הפלסטינים לא ניצחו (וכנראה לעולם לא ינצחו), אבל ישראל הפסידה שוב. שאריות האנושיות שלו נמחקות במהירות מפחידה וחסרת תקדים. זוועות מבוצעות בשטחים הכבושים בתדירות ובדרגה שלא נראו מעולם.
האבנים או הדקירות שעלולות להצדיק פשעים כאלה עדיין לא נוצרו - והם מתקבלים במשיכת כתף על ידי הציבור הישראלי. חשיפתה להתנהגות חייליה ושוטריה מתווכת תמיד על ידי התקשורת הישראלית, שעליה ניתן לסמוך לטשטוש, ללטש ולהסתיר ככל האפשר. אבל אתרי מדיה חברתית יורקים את התמונות, זוועה אחר זוועה. מבט אחד ואתה נבוך; עוד אחת ותחושת בחילה מהולה בכעס מציפה אותך.
מה לא קרה בסוף השבוע (מלבד הדקירות, שגרמו לפציעות ישראליות קלות): תינוק פלסטיני בן 8 חודשים מת, על פי החשד משאיפת גז מדמיע בבית פג'אר, דרומית לבית לחם. "אנחנו נירה עליך גז מדמיע עד שתמות. ילדים, מבוגרים, זקנים, כולם, הכל – לא נשאיר אף אחד מכם", נבח שוטר מג"ב לתוך הרמקול של הג'יפ המשוריין שלו במחנה הפליטים אל-עאידה, בשם כל הישראלים.
ג'יפ אחר של משמר הגבול דרס בכוונה פלסטיני שיידה אבנים ליד בית אל. מה שקרה אחר כך קשה לצפייה: הפלסטיני שנפצע קשה שוכב על הקרקע, כוחות משמר הגבול בועטים בו ודוחים בגסות את צוותי החילוץ הפלסטינים לפני שהם יכולים לטפל בו.
שוטר אחר של משמר הגבול, במקום אחר, פוגע בעיתונאי חובש מסיכת גז שהעז לצלם. במקום אחר, תרסיס פלפל מתיז ישירות לתוך פניו של צלם, שנופל, פניו מתעוותות מכאב.
אחמד מנאסרה, הנער בן ה-13 שדקר על פי החשד שני ישראלים ופצע אותם באורח קשה, הובא לדיון בהארכת מעצר באזיקים. הוא מואשם בניסיון רצח, אך התובעים ינסו למשוך את ההליכים במשך יותר מחודשיים, עד שימלאו לו 14. אז הוא ירצה עשרות שנים בכלא אם יורשע - וזה הכל פרט מובטח. התובע הצנוע הבטיח לרדוף אחרי "טרוריסטים" בכל גיל.
ישראל התנשאה באדיבות להחזיר את גופותיהם של שבעה פלסטינים לאחר עיכוב חולני שהוביל להתפרצויות זעם בשטחים. גופות התוקפים שנורו למוות מופשטות על ידי חיילים ושוטרים בפומבי, תמונות גופותיהם העירומות משתפות ברשתות החברתיות. את התאווה להרוס בתים של מחבלים - במהירות ובכמות גדולה - לא ניתן לספק. אזרח, משיח בן עמי, מתגאה כי ירה לא פחות מ-15 כדורים לעבר פלסטיני שניסה לדקור אותו וקרע את חולצתו.
הוויכוח על מדיניות ירי כדי להרוג, תוך שימוש בכדורים חיים, כלפי כל אדם הדוקר או מניף סכין, ללא קשר למסוכנות, אפילו לא החל בישראל. זה לעולם לא יקרה. למעלה מ-70 פלסטינים נהרגו בדרך זו מאז תחילת המרד.
זה סוער, ההתקוממות הזו, וזה הדבר הכי צפוי שאי פעם קרה כאן. אי אפשר לדכא אותה באמצעות שימוש בכוח, וניתן רק לרחם על החיילים והשוטרים שעומדים מול ההמון המשתולל ומנסים לעשות זאת.
אבל כשהגל הזה יתמעט, בהפסקה עד לאסון הבא, נישאר עם האסון האמיתי: תראו את החיילים, ובמיוחד במשמר הגבול, צפו בהתנהגות הברברית דמוית שוטר הסערה שלהם כלפי כל מי שנקרה בדרכם, ואתם' אני נבין מה מצפה לנו ואיזה אופי יהיה למדינה, אם אין לה את זה.
אלה שדורסים בזדון נער ואז בועטים בו באכזריות; שמאיימים בהרג המוני בגז וצוותי תקיפה רפואיים ועיתונאים – בידיעה שהם לא ייענשו ורק יזכו לשבחים – הם אזרחים שאבודים לדמוקרטיה. הם קלגסים, כפי שאנו אומרים בעברית ("פולשים אכזריים"). ואלה שמכסים עליהם, שמסתכלים באדישות ובאדישות - אלו הם בני הזוג שלהם. שותפים מלאים.
גדעון לוי הוא כתב "הארץ".
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו