הסכסוך בין ממשלת ספרד להנהגת האוטונומיה הקטלאנית הפך לאירוע החדשות הבינלאומי המרכזי בתחילת אוקטובר. מפלגות לאומניות שהרכיבו את הממשלה בברצלונה מכריזות על עצמאות. מדריד לא עושה ויתורים, ושולחת את יחידות המשטרה שלה לקטלוניה. הרשויות האזוריות עורכות משאל עם לעצמאות. השלטון המרכזי אינו מכיר בכך ועושה ניסיונות לחבל בו. הרשויות המקומיות מגיבות בקריאה לשביתה כללית ומודיעות כי המחוז ייפרד מספרד ויהפוך לרפובליקה עצמאית.
זהו סיכום קצר של השתלשלות האירועים, אבל, מה התמונה הגדולה מאחורי העובדות הללו? מהם האינטרסים והמניעים האמיתיים של הצדדים בסכסוך זה?
לעתים קרובות משווים את קטלוניה לקוסובו, דונבאס או אפילו קרים (שם, כידוע, השלטונות נפרדו מאוקראינה, לפני שהנדסו את ההצטרפות לרוסיה). השוואה נכונה יותר תהיה לסקוטלנד, שם עלו לשלטון גם לאומנים וארגנו משאל עם, שהסתיים בניצחון תומכי האחדות עם בריטניה הגדולה. לבסוף, רבים זוכרים את האנלוגיה של אנטונוב-אובסינקו. בתקופתו בשנות ה-1930 בספרד שנבלע במלחמת אזרחים כינה את קטלוניה "אוקראינה הספרדית".
המצבים של קטלוניה וסקוטלנד דומים למעשה בשני מובנים. מלכתחילה, בשני המקומות עסקינן במרד העשירים נגד העניים. אזורים מפותחים יותר עם רמת חיים גבוהה לא רוצים לוותר על המשאבים שלהם כדי לתמוך במחוזות פחות משגשגים ונחשלים. "אנחנו לא רוצים להאכיל יותר את אנדלוסיה", אומרים בברצלונה. "אנחנו לא רוצים להאכיל יותר את בלפסט", אומרים בגלזגו ובאדינבורו. הביורוקרטיה המקומית חולמת לקבל שליטה בלעדית על התזרים הפיננסיים. הרתיעה משיתוף עם השכנים מוצדקת בטענות תרבותיות וגזעיות. "אנחנו האירופאים האמיתיים, לא תושבי האי הפרובינציאליים, כמו האנגלים", הם אומרים בגלזגו. "אנחנו האירופאים האמיתיים, צאצאי הגותים, לא הצאצאים המלוכלכים של הערבים, כמו הספרדים", אומרים בברצלונה. העיתונות בשפה הקטלאנית מלאה בהזיה גזענית על ספרדים מלוכלכים ועצלנים שמנסים לחיות על חשבון קטלוניה החרוץ. אנחנו קוראים את כל זה בפרסומים מיינסטרים "הגון" יחסית. העובדה שמשמעותי, אם לא החלק העיקרי של מוצרי קטלוניה, מיוצרים על ידי המהגרים מאנדלוסיה העובדים במפעלים ומתחזקים את התשתית של ברצלונה, אינה נלקחת בחשבון. עקירת השפה הספרדית מתחומי התרבות והחינוך החלה לפני 10 שנים, ומתמשכת לפי התרחיש המוכר עד כאב. תפקידים ביורוקרטיים באוטונומיה תופסים אך ורק על ידי נציגי "העם הטיטולרי", ללא קשר לרמת הכשירות. ברצלונה, מרכז תרבותי קוסמופוליטי של העולם הספרדי, הופכת למחוז משעמם.
לשאיפות הבלתי צפויות של סקוטלנד וקטלוניה לעצמאות יש סיבה אחת יותר, פחות ציבורית, אם כי לא פחות משמעותית. במשך שנים רבות, שני האזורים מיישמים תוכניות של האיחוד האירופי שמטרתן יצירת מערכת מוסדות חדשה, מופרדת מהמדינה האזורית וקשורה ישירות לבירוקרטיה של בריסל. זו המהות של התוכנית שכותרתה "אירופה של האזורים". לכל מחוז סקוטי יש תוכנית הממומנת על ידי האיחוד האירופי, בעוד שאנגליה או צפון אירלנד אינן מקבלות עזרה בקנה מידה דומה. בריסל נוצרה בעקביות ובמודע "הגורם הסקוטי" כאיזון נגד בריטניה, שהתנגדה באופן מסורתי ליורוקרטים.
כמובן, כמו כל לאומיות של אומה קטנה, האידיאולוגיה של העצמאות הסקוטית והקטלאנית פונה לעוולות שונות של העבר, ומייצגת את האומה או הטריטוריה שלה כקורבן בלבד. עבור סקוטלנד זה לא עובד טוב, שכן הדיכוי הרציני האחרון של הסקוטים קרה באמצע המאה ה-XNUMX. המדכאים העיקריים לא היו האנגלים, אלא הסקוטים עצמם, תושבי השפלה, שהתיישבו עם תושבי ההרים, שקודם לכן שדדו אותם. כעת, בתהליך המתחם היו אלה תושבי הרמות, שנהרסו עד כדי כך שהיו להם רק שתי אפשרויות - להירשם לצבא המלכותי או לחלוט ירח מקומי שנודע בכל העולם כוויסקי סקוטי. במאתיים השנים הבאות, הסקוטים הפכו לאוכלוסיה הפריבילגית ביותר של האימפריה הבריטית, והיוו חלק גדול באופן לא פרופורציונלי מהאליטה הצבאית והאזרחית שלה, ויצרו צוות מפתח של הממשל הקולוניאלי בהודו ובאפריקה.
בקטלוניה הפניות לקורבנות עובדות טוב יותר מכיוון שהזעמות של משטר פרנקו לאחר תבוסת הרפובליקה הספרדית עדיין בזיכרון. השפה הקטלונית נאסרה בעצם אז; התרבות הלאומית נמחקה באופן שיטתי. אולם זה לא מנע מברצלונה מפיתוח מוצלח, ולכן היא נותרה אחד מהמרכזים הכלכליים החשובים ביותר של המדינה. עם זאת, במהלך מלחמת האזרחים, קטלוניה לא הייתה בשום אופן לאומנית או בדלנית. להיפך, ברצלונה האדומה הייתה המרכז החשוב ביותר של התנועה הרפובליקנית הכל ספרדית. למאבק שהתחולל שם בין הפרנקואיסטים לשמאלנים לא היה שום דבר במשותף עם מה שקורה כאן היום. זה מספר שאידיאולוגיית העצמאות החלה להתפשט ברצינות לא מיד לאחר נפילת הפרנקואיזם, אלא שלושה עשורים לאחר מכן, לאחר שממשלות השמאל והימין הרצופות במדריד עשו כמיטב יכולתן לתקן את הקטאלונים, והעניקו להם כל מיני זכויות והרשאות. יש משמעות לכך שבשנות ה-1970 וה-90, בזמן שבעיות ההתגברות על הפרנקואיזם עדיין היו רציניות, הדרישה לעצמאות הועלתה לא על ידי הקטאלונים, אלא על ידי הבאסקים, שכעת בבירור מיתנו את תביעותיהם הלאומיות (בדיוק אותו מצב כמו בצפון אירלנד, שם שאלת העצמאות נמוגה בבירור ברקע).
הפיכתה של האפליה הלאומית מניסיון אמיתי למיתוס פוליטי הוא הגורם החשוב ביותר המסייע לעליית הלאומיות. אלו המופלים לרעה נלחמים למען ביטול האפליה, בעוד שהלאומנים הופכים את תלונות העבר להון סמלי כדי להצדיק את שאיפותיהם.
אולם כאן מסתיים הדמיון בין ההיסטוריה הסקוטית והקטלאנית. שכן לונדון עדיין המשיכה לערוך משאל עם, בו זכו תומכי האחדות - בעיקר הודות לעמדתה של מפלגת הלייבור המקומית, שאף הקריבה חלק מהפופולריות שלה בשל התנגדותם העקבית ללאומיות. אם מדריד מגייסת את הרוב ההיספני באזור במקום איסורים ואיומים על ברצלונה, היא הייתה משיגה תוצאה דומה. עם זאת, הממשלה השמרנית והריאקציונרית ביותר של ספרד בבירור לא רצתה גיוס של מעמד הפועלים של קטלוניה. היא בחרה לנקוט באלימות משטרתית, תוך דימורליזציה של התומכים הקטלוניים באחדות עם ספרד, שאינם תומכים כלל באלימות זו.
אבוי, כל הנסיבות הללו, ברובן, נרתעות מתשומת לבם של יחצנים שמאליים, שצופים בהערצה בהתנגשויות של לאומנים קטאלונים מפגינים עם המשטרה הספרדית.
המרד הקטלוני, כמו הבדלנות הסקוטית היא התקוממות של עשירים נגד עניים, מחאה של חברה ליברלית נגד שרידי מדינה חברתית חלוקה מחדש. מעמד הביניים באזורים המרכזיים של ברצלונה, מחבתות משקשקות, אינו זהה לאוכלוסיית שכונות פועלים עניות, שבהן הם אינם יודעים את השפה הקטלאנית ואינם משייכים אף אחד מהסיכויים שלהם לעצמאות. חשוב ש"השביתה הכללית" שהוכרזה על ידי המפלגות הלאומניות לא השפיעה כלל על התעשייה. מעמד הפועלים לא תמך במרד האינטליגנציה הזעיר-בורגנית. יתרה מכך, הם מבינים שהמטרה העיקרית של המרד הזה היא לא המלוכה הספרדית, כפי שמאמינים כמה שמאלנים נאיבים, אלא עקרונות הסולידריות החברתית, ושאריות המדינה החברתית.
אבל מי צריך לקחת בחשבון עובדים דוברי ספרדית? הם "הפולשים"! אם נחפש השוואות, מה שקורה דומה לתקופת קריסת ברית המועצות, וקטלוניה נשלטת על ידי אותן אשליות מפלצתיות שנזרעו על ידי לאומנים בזמן קריסת ברית המועצות. עם זאת, למה שקורה כעת יש בסיס עמוק יותר בתחום הכלכלה הפוליטית. אין זה מקרה שניצחון הניאו-ליברליזם לווה בכל מקום במשבר המדינות והפדרציות הלאומיות, הופעתה ופריחה של כל מיני בדלנות, כולל אקזוטיות. במובן הזה, אין הבדל בין חוגי השלטון של מדריד וברצלונה. הם מייצגים את אותם אינטרסים מעמדיים, רק שכל אחד מייצג אותם ברמה אחרת. התפוררות הפדרציות ומשבר מוסדות המדינה, המתרחשים כיום בכל מקום, קשורים קשר הדוק למדיניות הצנע שנוקטים גם מדריד וגם ברצלונה. זהו המשך להיגיון הכללי של דה-סולידריזציה, הפרטה ופיצול האופייניים לניאו-ליברליזם. ההיגיון הכלכלי הפוליטי הזה הוא שעמד בבסיס קריסת ברית המועצות, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה. היגיון זה מניח לא רק דחיית סולידריות המבוססת על מעמד ודחייה של ערכים הומניסטיים משותפים, אלא גם החלפת הערכים הלאומיים בערכים האתניים. הלאומיות האתנית היא זו שמתגלה כ"תחליף" אידיאלי לסולידריות מעמדית או אזרחית. הוא משמר את תחושת ה"קהילה" ההכרחית לאנשים, תוך צמצום לגודל של משפחה גדולה דמיונית.
דינמיקה דומה ניתן היה להבחין באירופה בתחילת המאה העשרים, כאשר רוזה לוקסמבורג הזהירה שמאלנים אחרים מהסכנות שבפלירטוט עם הלאומיות הזעיר-בורגנית של אומות קטנות. משטרים ריאקציוניים ופשיסטיים למחצה הוקמו ברוב המדינות החדשות שנוצרו במקום האימפריות המתפוררות. חריג המזל היחיד היה צ'כוסלובקיה, שבמהרה נקרעה בשמחה לרסיסים על ידי שכנות כמו גרמניה בעזרת פולין והונגריה. נראה שלקחי המחצית הראשונה של המאה העשרים צריכים להספיק כדי להסיק את המסקנות הנדרשות. אבוי, השמאל האירופי המודרני, שהתפתח בהקשר של דה-תיעוש ודעיכת הסולידריות המעמדית, הוא עצמו תוצר של ניאו-ליברליזם וחדור לחלוטין ברוח הרומנטיקה הזעיר-בורגנית. לכן, השמאל לא מעז לומר בגלוי שהלאומיות של מיעוטים פוגעת בעניין מעמד הפועלים לא פחות מכל לאומיות אחרת.
בכל זאת יש חדשות טובות. הצלחתם של ג'רמי קורבין ומפלגת הלייבור המחודשת שלו בסקוטלנד מחזירה את סדר היום המעמדי לאזור שנחשב פעם לעמוד השדרה של תנועת העבודה. הדמגוגיה הלאומנית מאבדת במהירות משיכה בקרב ההמונים בכל פעם שמופיעה אלטרנטיבה שמאלית אמיתית ומשמעותית. התפתחות הלאומיות של ערים קטנות (כמו, אכן, של סוגי לאומיות אחרים) עומדת ביחס הפוך לכוחו ולהשפעתו של השמאל. בכל פעם שתומכי התמורות החברתיות נכשלים, מקומם נתפס מיד על ידי מטיפים של בלעדיות לאומית. מנגד, עליית כוחות השמאל מובילה בהכרח לדעיכת הארגונים הלאומניים.
זה לא אומר שהנושאים הלאומיים לא חשובים, ואין להתחשב באינטרסים אזוריים. השמאלנים והלאומנים, לעומת זאת, מציעים גישות בלתי תואמות, מנוגדות בתכלית לפתרון בעיות אלו. הראשונים מסתמכים על איחוד שוויוני של עמים, והאחרונים על חלוקה והעמדת אנשים זה מול זה. הראשונים מבינים שהכלכלה הגדולה והמשולבת המבוססת על חלוקה מחדש של משאבים לטובת הרוב יוצרת את הסיכויים הטובים ביותר לפיתוח מוצלח ודמוקרטי, בעוד שאחרים דורשים חופש רק ל"שלהם", תוך שולל לא רק את עקרון השוויון, אלא גם המטרות האובייקטיביות של התקדמות כלכלית-חברתית.
למרבה הצער, השמאל הספרדי והקטלוני לא מעיז לדבר על כך בגלוי, גם אם הם מבינים איזו סכנה קטלנית היא צמיחת הלאומיות עבורם. תקינות פוליטית חוסמת את התודעה ומבטלת דיון משמעותי. עם זאת, נצטרך להודות, במוקדם או במאוחר, שאם אנחנו רוצים שינויים מתקדמים בקטלוניה, אסור לנו להתגייס למען הפרידה מספרד. אנחנו צריכים להילחם על שינויים מתקדמים בכל הארץ, במקום זאת.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו