזכור, יש מעטים פעילים בחיים הפוליטיים האמריקאים אז או עכשיו חדורים יותר בערכים אמריקאים ובמלאכים הטובים יותר שלנו מאשר תומאס הנורמלי. לטעון, כפי שאמר טראמפ, שסוציאליזם אינו אמריקני, זה להעליב את זכרו של האמריקאי הגדול הזה.
אולי, החמור מכולם, היה הזיהוי המוטעה המכוון לכאורה של האיום האידיאולוגי המערער באופן פעיל מסורות, מוסדות, מוניטין ומוראל אמריקאים אותנטיים פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים. האיום הפשיסטי הוא האמיתי, והחלופה הסוציאליסטית היא פיקטיבית. חגיגת המיליטריזם, הקשר עם מדכאים אוטוקרטיים ברחבי העולם, דמוניזציה של מהגרים ומבקשי מקלט, התלהמות מלחמות כלפי איראן, קריאת תיגר על שלטון החוק וגרסאות אולטרה לאומניות של פטריוטיות שמאיימות על עתידה של אמריקה, לא על הפשיזם. עיוות הערכים והזנחת האינטרס האמיתי של העם האמריקני סומלו בעיקר על ידי כמה שתיקות בולטות בנאומו הארוך של טראמפ: לא הגיע הזמן לכלול משפט על שינויי אקלים, אלימות בנשק או לוחמה דורסנית בתימן.
אם אנחנו רוצים להחזיר את הרפובליקניות ההומנית באמריקה, זה ידרוש לא רק התכחשות לטראמפ ולטראמפיזם אלא גם דחייה של הקונצנזוס הדו-מפלגתי והגיאופוליטיקה העמוקה של המדינה. משמעות הדבר היא שעלינו לקוות שהנשיא האמריקני הבא יהיה מועמדת מתקדמת באמת אשר משתחררת מהקונצנזוס ואינה נבוכה מחיבוק נלהב של צדק חברתי ופוליטי עבור את כלאמריקאים והשקפה גלובלית המגיבה לאתגרים דחופים ארוכי טווח (שינויי אקלים, פירוק נשק גרעיני בראש הרשימה) ולמשברים המיידיים הקוראים לשיתוף פעולה בינלאומי בהיקף חסר תקדים, מהלך בכיוון של גלובליזציה מוסרית(הגירה, רעב, פשעים נגד האנושות).
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו