זה הסיפור של איך מלחמה בסוריה הגיע ל-5,000 מייל על פני הגלובוס והרס לפחות 29 חיים לבנונים באוקיינוס ההודי. זהו סיפור של אירוניה טרגית; המשפחות הלבנוניות חסרות הכל שרצו לגור באוסטרליה ועזבו את הכפרים הצחיחים שלהן בגבעות של צפון רמת עכר, הוזהרו על ידי קרוביהם שלא לעזוב את בתיהם, והם מתו ממש ליד חופי אינדונזיה. וזה סיפור של מדינה שהרשויות שלה לא לוקחות אחריות על מותם של בני עמם.
טביעתה של סירת הפליטים הצפופה שיצאה ממחוז ג'אווה של צ'אנג'ור לפני 10 ימים אינה יכולה להשתוות למאות ההרוגים של הסירה הצפון אפריקאית שטבעה מול האי האיטלקי של למפדוזה בשבוע שעבר, שבו ככל הנראה מתו עד 350 בני אדם וצוללנים עדיין חילצו גופות מהים התיכון אתמול. אסונות אלה אינם תואמים מבחינת קנה המידה של אובדן, אך חלק מהמאפיינים זהים: הייאוש של הנוסעים למצוא חיים חדשים, מעורבותם של מבריחי אנשים חסרי רחמים, חלוקי העץ שבהם חיפשו בטיחות אשלייתית. מה ששונה זה הלאום של הפליטים. עבור לבנון - מכל מדינות המזרח התיכון - היא מקום של ביטחון ועושר השוואתיים, למרות הסכסוך הסורי והאלימות שהביאה לביירות ולטריפולי.
בחלק ממדינות דרום-מערב אסיה, פרסומות בטלוויזיה מזהירות מבקשי מקלט עתידיים מפני הגורל הצפוי להם. בקושי עוברת שעה בערוץ טלוויזיה אפגני בלי קולו של גבר מאיים - על רקע מסך שחור - אומר לצופים בדארי (פרסית) ובפושטו: "אוסטרליה היא לא מדינה להגיע אליה בסירה. אם תנסו לנסוע בסירה, לא תורשו להיכנס לשטח אוסטרליה. אתה תישלח לאי פפואה גינאה החדשה ולעולם לא תורשה לחיות באוסטרליה..." מעולם לא שודרה אזהרה כזו בטלוויזיה הלבנונית. נראה היה שאין צורך.
בניגוד לקורבנות האלמוניים ליד למפדוזה, שם היו מעט מדי ארונות קבורה למתים, הלבנונים שאיבדו את חייהם ונסחפו לחוף מהאוקיינוס ההודי ידעו זהות. חקירות מדוקדקות של העיתונות הלבנונית המקומית גילו את כפרי ביתם המוסלמיים הסונים: קאבאת, חריבת ונבאה פנידאק, קרוב לגבול סוריה, ואת הפרבר באב אל-תבנה שבטריפולי, שהמיליציות שלו היו במלחמה עם חמושים עלאווים פרו-סורים. מזרחית לעיר במשך שנתיים.
הכפרים הנידחים על גדות נהר החשוף - שמטפטף לים התיכון ממחנה הפליטים הפלסטיני באותו השם - הוזנחו במשך שנים על ידי ממשלת ביירות, לא יותר מעכשיו, כאשר הסכסוכים הפוליטיים בין פרו ואנטי-סורים. מפלגות לבנון פירושה שלא ניתן להקים קבינט לבנוני חדש.
אין בתי ספר ברוב האזורים הכפריים של עכר, מעט בתי חולים, כמעט ואין מקומות עבודה. לצעירים אין כסף להתחתן. רבים מהם נאלצים להצטרף לצבא לבנון כדי לשרוד. לממשלת לבנון ה"יוצאת" - שנבחרה בסקר שכבר לא מעודכנת ללא תקנה - לא היה אכפת. כמעט משפחה שלמה אבדה מקבאייט. הניצול היחיד של משפחת חודר היה האב, חוסיין, שאשתו ותשעת ילדיו נספו כולם. שרידי אשתו ובתו אחת הועלו לחוף. בטריפולי איבדו משפחות גמרווי והרז את יקיריהם, בעוד טלאל ראי מת עם שלושת ילדיו ואחותו, אחמד עבדו, אביו של מוסטפא בן 24 - שעדיין נעדר - לווה מחבריו 10,000 דולר כדי לשלם עבור מסע לאוסטרליה; העלות הכוללת של כל משפחה הייתה 60,000 דולר לתשלום למבריח עיראקי המכונה "אבו סאלח".
קרובי משפחה רבים התחננו בפני המשפחות שלא יעזבו. עבדו אמר לעיתון מקומי אחד ש"בני הוא אחד מהנערים הצעירים הטובים שביקשו לחיות בשלום. הבעיות הכלכליות והביטחוניות שסבלנו מהן אילצו אותו להגר ולחפש שקט נפשי". אל ה ממשלת לבנוןעבדו הכריז: "אתה צריך לדאוג לעמך ולמדינה שלך, ודי במחלוקות שלך".
שרד תצלום של הנוסעים על סיפונם, יושבים על ספסלי עץ מחוספסים בים הגועש מול ג'אווה. התמונה נצפתה עם טיפות גשם, אך ניתן לראות בבירור את הלבנונים הנידונים על סיפונה. אחד מחייך חיוך רחב, אחר מנופף למצלמה, רובם בוהים במצלמה. מאחוריהם שמים קודרים ואפורים וים מרושע וקצף. הם רק דקות מהמוות. אנו יודעים שברגעים האחרונים, לבנוני אחד השתמש בטלפון הנייד שלו כדי להתקשר לקרוב משפחה במלבורן לבקש עזרה. קרוב המשפחה התקשר לרשויות חיל הים האוסטרלי, ששיגרו מאוחר יותר מסוקים ומטוסים בחיפוש חסר סיכוי אחר סירה שכבר טבעה.
אבל כאשר הגיע היקף ההפסדים הלבנונים ביירות - רק 18 לבנונים שרדו - ממשלת הפסאודו החלה לפעולה. היא הבטיחה כי ניצולים יובאו הביתה, וכי כל אלה שגופותיהם נמצאו יוחזרו לקבורה באדמה העקרה של אדמתם. למעשה, הם השקיעו יותר זמן בהבטחות על המתים מאשר על החיים. ומה זה אומר לך על לבנון?
דיקטטור חסר רחמים? בכלל לא, אומרת אשתו של נאצר
נראה שטחיה נאצר הייתה עקרת בית מצרית טיפוסית. היא דאגה לבריאות ילדיה, חשבה שבעלה עבד קשה מדי, נהנתה מנישואי בנותיה. בעלה הרודן, גמאל עבד אל-נאצר, מופיע בזיכרונותיה (שמתפרסמים כעת לראשונה באנגלית) כבן זוג ואב אוהב, נאמן, אמין, מתלהב.
אין רמז לכך שהוא תלה את אויביו כשניסו להרוג אותו - אף אח מוסלמי לא ישכח זאת - והמילה "עינוי" לא מופיעה בדפים אלה.
כשקראתי אותם, נזכרתי כל הזמן בעמיתי המצרי הוותיק ב-Associated Press, עלי מחמוד ז"ל, שנתלה הפוך על ידי האדונים של נאצר וטבל ראשו בבור של צואה חמה כדי לגרום לו לדבר. ושאלתי את השאלה הרגילה: האם זה יכול להיות אותו נאצר?
ספרה של טהיה - היא מתה ב-1992 לאחר שגם סאדאת וגם מובארק מנעו את פרסומו - הוא לא בדיוק קריאה קורעת. אבל יש כמה רגעים שמביאים אותך לקצר. בשובו הביתה בחופשה ממלחמת ערב-ישראל ב-1948 לאחר ששלח לאשתו שורה של מכתבים המבטיחים לה את בריאותו, גילה נאצר כי הוא נפצע.
"ראיתי פצע טרי ותפירה בצד שמאל של החזה שלו ושאלתי אותו על זה", כתבה טחיה. "הוא אמר לי שזה כלום, רק פצע קטן. כשפרקתי את התיק שלו, מצאתי מטפחת, גופיה וחולצה מלוכלכים מאוד בדם". נאצר נפגע מפגיעת כדור ישראלי שהתרסק משמשת רכבו. לפני מהפכת 1952 שהפילה את המלך פארוק, מצאה את עצמה טהיה מחביאה רובים ותחמושת בבית המשפחה - ובמשך שבועות רבים, כך נראה, חשבה ששום דבר לא קרה. רק כשבירכו אותה על ההפיכה המוצלחת של בעלה, היא הבינה את תפקידו בהיסטוריה.
היא מקבלת בשמחה את הקו לפיו הגנרל מוחמד נגייב - חברו של נאצר והנשיא הראשון של מצרים לאחר המהפכה - ניסה לבצע את ההפיכה שלו נגד בעלה. אבל מזיכרונותיו של נגייב עצמו והמחקרים הבאים עולה כי קולונל נאצר האשים כוזב את הקצין הבכיר שלו לשעבר כדי להיפטר מיריב.
נאמנה עד הסוף, גברת נאצר לא הייתה אלמנה מובהקת.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו