Lשבוע הרביעי של סן פרנסיסקו 49ers קולין Kaepernick סירב לעמוד על ההמנון הלאומי, ואמר "אני לא מתכוון לקום כדי להפגין גאווה בדגל של מדינה שמדכאת שחורים ואנשים צבעוניים. . . יש גופות ברחוב ואנשים שמקבלים חופשה בתשלום ובורחים עם רצח".
על רקע מהומה ברשת ובתקשורת, סייר הצבא לשעבר רורי פנינג שיתף תמונה שלו בריגלי פילד, מסרב לעמוד להמנון הלאומי כמפגן תמיכה במעשהו של קפרניק. בתוך יומיים התמונה שותפה מאה אלף פעמים באינטרנט. במשך זמן #VeteransForKaepernick היה ההאשטאג הפופולרי ביותר בטוויטר.
פאנינג שירת שני סיורים באפגניסטן עם גדוד הסיירים השני, באותה יחידה של כוכב ה-NFL לשעבר פט טילמן. בשנת 2 הוא טייל ברחבי הארץ עבור קרן פט טילמן. הוא כרגע על א סיור נגד גיוס של בתי הספר הציבוריים של שיקגו (CPS), בחסות איגוד המורים של שיקגו.
Jacobin תורם ג'ייסון פרבמן שוחח עם פאנינג על התפרצות התמיכה בקפרניק, תפקיד מחאת הספורטאים והקשרים בין ספורט לצבא.
מה גרם לך להחליט "לשבת עם קפרניק?"
כי הוא צודק. אנחנו יודעים שיש אין דין וחשבון למשטרה כשהם רוצחים אפרו-אמריקאים בשיעורים חסרי תקדים. כמו שארצות הברית הורגת אנשים ברחבי העולם מאז ה-9 בספטמבר ללא עונש, מדינת ארה"ב הורגת גם את אזרחיה שלה (שחורים באופן לא פרופורציונלי) ללא עונש כאן בבית.
אשתקד 1,200 אנשים נהרגו על ידי המשטרה - אפס מהם הובילו להרשעות ברצח או אפילו בהריגה.
באופן אישי, קשה לי לעמוד על המנון האומה. נכנסתי לצבא בציפייה מלאה להילחם למען החופש והדמוקרטיה, ובטוח שאעשה את העולם בטוח יותר אחרי ה-9 בספטמבר.
אבל פעם אחת באפגניסטן בינואר 2003, למדתי במהירות שהתפקיד שלי היה למשוך את הטליבאן בחזרה לקרב. הטליבאן נכנע רק כמה חודשים לאחר הפלישה הראשונית של ארה"ב. זה לא אומר כלום על פלישת הפיתיון והמתג לעיראק.
בין 1980 ל-2001, היו כשלוש מאות פיגועי התאבדות ברחבי העולם, כאשר רק 10% כוונו לאינטרסים של ארצות הברית או ארה"ב. מאז 2001 היו יותר מ-2,500 פצצות התאבדות כאשר יותר מ-90% מכוונים לאינטרסים של ארצות הברית וארה"ב.
אז זה לא רק הניסיון האישי שלי, המספרים לבדם מראים שהעולם כן הרבה יותר מסוכן אחרי חמש עשרה שנים של מלחמה אינסופית בהובלת ארצות הברית. מאז ה-9 בספטמבר הרגנו גם מיליון אנשים, רובם המכריע אזרחים. אנחנו הורגים אנשים חומים ללא עונש מעבר לים, בדיוק כמו שאנחנו הורגים אנשים צבעוניים ללא עונש כאן בבית.
ואז אחרי שחזרתי מאפגניסטן ראיתי איך מדינת הביטחון גדלה בבית. ראיתי שבארצות הברית יש את הכי גדול אוכלוסיית הכלא בהיסטוריה של העולם, כאשר אפרו-אמריקאים (יש הרבה אנשים צבעוניים בצבא) כלואים באופן לא פרופורציונלי. בתי ספר ציבוריים נהרסים בכל עיר. התקשורת והפוליטיקאים בקושי מזכירים את המלחמות האינסופיות שלנו בשווי טריליון דולר ופעולות המל"טים.
אפשר להוסיף עוד פריטים רבים לרשימת הסיבות הזו לא לעמוד על ההמנון הלאומי. קפרניק בחר באחד, שהוא חשוב להפליא ועולה להרבה מחשבות כרגע.
הוא בוחר לא לשקר לעצמו, לעולם או לכל האנשים שחשבו שהם מתו כדי להבטיח שנחיה במדינה חופשית, בטענה שזו "ארץ החופשיים" כשהיא לא. זה ההפך מעלבון לאלה שמתו במחשבה שהם נלחמים למען החירות.
ובכל זאת, דיווחים ראשוניים בתקשורת המרכזית הציגו את המעשה של קפרניק כפינוק עצמי של ספורטאי מפונק ומפונק.
המחשבה שלקאפרניק אין מה להפסיד היא שגויה לחלוטין. בדיוק ביליתי את השנתיים האחרונות בעבודה עם שחקן העבר של שיקגו בולס קרייג הודג'ס על ספר הזיכרונות שלו. הודג'ס ניצל את עמדתו כדי להילחם למען הצדק, והוביל ניסיון להחרים את נייקי ואחר לדרוש מהנשיא ג'ורג' וו. בוש לעשות יותר כדי לתת מענה לצרכים של אנשים שחורים. קרייג הוכתם על ידי ה-NBA ואיבד הכל כתוצאה מכך.
ראינו את אותו הדבר קורה לג'ון קרלוס לאחר שעמד עם אגרוף מורם במקסיקו ב-1968. כפי שמספר קרלוס ב האוטוביוגרפיה שלו, גם הוא איבד הכל. אז זה בעצם דבר מאוד אמיץ ומסוכן שקפרניק עושה. זה לא אומר כלום על כל האיומים שהוא קיבל.
אני לא רוצה לראות מה קרה להודג'ס ולקרלוס קורה לקאפרניק. זו סיבה גדולה שבגללה ישבתי במהלך ההמנון הלאומי במהלך משחק הקאבס.
איך הייתה התגובה בריגלי פילד?
לפי מה שראיתי באינטרנט לא תיארתי לעצמי שהתגובה תהיה טובה. הכנתי את עצמי שיזרוקו עלי בירה, שמישהו ינסה לריב, או אפילו שאולי יעיפו אותי מהאצטדיון. אבל למעשה התגובה הייתה שונה בתכלית: בלי שום דחיפה מכל השאר ביציע, שכולם עמדו.
ובאינטרנט, יש גל גובר של תמיכה בקפרניק - במיוחד מצד חיילים פעילים וחיילים משוחררים. למה?
כל מי שהיה באירוע ספורט בארץ, או ראה בטלוויזיה, מכיר היטב את הקשר שנוצר בין ספורט לצבא. מההמנון הלאומי ועד למטוסים שטסים ממעל ועד לחיילים הנוחים שיוצאים לדרוך כדי "להודות להם", הלאומיות וה"פטריוטיות" נאלצות ללא הרף לגרונם של אוהדי הספורט.
חיילים רבים חשבו שהם נוסעים מעבר לים כדי להקריב למען חופש ודמוקרטיה. אבל הם לא רואים את האידיאלים האלה מתורגלים במדינה הזאת.
המחאה של קפרניק מהדהדת חיילים שמרגישים ששיקרו להם. דבר אחד שנתקל בבירור מכל כך הרבה ציוצים של חיילים והפוסטים הם שחיילים לא מרגישים שהם מסכנים את חייהם כדי שהמדינה תוכל להרוג ללא עונש כאן בארצות הברית.
אם כבר מדברים על הצבא, סיירת בבתי ספר ציבוריים בשיקגו בסיור נגד גיוס בחסות איגוד המורים של שיקגו. דיברת עם מאות תלמידים. מה למדת?
ראיתי ממקור ראשון איך החינוך הציבורי מופרט ונהרס. כמו כן, אין כמעט מקומות עבודה זמינים בעיר הפנימית של שיקגו. והצבא מנצל את זה. ל-CPS יש יותר ילדים תוכנית ROTC זוטר מאשר בכל עיר אחרת.
50 אחוז מהם שחורים, 45 אחוז לטינים. מתוך עשרת אלפים סטודנטים של שיקגו ב-JROTC, עד 40 אחוז יצטרפו בפועל לצבא. אם הילדים האלה יישארו בשיקגו הם עומדים בפני מעט סיכויי עבודה ויכולים להיהרג ללא עונש.
ללא אופציות טובות, הם נדחקים להצטרפות לצבא במקום שבו הם מסתכנים בהרג ובוודאי מתבקשים להרוג אנשים חומים. אנחנו לא רואים את אותו סוג של גיוס וילדי JROTC בפרברים לבנים עשירים יותר.
בדומה לוותיקים, לספורטאים יש גישה פוטנציאלית לפלטפורמות שמהן ניתן למשוך תשומת לב לנושאים פוליטיים חשובים שעלולים להתעלם או לקבל ייצוג שווא בתקשורת המרכזית. עם ספורטאים, הפלטפורמה הזו היא פוטנציאלית עצומה. מה דרוש כדי לראות יותר ספורטאים מדברים למען הצדק?
אנחנו כבר יודעים שיש עוד המון ספורטאים מקצועיים שיש להם כמה רעיונות לגבי העוול בעולם. כשהספורטאים האלה מסתכלים על אלה שמדברים - כמו קולין קפרניק - אילו לקחים אנחנו רוצים שהם יפיקו? שאם תפתח את הפה ותגיד מה נכון, תותקף באכזריות ועלול לאבד את כל מה שעבדת בשבילו כל חייך? אם זה המצב, אל לנו לצפות מספורטאים נוספים שיעמדו על מה שנכון; אנחנו צריכים לצפות מהם לסתום את הפה.
אנחנו רוצים שהספורטאים יראו שאם הם אומרים מה נכון, אז הם יתמכו על ידי המוני אנשים. שזה יעשה קצת טוב. וזו הסיבה שיצאתי לתמוך בו וכל כך התרגשתי לראות השפעת תמיכה כזו - במיוחד מאנשים בצבא.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו
1 תגובה
בעוד אני מברך את רורי פאנינג על תמיכה בעמדתו של קולין קפרניק נגד גזענות במדינה הזאת, יש לציין שקפרניק הבטיח למעריציו, כמו גם אחרים, שהוא לא העליב את הצבא בכך שהתיישב כשההמנון הלאומי הושמע. חס וחלילה שמישהו יעשה את זה אי פעם. בתור ותיק וייטנאם חשוב לציין שצריך לחפש הרבה זמן כדי למצוא כל דמות ספורטיבית, מקצועית או חובבת, שהפגתה אי פעם נגד מדיניות החוץ של ארה"ב מחוץ לעמדה האמיצה של מוחמד עלי והעמדה האמיצה של עלי התקיימה לפני כמעט חמישים שנה. פאנינג אומר נכון כי:
"כל מי שהיה באירוע ספורט בארץ, או ראה בטלוויזיה, יודע היטב את הקשר שנוצר בין ספורט לצבא. מההמנון הלאומי ועד למטוסים שטסים מעל ראשם ועד לחיילים הנוחים שיוצאים לדרך כדי 'להודות להם', הלאומיות וה'פטריוטיזם' נאלצים כל הזמן לגרונם של אוהדי הספורט".
ואכן, וזו אולי הסיבה לכך שהספורטאים הפטריוטיים והמפונקים של היום נראים כל כך מהססים לבקר ולגנות את הצבא האמריקאי ששחרר כל כך הרבה מוות והרס וסבל על כל כך הרבה אנשים במזרח התיכון ובאפריקה. נראה שביקורת על הצבא [יחד עם התיקון השני הקדוש] היא המסילה השלישית של הפוליטיקה שבה אף אחד לא נראה מוכן לנקוט עמדה נגד הכוח הלא מוסרי וההרסני של צבא ארצות הברית.
"הצטרף לצבא, ראה את העולם, פגוש אנשים מרגשים ומעניינים - והרוג אותם." - תג פציפיסט, 1978
"החלוצים של עולם ללא מלחמה הם [הנוער] שמסרבים לשירות צבאי." - אלברט איינשטיין
"מלחמה היא לא הרפתקה. זו מחלה. זה כמו טיפוס." -אנטואן דה סנט-אכזופרי