ולדימיר פוטין, בהכרזה על התגייסות "חלקית" ברוסיה, השיג לפחות דבר אחד: החברה הבינה סוף סוף שהיא במצב מלחמה. למעשה, תוך דקות ספורות, הנשיא לא רק הרס את האמנה החברתית שהתפקדה במדינה במשך יותר משני עשורים לשלטונו, אלא גם ביטל את כל עבודת התעמולה שלו במהלך 7 החודשים הקודמים של סכסוך עם אוקראינה.
עד לפרסום ההתגייסות רוב החברה לא חשבה על המלחמה, ואפשר לומר שאפילו לא ידעו עליה. כמובן שתועמלנים השתוללו בטלוויזיה ממש כל יום, ובאינטרנט היו קרבות עזים בין תומכים ומתנגדים למבצע הצבאי באוקראינה. אבל החברה הרוסית הא-פוליטית לא גילתה עניין רב בכך; רוב האנשים אינם צופים בתוכניות טלוויזיה פוליטיות, ואינם קוראים אתרים פוליטיים, בין אם הם אופוזיציוניים או פרו-ממשלתיים. אי שם ברקע יש מידע על קרבות והפסדים, אבל זה לא יותר מאשר רעש היום יום, שנמשך כרגיל.
ב-21 בספטמבר המצב השתנה באופן קיצוני ובלתי הפיך. המודעות הגיעה, וההתנגדות התחילה עם זה. כמובן שאפשר לזעום על כך שהרוסים הגיבו לטרגדיה של אוקראינה רק כשהיא סוף סוף השפיעה עליהם ישירות. אבל אחרי הכל, לחברה האמריקאית נדרשו כמה שנים עד שדעת הקהל הגיבה למלחמת וייטנאם.
המלחמה הפכה למעשה לא רק לחלק מהתודעה הציבורית, אלא גם לעובדה מכוננת בחיים הציבוריים והפרטיים כאחד. התגובה הראשונה להודעה הייתה התחמקות המונית מהתגייסות. בימים שאחרי נאומו של פוטין, מספר הצעירים שעזבו את המדינה עלה בהרבה על אלה שמתכננים לענות לקריאה להתגייס (כמובן, אם רוצים להאמין לנתונים הרשמיים המעוותים בבירור). מספר האנשים שחצו את הגבול התקרב ל-300,00, יותר מפי שניים סרבנים כמו שיש חיילים באוקראינה. ואלו רק אלה שהגיעו בסופו של דבר למדינות שכנות. המונים אינסופיים של אנשים התאספו בגבולות קזחסטן וגאורגיה. הם יצאו בתחבורה אישית, על אופניים וקטנועים, אפילו ברגל. מעברו השני של הגבול, בקזחסטן, פגשו מתנדבים רבים את המגיעים ועזרו להם. זו לא הפעם הראשונה שקזחסטן מקבלת זרם המוני של אנשים מרוסיה - תמיד היו גולים, מפונים ומתנחלים. במקביל, אלפי צעירים נותרו ברוסיה אך התחמקו מציפורני תחנות הגיוס; חלקם נכנסו ליער, ובמקומות מסוימים הוצתו משרדי גיוס צבאיים ומבני מנהלה.
הבשורה לא טובה גם למי שהגיע לתחנות הגיוס. למרות שהיו רמזים על תוכנית סודית לגייס מיליון או אפילו 1.2 מיליון גברים, אין דרך לעשות זאת בחודשים הקרובים. צפוי שבמקום 300,000 שהוכרזו רשמית, הם יוכלו להתקשר בין 140,000 ל-150,000. אבל גם זה יותר מדי, בהתחשב במצב הנוכחי של התשתיות, הארגון והתעשייה. לאחר שכבר קיבלו יותר ממאה אלף מתגייסים חדשים, הצבא והפקידים אינם יכולים לספק להם כראוי את כל הדרוש, לא לארגן אותם ליחידות מוכנות ללחימה, לא לצייד אותם בנשק חדיש, ואפילו לא להעביר אותם למקום פעולות הלחימה. . בין היחידות הפעילות אמורים להתחלק כ-50,000 איש. עד כמה החזית תתחזק מחידוש כזה זו שאלה גדולה. היא עשויה לרדת, במיוחד אם העולים החדשים יביאו מידע על מצב הרוח בעורף לחיילים. בהיעדר הכשרה או ניסיון קרבי, אלו המתגייסים לצבא הלוחם עלולים להפוך לנטל יותר מאשר לעזרה.
אבל הבעיה של המוני המתגייסים הטריים מחוץ לתיאטרון המבצעים תהיה הרבה יותר גדולה. המתגייסים החדשים יצטרכו להישמר איפשהו בעורף, פזורים על פני מחנות אימונים וצריפים ברחבי הארץ העצומה. הם יושבים בחוסר מעש או עוברים הכשרה חסרת משמעות ומאורגנת בצורה גרועה, כי אין מספיק ציוד, מדריכים מוכשרים או מפקדים. הקצינים המגויסים הם, ראשית, חסרי יכולת, ושנית, הם פסימיים אפילו יותר מהדרג. דוגמה ממחישה עלתה על הפרק בדמות מאבק בין המגויסים בפנזה, שהחל לאחר שאחד הקצינים סיפר על הסיכויים העגומים להמשך המלחמה.
למרות שהרשויות האזוריות מנסות נואשות לעשות הכל כדי לשמור על הסדר, נראה שהן לא מצליחות. לא סביר שיעמוד היצע הגברים, כבר ברור שכשלים מתרחשים כמעט לאורך כל שרשרת הפיקוד, ובקרוב תתחיל הצרות האמיתיות. אם נותרו לנפשם, יחידות לא מסודרות וחסרות מוטיבציה (ליתר דיוק, כנופיות) הופכות למקור לכאב ראש עבור הרשויות הצבאיות והאזרחיות. שמירה על שליטה ומשמעת תדרוש מאמץ עצום, אבל אף אחד לא חשב עדיין איך להשיג זאת. מכל רחבי הארץ מדווחים על שכרות, קטטות ואי ציות להוראות הממונים. לעתים קרובות אנשים פיזית אינם נמצאים בשום מקום. הם משתמשים באצטדיונים, בתי מנוחה, בסיסי ספורט. לפעמים הם מנחיתים אנשים בשדה פתוח.
המוני המגויסים כבר היוו איום, אבל לא על האויב. כידוע, מכת המוות למשטר הצארים ב-1917 ספגה לא מהפכנים, אלא יחידות עורפיות שלא הייתה להן רצון (או אפילו יכולת) ללכת לחזית.
במחוזות, ההתנגדות לובשת צורות פעילות יותר. פעולות מחאה נערכו בדאגסטן, יאקוטיה, טיווה והופיעו בהדרגה ביותר ויותר אזורים. משמעותי שדווקא דגסטן, ממנה יצאו חיילים חוזה רבים למבצע המיוחד, התברר כמוקד המחאה. אבל העובדה היא שהפופולריות של השירות הצבאי באזור זה מוסברת לא בנאמנות, אלא בעוני של אנשיו. ועכשיו המחאה החברתית והלאומית איחדה אותם.
לא פעם נכתב שהגיוס מנבא רצח עם של עמים קטנים. למעשה, גורמים רשמיים אינם מתעניינים בגורלם של היאקוטים, הבוריאטים, הטובנים או האברים, אלא רק באינדיקטורים. לפי מידע שמסתובב ברשת, הרשויות, מחשש מאי שביעות רצון בערים הגדולות, מכוונות את עיקר מאמציהן להתגייסות באזורים כפריים ובישובים עירוניים קטנים. אבל דווקא שם מרוכז חלק ניכר מנציגי העמים הקטנים, הנאלצים לשאת את תלאות ההתגייסות בקנה מידה שאינו פרופורציונלי למספרם. בקיצור, גם אם אף אחד לא רוצה לארגן רצח עם, זה יכול איכשהו להתברר מעצמו בגלל פאניקה בירוקרטית.
התסיסה בדאגסטן הראתה שפעולות כאלה אינן מתרחשות ללא השלכות. נכון, מספר המפגינים במחצ'קלה לא היה גדול במיוחד (במספרים מוחלטים, מוסקבה וסנט פטרבורג נותנות אופי המוני הרבה יותר גדול למחאה). אבל חשוב שנשות הדאגסטן, שהיוו את הרוב בקהל (שכלל, אגב, רוסיות), התבררו כנחישות ביותר ואף תוקפניות. המשטרה, לעומת זאת, הייתה מבולבלת. המשמר הלאומי מרוכז בבירות או נמצא בשטחי המדינה השכנה הכבושים על ידי החיילים הרוסים, ומבטיח את קיום משאלי עם. אז יש מחסור אלמנטרי בכוחות הביטחון.
עדיין לא ברור אם מחאת הדגסטאני הייתה התפרצות חד פעמית או תחילתה של תנועה גדולה. אם יתפתחו אירועים בדאגסטן, אזי הרשויות יצטרכו להעביר את תשומת הלב שלהן מעימותים גיאופוליטיים לאזרחים שלהם, שעלולים להפוך לבעיה הגדולה ביותר.
העובדה שההתגייסות קברה לבסוף את "החוזה החברתי של פוטין". אשר נטלה את הפסיביות הפוליטית של האנשים בתמורה לנכונות השלטונות להשאיר לנו גם את ההזדמנות לחיות את חיינו הפלישתיים בשלום, לא הסכימו רק עצלנים. אבל עכשיו, כשהאמנה הזו קרסה, עולה שאלה נוספת - איך תפעל חברה שבה קשרים חברתיים התערערו במשך עשרות שנים, שבה אין תרבות וניסיון של סולידריות. כיצד יפעלו אנשים כאשר יתעוררו לפתע וללא רצון לפוליטיקה ולפעילות אזרחית?
דאגסטן מראה לנו את אחת האפשרויות למה שצריך לקרות אחר כך. סביר להניח שיהיו אפשרויות אחרות. בכל מקרה, החברה כבר לא תהיה כפי שהייתה לפני ה-21 בספטמבר. רוסיה לא רצתה לקום, לא בגלל מגיפת ה-COVID, לא 24 בפברואר, ולא בגלל החדשות של תחילת ספטמבר. אבל חוגי השלטון, עם החלטותיהם חסרות האחריות, בכל זאת מצאו נקודת מפנה. המדינה סוף סוף התעוררה.
האם הרשויות יצליחו להתמודד עם המצב, העתיד הקרוב יראה. עד עכשיו, השלטונות הרוסיים הראו יכולת מדהימה לצאת מזה, לטפס אפילו מהבורים הכי עמוקים שחפרו בעצמם. נכון, בכל פעם, לאחר שיצאו מהמשבר האחרון שעורר החלטותיהם שלהם, הם יצאו משוכנעים בחוסר פגיעותם ומיד החלו לחפור בור חדש. במוקדם או במאוחר הם יחפרו עמוק מדי.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו