הם שכבו בתורים, מוכר המכוניות שזה עתה איבד את עינו אך רגליו עדיין מטפטפות דם, רוכב האופנוע שנורה על ידי חיילים אמריקאים ליד מלון רשיד, עובדת המדינה בת ה-50, שערה הכהה הארוך. פרושה על המגבת עליה שכבה, פניה, שדיה, ירכיה, זרועותיה ורגליה מסומנים ברסיסים מפצצת מצרר אמריקאית. עבור אזרחי בגדאד, אלו הם הפנים האמיתיות והבלתי מוסריות של המלחמה, התוצאה הישירה של "משימות הבדיקה" הקטנות והחכמות של אמריקה לתוך בגדאד.
זה נראה מאוד מסודר בטלוויזיה, הנחתים האמריקאים על גדות החידקל, הביקור ההו-כל כך מצחיק בארמון הנשיאות, קלטת הווידאו של חדר השירות הזהוב של סדאם חוסיין. אבל החפים מפשע מדממים וצועקים מכאב כדי להביא לנו את תמונות הטלוויזיה המרגשות שלנו ולספק לאדונים בוש ובלייר את הדיבור המתפאר שלהם על ניצחון. צפיתי באלי נג'ור בן השנתיים וחצי שוכב בייסורים על המיטה, בגדיו ספוגים בדם, צינור דרך אפו, עד שקרוב משפחה ניגש אלי.
"אני רוצה לדבר איתך," הוא צעק, קולו עולה בזעם. "למה אתם הבריטים רוצים להרוג את הילד הקטן הזה? למה אתה בכלל רוצה להסתכל עליו? עשית את זה - עשית את זה!"
הצעיר אחז בזרועי, ניער אותה באלימות. "אתה מתכוון לגרום לאמא ולאבא שלו לחזור? האם אתה יכול להחזיר אותם לחיים בשבילו? צא החוצה! צא החוצה!" בחצר בחוץ, שם נהגי האמבולנס מפקידים את ההרוגים, אשה שיעית בגיל העמידה בשחור חבטה באגרופיה בשדיה וצווחה עליי. "תעזור לי," היא בכתה. "תעזור לי. הבן שלי קדוש מעונה וכל מה שאני רוצה זה כרזה שתכסה אותו. אני רוצה דגל, דגל עיראק, לשים על גופו. אלוהים יקר, עזור לי!"
זה נהיה קשה יותר לבקר במקומות האלה של כאב, אבל וכעס. הוועד הבינלאומי של הצלב האדום דיווח אתמול על קורבנות אזרחים מהמתקפה בת שלושת הימים של אמריקה נגד בגדאד שהגיעו לבתי החולים כעת במאה. אתמול, הקינדי לבדו לקחו 50 אזרחים פצועים ושלושה הרוגים ב-24 השעות הקודמות. רוב ההרוגים - משפחתו של הילד הקטן, משפחת שש בת נפשות שנקרעה לרסיסים על ידי פצצה אווירית מול עלי עבדולראזק, מוכר המכוניות, השכנים הסמוכים של סאפא קארים - פשוט נקברו תוך שעות לאחר מכן. הנקרעים שלהם לגזרים.
בטלוויזיה, זה נראה כל כך נקי. ביום ראשון בערב, ה-BBC הראה מכוניות אזרחיות בוערות, הכתב שלה - "מוטבע" בכוחות אמריקאים - אומר שהוא ראה כמה מנוסעיהם שוכבים מתים לידם.
זה היה הכל. אין תמונות של הגופות החרוכות, אין תקריב של הילדים המצומקים. אז אולי אני צריך להזהיר את אלה ממה שה-BBC כינה פעם נטייה עצבנית לא ללכת רחוק יותר. אבל אם הם רוצים לדעת מה אמריקה ובריטניה עושות לחפים מפשע מבגדד, עליהם להמשיך לקרוא.
אשאיר את התיאור של הזבובים שהתקבצו סביב הפצעים בחדרי המיון של קינדי, של הדם שעוגה על הסדינים, הדם שעדיין נוטף מפצעיהם של מי שדיברתי איתם אתמול. כולם היו אזרחים. כולם רצו לדעת למה הם צריכים לסבול. הכל - מלבד הנוער הליבון שהורה לי לעזוב את מיטתו של הילד הקטן - דיברו בעדינות ובשקט על הכאב שלהם. אף אוטובוס של ממשלת עיראק לא לקח אותי לבית החולים קינדי. אף רופא לא ידע שאני בא.
בואו נתחיל עם מר עבדולראזק. הוא מוכר המכוניות בן ה-40 שהלך אתמול בבוקר ברחוב צר ברובע שעב בבגדד - שם הרגו שני הטילים האמריקאים לפחות 20 אזרחים לפני יותר משבוע - כששמע את מנועי סילון של מטוס. "התכוונתי לראות את המשפחה שלי כי מרכזי הטלפונים הופצצו ורציתי לוודא שהם בסדר", אמר. "הייתה מולי משפחה, בעל ואישה וילדים.
"ואז שמעתי את הרעש הנורא הזה והיה אור וידעתי שקרה לי משהו. הלכתי לנסות לעזור למשפחה שמולי אבל כולם נעלמו, לרסיסים. ואז הבנתי שאני לא יכול לראות כמו שצריך". מעל עינו השמאלית של מר עבדולראזק צרור של תחבושות עבות, קשור לפניו. הרופא שלו, אוסמה אל-רחימי, אומר לי ש"לא ניתחנו את העין, טיפלנו בפצעים האחרים שלו". ואז הוא רכן לעבר אוזני ואמר ברכות: "הוא איבד את העין שלו. לא יכולנו לעשות כלום. זה הוצא מהראש שלו על ידי הרסיסים". מר עבדולראזק מחייך - כמובן, הוא לא יודע שהוא יהיה לנצח חצי עיוור - ופתאום פורץ לאנגלית כמעט מושלמת, שפה שלמד בתיכון בבגדד. "למה זה קרה לי?" הוא שואל.
כן, אני מכיר את השורות. הנשיא סדאם היה הורג יותר עיראקים מאיתנו אם לא היינו פולשים - טיעון לא חכם במיוחד בבית החולים קינדי - ושאנחנו עושים את כל זה בשבילם. האם פול וולפוביץ, סגן שר ההגנה האמריקני, לא אמר לכולנו לפני כמה ימים שהוא מתפלל למען החיילים האמריקאים ולמען העם העיראקי? האם אנחנו לא באים לכאן כדי להציל אותם - בוא לא נזכיר את הנפט שלהם - והאם הנשיא סדאם אינו אדם אכזר ואכזרי? אבל בין האנשים האלה, מילים כאלה הן מגונה.
ואז היה סאפא קארים. היא בת 11 והיא גוססת. שבר פצצה אמריקאית פגע בה בבטן והיא מדממת מבפנים, מתפתלת על המיטה עם תחבושת מאסיבית על בטנה וצינור במורד אפה ו - איכשהו הנורא מכל - סדרה של ארבעה צעיפים מלוכלכים שקושרים כל אחד מפרקי היד והקרסוליים שלה למיטה. היא נאנקת ומחבטת על המיטה, נלחמת בכאב ובמאסר בו זמנית. קרובת משפחה אמרה שהיא חולה מכדי להבין את גורלה. "ניתנו לה 10 בקבוקי סמים והיא הקיאה את כולם", אמר.
האיש פותח את כפות ידיו, כפי שעושים ערבים כשהם רוצים להביע אימפוטנציה. "מה אנחנו יכולים לעשות?" הם תמיד אומרים, אבל האיש שתק. אבל אני שמח. בכל זאת, איך אוכל אי פעם לומר לו שסאפא קארים חייב למות ל-11 בספטמבר, למען הפנטזיות של ג'ורג' בוש והוודאות המוסרית של טוני בלייר ולמען חלומות ה"שחרור" של מר וולפוביץ' ולמען ה"דמוקרטיה", שאנו מפוצצים בדרכנו. דרך חייהם של האנשים האלה ליצור?
למאמרים נוספים מאת רוברט פיסק על עיראק, עבור אל http://www.zmag.org/CrisesCurEvts/Iraq/robert_fisk.htm
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו