מהי ההגדרה של טבח "אמיתי"?
תארו לעצמכם שחיילים ממדינה שכובשת אדמה אחרת באופן בלתי חוקי עוברים לעיר כבושה, שבה יש כמה לוחמי התנגדות בקרב האוכלוסייה האזרחית. המעצמה הכובשת משתמשת במסוקים, טנקים, טילים וחיילים בהתקפתה. כמה אסירים שנלקחו על ידי חיילי המדינה הכובשת מוצאים להורג ברחובות כשהם אזוקים. החיילים משתמשים באזרחים כמגנים אנושיים כאשר הם נכנסים לבניינים. דחפורים הורסים בתים, לפעמים קוברים אנשים שעדיין נמצאים בהם. וחיילי המדינה הכובשת חוסמים אמבולנסים ואנשי רפואה מלהיכנס לעיירה כדי לטפל בפצועים, ומותירים אזרחים למות ברחובות.
האם תקיפה כזו תהיה טבח אם 63 אנשים ימותו, כמחציתם אזרחים? או שזה יהיה משהו פחות, אולי רק פשע מלחמה? כמה מקרי מוות צריך כדי להפוך זוועה ממגוון גנים לטבח?
אולי השאלה החשובה יותר היא: עד כמה פושט רגל מוסרית עולם שבו ויכוחים כאלה על האם פיגוע כזה הוא באמת טבח מאפילים על זעקות הקורבנות, דרישות הצדק והצורך בתגובה בינלאומית?
התיאור שלמעלה הוא של המתקפה הישראלית על העיירה הפלסטינית ג'נין באפריל 2002, חלק מהמתקפה הישראלית המתמשכת בגדה המערבית ובעזה הכבושה. הכוחות הישראליים ניצחו בקרב, אך לא פחות חשוב היה הניצחון של ישראל ביחסי הציבור לשליטה על משמעות התקיפה.
דיווחים מוקדמים מג'נין, כולל כמה מישראלים, העלו השערות לגבי מספר הרוגים של פלסטינים במאות. המונח "טבח" שימש משקיפים, עיתונאים ופלסטינים לתיאור הקטל, אך לאחר הפיגוע התברר כי "רק" 50 או 60 פלסטינים נהרגו. מכונת הספין הישראלית פתחה אז בקמפיין שהדגיש לא את ההתנהגות הפלילית של הצבא שלה ואת ההרס האדיר של העיירה, אלא את הערכת היתר המוקדמת של הנפגעים: מכיוון שמניין ההרוגים היה נמוך יותר, זה לא יכול היה להיות טבח. ומכיוון שישראל גם חסמה בהצלחה צוות של האומות המאוחדות מלערוך חקירה, כך הושמע הסיפור בתקשורת החדשות בארה"ב.
חקירה שנערכה לאחר מכן על ידי ארגון Human Rights Watch ואמנסטי אינטרנשיונל - ששתיהן הגיעו למסקנה שהצבא הישראלי ביצע פשעי מלחמה - הוסיפה להבנת התקיפה בג'נין. כעת ספר חדש - "Searching Jenin", שפורסם על ידי Cune Press בסיאטל - סיפק עדות חשובה של עדי ראייה על מה שקרה בשבועיים האלה באפריל. בניצוחו של העורך רמזי בארוד, פלסטיני-אמריקאי, צוותי עיתונאים ראיינו את תושבי ג'נין כדי לבנות תמונה מפורטת של התקיפה כפי שהיא נחוותה על ידי האוכלוסייה האזרחית.
מלחמה היא, כמובן, אף פעם לא יפה, וכמה היבטים של הסיפורים האלה יהיו מוכרים לכל מי שהתעמת עם המציאות של המלחמה המודרנית. אף פעם לא קל לקרוא על זוועות כאלה, במיוחד כאשר הקורבנות כוללים את החלשים מבינינו - חולים, ילדים וקשישים. אבל יחד עם הסיפורים קורעי הלב האלה, מטרידים לא פחות הדיווחים על מה שהכיבוש עשה לחיילים ישראלים. כמה עדים דיברו על האופן שבו הכוחות עשו את צרכיהם והטילו שתן בבתים ובמסגדים כדי להביע את הבוז שלהם כלפי הפלסטינים. סיסמאות אנטי-ערביות גזעניות נכתבו על קירות הבתים של אנשים. בתקרית אחת, שדווחה על ידי אדם שעובד כפקיד במשרד הנוער והספורט הפלסטיני, פרצו כוחות ישראליים לבית ואחד החיילים הצמיד את קנה האקדח שלו לראשו של תינוק ושאל: "האם להרוג אוֹתוֹ?" אישה צרחה על הגבר שישחרר את הילד. חייל אחר ענה: "אתה מחנה של חיות. אתם לא בני אדם".
זו תוצאה של כיבוש, של דיכוי. הנכבשים חיים עם משאבים לא מספקים וסובלים מרוב האלימות. אבל יש מחיר גם לכובש, לא רק כאשר מחבלים מתאבדים מצליחים, אלא גם באובדן האנושיות שלהם. אדם זוכה באדמה במחיר הנשמה.
זה נושא לא רק עבור ישראל וחייליה, אלא גם עבור אזרחי ארה"ב. אלה מאיתנו שמשלמים מסים בארצות הברית מעורבים בכיבוש ובמתקפה על ג'נין בגלל 3 מיליארד הדולר בשנה בסיוע אמריקאי שזורם לישראל, ועוזר להם לשלם עבור הכיבוש. התמיכה המדינית והדיפלומטית של ארה"ב מאפשרת לישראל להתנגד לקונצנזוס הבינלאומי ליישוב שלום של הסכסוך. כשאנחנו בארצות הברית לא פועלים כדי לסיים את הסיוע והתמיכה, ולכן מאפשרים לכיבוש להימשך, אנחנו שותפים לאובדן האנושות הזה. מבחינה מוסרית, אנחנו אחראים למעשיהם של אותם חיילים.
כמה זמן אפשר להתעלם מזה? אולי יותר חשוב, כמה זמן יכולים תושבי ג'נין ופלסטין לשרוד בזמן שאנחנו מתעלמים מזה?
רוברט ג'נסן הוא פרופסור לעיתונות באוניברסיטת טקסס באוסטין, חבר בארגון קולקטיב נוואר ומחבר של "כתיבת התנגדות: לקחת רעיונות רדיקליים מהשוליים למיינסטרים". ניתן להגיע אליו ב [מוגן בדוא"ל]
למידע נוסף על ארגון מאמצים בארצות הברית, עבור אל http://endtheoccupation.org.
למידע על "חיפוש ג'נין", עבור אל http://www.cunepress.com/ http://www.palestinebooks.com/ http://www.palestinechronicle.com/