מזהים את החבר הזה? הוא "שקרן", "אידיוט", "אוהד טרור", "מרמה", "חרפה", "טיפש ליברלי מטורף", הוא "במשכורת של האחים המוסלמים" ו"במשכורת של ניאו-נאצים באירו". הוא "משוגע" (בערבית וגם באנגלית). אבל חכה. הבחור המסכן הזה הוא גם "יהודי בור שונא חתיכת חרא חסר ערך" ש"שנאתו נראית בעיניו". "חזיר עליו בגיהנום", היא אחת הקללות שהופנו כלפיו.
הוא אומר "שקר על שקר, כולם מכוונים במישרין או בעקיפין להשמדת ישראל". והוא קיבל את ההודעה הבאה: "החתכים האיסלאמיסטים שאתה מזדהה איתם ישמחו לחתוך את צוואר העיפרון שלך מאוזן לאוזן רק כי לא תשתחווה לנביא הפדופיל צמא הדם שלהם". ועכשיו רמז. באותה רשימה של זוהמת אתרים - שנשלחה במשך יומיים בלבד - מוסיף כותב אנונימי: "יכול רוברט פיסק להיות הבא?"
אנשים חולים
החטא שלי - והאמור לעיל, תאמין לי, הוא הסוף הנקי של ההתעללות - היה לכתוב מאמר בשבוע שעבר על המזרח התיכון ב-2013. עכשיו בימים עברו, כשמישהו תחב משהו פוגעני בתיבת המכתבים שלך, אתה אסתובב בחנות השוטרים תוך זמן קצר, מניף אותיות בצבע ירוק בפניו של סמל התחנה. התנהגות מאיימת, לפחות. אבל עכשיו, רק להתלונן על סוג זה של חומר מתלהם מסמן אותך כמו מוזר. "זה בגלל הפרופיל שלך," אמר לי חבר. אז זה מה שמגיע לי? תמיד אמרתי שאם אתה מדווח על המזרח התיכון, אתה חייב לקחת את המקלות והאבנים. לפעמים פשוטו כמשמעו.
אבל משהו משתבש כאן. בטוח לא בשביל זה נועד האינטרנט? ברחבי העולם כעת, אנונימיות - החרפה של כל עורך מכתבים בעיתון - מקובלת על ידי עיתונות הסייבר, ככל שנואה יותר, כך מובנת יותר. הוצאתי מכמה תוכניות "צ'אט" ברדיו באמצע השידור בגלל סירובם המוחלט של העוגנים להסביר מדוע הם לא יאתגרו את הטוויטרים או כותבי האימייל המכונים לעתים אכזריות. אתרי אינטרנט ובלוגים וחדרי צ'אט מעולם לא נועדו לכסות את האכזריות דמויית ברייוויק של האנשים החולים הללו.
הדיפלומט האמריקאי לשעבר כריסטופר היל, אדם שדעותיו בדרך כלל גורמות לי להתכווץ - הוא היה שגריר בעיראק, שליח מיוחד לקוסובו ומנהל משא ומתן בדייטון - ראה את הסכנות הללו. "גישה מיידית למידע אין פירושה גישה מיידית לידע, הרבה פחות חוכמה", כתב לאחרונה. "בעבר, מידע היה משולב עם ניסיון. כיום, הוא משולב עם רגש... לטכנולוגיה הדיגיטלית יש תפקיד חשוב "בטיפוח האווירה הזו של נימוסים רעים, התקפות אישיות מרושעות, חוסר סובלנות, חוסר כבוד... בריונות הפכה וירטואלית".
רגע לפני חג המולד, א שר המדינה האירי, שיין מקנטי, התאבד לאחר שקיבל שלל דואר שנאה מקוון. בהלווייתו, אחיו גרי זכה למחיאות כפיים כשתקף את הרשתות החברתיות: "תתביישו לכם אנשים, פחדנים חסרי פנים ששלחו לו הודעות איומות באתר ובטקסט, תתביישו לכם". שיין מקאנטי זכה לגינוי במיוחד על ההגנה על קיצוצים ממשלתיים בתוכנית הטיפול בהפוגה של אירלנד, ובכל מקרה, אני לא בטוח שהודעות דוא"ל אנונימיות הורגות. גם עיתונים רודפים אנשים, אבל לפחות לעורכים יש כתובת.
סגן ראש ממשלת אירלנד דיבר כעת על חקיקה חדשה נגד שימוש לרעה באינטרנט - חקיקה מפוקפקת, זאת, כאשר בכירים לשעבר ב-IRA יושבים בדיל אייראן וההתעללות יכולה לפעול בשני הכיוונים. גם ממשלת צרפת שוקלת כללים חדשים למניעת התבטאויות גזעניות, אנטישמיות והומופוביות בטוויטר. האשטגים גזעניים ואנטי-יהודיים הוסרו בצרפת באוקטובר, אך כעת טוענת טוויטר כי היא אינה יכולה לחשוף את זהותם האמיתית - במילים אחרות, האשמים - מאז שהוגשו בקליפורניה; לכן החוקים הצרפתיים אינם חלים.
אז הרשו לי ללכת עכשיו לעיתונאי האירי ג'ון ווטרס, שבשנה שעברה התלונן על "הרעל הבלתי פרופורציונלי של פרשנות מקוונת" ועל הדרך שבה בלוגרים נוקטים ב"צורות תקשורת פרה-תרבותיות". בפארודיה בסגנון סייבר הוא כתב שהוא מעדיף שהיוצר של טוויטר ייעצר וסגירת החברה שלו. ואז הוא הוסיף - בכוונה גמורה, בלשון ובדקדוק של ההודעות הדוחות שכולנו מקבלים: "הלוואי שהם היו שורפים את מייסד הטוויטר בשמן ומשאירים את הפגר שלו בחוץ בשביל הבאזארדים".
רעל
ומה קרה? נציג טוויטר התקשר למעסיק העיתון של ווטרס - בטלפון קווי - כדי להתלונן שמשפטו האחרון "חצה קו". איזה שורה מסוימת, אני תוהה? וכאשר ווטרס - אדם שאני לא מסכים איתו לעתים קרובות - רצה מאוחר יותר ליצור קשר עם טוויטר כדי להסיר פרסום משמיץ, הוא גילה שהוא יכול לעשות זאת רק... על ידי הרשמה לטוויטר! לא, אנחנו לא לודיטים, אמר ווטרס. אבל היה צורך במשהו "כדי לרסן את האקלים הרעיל וחסר החוק שמתפתח ברשת". מדוע צריך לאפשר לשמות בדויים ילדותיים להציג את עצמם כמשתתפים בוויכוח דמוקרטי?
אני מסכים. חדרי צ'אט ומדורי תגובות בעיתונים מקוונים טוענים לעתים קרובות שיש להם "מנחה" - ביטוי נלהב שכן הוא מרמז שהמתעלל והמתעלל אשמים או חפים מפשע באותה מידה - שיכול להסיר חומר "לא הולם". זה קצת כמו להגיד שהיטלר יכול לפעמים להעיר הערות "בלתי הולמות". ואכן, כשקראתי ספר במהלך חג המולד על עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, גיליתי שאיומי NSDAP (מפלגה נאצית) רבים בשנות השלושים אכן נקראו כמו עלבונות רשת.
אז מה לעשות? הערות מקוונות לרוב שגויות מבחינה עובדתית, אבל האנונימיות מאפשרת לכותבים להשתמש בשפה גסה ופוגענית כדי לתמוך בשקרים שלהם. לעתים קרובות הם נכשלים במה שכונה "מבחן האיכות" - מיושם בקפדנות, למשל, כאשר עורכי עיתונים מסרבים לפרסם מכתבים ללא שם וצורה כלשהי של כתובת. אנחנו מדברים על הערה ניתנת לאימות.
אנונימיות ברשת היא פתטית לא פחות מה"מקורות" האנונימיים שזיהמו את העיתונות חסרת הבטן של ניו יורק טיימס or CNN או BBC למשך עשרות שנים. וחפים מפשע חייבים להיות מסוגלים לבקש תיקון במרחב הווירטואלי וגם בדפוס. אותיות עט רעל אינן חוקיות. כך גם הודעות אלקטרוניות פוגעניות, אם יש להאמין לחוק התקשורת הזדונית של 1988. אז למה צריך להכריח אותנו לשתות רעל ברשת?
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו