על ידי אישור תקיפות אוויריות נגד המדינה האסלאמית (המכונה דאעש), הנשיא אובמה הפך למפקד העליון של ארה"ב הרביעי מאז רונלד רייגן שיזם מסע הפצצות על עיראק.
כמו תמיד, ה-BBC נכנס במהירות בתור. דיווח על ההכרזה לתוכנית היום של ה-BBC, טום אסלמונט, הצהיר "לא לעשות כלום כאן לא הייתה אופציה". כמו חלק גדול מהתפוקה של ה-BBC, לא היה ברור אם אסלמון מספר לנו את השקפת ממשלת ארה"ב או את דעתו. לא היה בלבול בנוגע להערת הסיום שלו: "בעיני המבקרים זה מבצע מוגבל מדי שלא יפחית מעט את כוחם של הג'יהאדיסטים של המדינה האסלאמית". גם מארק אורבן, העורך הדיפלומטי של ה-BBC, היה רחוק מלהיות אובייקטיבי ונייטרלי כשצייץ בטוויטר "צרפת שוקלת להצטרף להתערבות הומניטארית בצפון עיראק. [שר החוץ האמריקני ג'ון] קרי מדבר על 'רצח עם'. הגיע הזמן שדאונינג סט יחשוב מחדש?"
בנוסף, הגרדיאן יצא בתמיכה בתקיפות האוויריות ("לאמריקאים יש אחריות מיוחדת כאן"), וכך גם מפלגת הלייבור.
לעתים קרובות חסרה מהדיון המצומצם והמדכא בתקשורת ובמיינסטרים הפוליטי, דעת מומחים. ציון עלייתה של המדינה האסלאמית היא סימפטום לכישלון של האליטות הפוליטיות העיראקיות והמערביות, ג'יין קינמונט, סגנית ראש תוכנית המזרח התיכון וצפון אפריקה של צ'טהאם האוס, טוענת "התקיפות האוויריות יכולות להפיץ את הבעיה במקום לפתור את הבעיה". פיליס בניס, עמית במכון לחקר מדיניות, אומרת "צריך להיות ברור לחלוטין שאנחנו לא יכולים להפציץ קיצונים איסלאמיסטים לכדי כניעה או היעלמות. כל פצצה מגייסת יותר תומכים". רוברט פאפ, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת שיקגו ומנהל פרויקט שיקגו בנושא ביטחון וטרור, מסכים. בכתבו ביוני, הוא טען כי "רחוק מלפגוע בטרוריסטים, חיבור מחדש של עיראק (ו/או שיתוף פעולה עם סוריה) יחזיר אותנו לנתיב של איום טרור מתגבר שלקח לנו יותר מעשור להימלט", לפני שסיכם "צבא ארה"ב מעורבות יכולה רק להזיק, לא לעזור".
אפילו מקורבים לשעבר בממשל אובמה מתחו ביקורת על ההפצצה. כתב למגזין Foreign Affairs, סטיבן סיימון, ששימש כמנהל בכיר לענייני המזרח התיכון וצפון אפריקה בבית הלבן בין השנים 2011-12, טוען שהתקיפות האוויריות של ארה"ב "כמעט בוודאות יאחדו את הסונים נגד כתות אחרות ותגביר את התמיכה בדאעש תוך דלקת זלזול. עבור ארצות הברית".
אז אם התקפות צבא ארה"ב אינן הפתרון, מה כן? כאשר המדינה האסלאמית ניזונה מהתמיכה שנתנו להם חלקים משמעותיים מהקהילה הסונית בעיראק, יש הסכמה רחבה בקרב משקיפים במזרח התיכון שהתשובה נמצאת בבגדד. בקיצור, האיום מהמדינה האסלאמית ייפתר רק כאשר תהיה ממשלה עיראקית רחבה ולא עדתית, שהסונים מרגישים שיש להם חלק בה. לכן החלטתו של נורי אלמליכי לפרוש מתפקיד ראש ממשלת עיראק היא אפוא צעד חשוב לקראת מטרה זו, אם כי נותרו שאלות אם מחליפו, חיידר אל-עבאדי (מאותה מפלגה פוליטית כמו מליקי), יבצע את השינויים הנדרשים לפיוס לאומי. שנית, צריך להפעיל לחץ על אלה, בעיקר במפרץ, שתומכים במדינה האסלאמית. החלטת האומות המאוחדות שהוכרזה לאחרונה המאיימת בסנקציות נגד מי שמממן, מגייס או מספק נשק לקבוצה הג'יהאדית מבורכת. באופן רחב יותר, במקום שמדינות חיצוניות מתחמשות צד זה או אחר, יש לעצור את כל משלוחי הנשק לאזור. ידוע ש"המדינה האסלאמית" כבשה כמויות גדולות מהנשקים של צבא עיראק שסופק על ידי ארה"ב. פחות ידועה העובדה שהמדינה האסלאמית נראתה משתמשת בנשק מתוצרת קרואטיה - שה-CIA עזר לשלוח לסוריה, לפי הניו יורק טיימס.
מדובר בפתרונות לטווח בינוני וארוך. עם זאת, בניגוד למסגור התקשורת של המשבר, ארה"ב היא לא השחקן העולמי היחיד שמסוגל להגיב במהירות למשבר מיידי. כפי שציינה חברת פרלמנט דיאן אבוט ב-BBC Newsnight, אם תהיה התערבות חיצונית בעיראק, היא צריכה להתבצע על ידי האו"ם - בדיוק מה שהיא הוקמה לעשות. "שכחנו את תפקידם של מוסדות בינלאומיים", ציין אבוט. פרשני תקשורת שאינם מסוגלים להבין אף אחד מלבד הפועלים בארה"ב צריכים לשים לב.
טוב יעשו אם ישימו לב גם לדיווח האחרון של ה"ניו יורק טיימס" על מנהיג המדינה האסלאמית, אבו בכר אל-בגדאדי: "בכל פינה, עלייתו של מר בגדדי עוצבה על ידי מעורבותה של ארצות הברית בעיראק". בציטוט מחקרו של החוקר העיראקי הישאם אל-האשימי, המאמר ציין כי מר בגדאדי בילה חמש שנים בכלא האמריקאי "שם, כמו לוחמי דאעש רבים כעת בשדה הקרב, הוא נעשה קיצוני יותר".
כפי שאבוט ציין בלעג בניוזנייט על היחסים האלימים של המערב עם עיראק, ההגדרה של טירוף היא להמשיך לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאה אחרת.
איאן סינקלייר הוא המחבר של The March That Shook Blair: An Oral History of 15 בפברואר 2003, בהוצאת Peace News Press. הוא מצייץ @IanJSinclair
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו