מקור: The Intercept
שנת 2020 היה אחד הסוערים ביותר בהיסטוריה האמריקאית המודרנית. כדי למצוא אירועים מרחוק כמעוררי יציבות ושינויים, יש לחזור למשבר הפיננסי של 2008 ולפיגועי ה-9 בספטמבר והאנתרקס של 11, אם כי הזעזועים המערכתיים הללו, עמוקים ככל שהיו, היו מבודדים (אחד משבר ביטחון לאומי, אחר משבר פיננסי) ולכן מוגבל יותר בהיקפה מאשר חוסר היציבות הרב-משברית שמעצבת כעת את הפוליטיקה והתרבות של ארה"ב.
מאז תום מלחמת העולם השנייה, המתחרה הקרובה היחידה לרגע הנוכחי היא התסיסה המרובה של שנות ה-1960 ותחילת שנות ה-1970: התנקשויות סדרתיות של מנהיגים פוליטיים, זכויות אזרח המוניות והפגנות נגד המלחמה, מהומות מתמשכות, זעם על מלחמה מתועבת. בהודו-סין, והתפטרותו של נשיא מוכה שחיתות.
אבל האירועים האלה התפתחו ונבנו זה על זה במהלך עשור. בניגוד מכריע, המפגש הנוכחי של משברים, כל אחד בעל משמעות היסטורית בפני עצמו - מגיפה עולמית, השבתה כלכלית וחברתית, אבטלה המונית, תנועת מחאה מתמשכת המעוררת רמות הולכות וגדלות של אלימות ותנודתיות, ובחירות לנשיאות ממוקדות מרכזיות. על אחת הדמויות הפוליטיות המפלגות ביותר שידעה ארה"ב שהוא במקרה הנשיא המכהן - מתרחשים בו-זמנית, לאחר שהתפוצצו זו על גבי זו תוך מספר חודשים.
מתחת לכותרות שהוקדשו בצדק לסיפורים המרכזיים הללו של 2020, מסתתרים נתונים מטרידים מאוד המשקפים פתולוגיות מתעצמות באוכלוסיית ארה"ב - לא מחלות מוסריות או אלגוריות אלא מחלות נפשיות, רגשיות, פסיכולוגיות ומוכחות מדעיות. אנשים רבים ברי המזל ששרדו את המגיפה הזו עם בריאותם הפיזית שלמה יודעים באופן אנקדוטי - מהתבוננות באחרים ובעצמם - שהמשברים הפוליטיים והחברתיים הללו הולידו קשיים רגשיים ואתגרים פסיכולוגיים.
אבל הנתונים בכל זאת מדהימים, הן מבחינת עומק המשברים החברתיים והנפשיים שהם מפגינים והן מבחינת התפשטותם. אולי המחקר הממחיש ביותר היה המחקר שפורסם על ידי המרכז לבקרת מחלות ומניעתן מוקדם יותר החודש, בהתבסס על סקר מקיף בנושא בריאות הנפש של האמריקאים בסוף יוני.
שאלה אחת שהציגו חוקרים הייתה האם מישהו "שקל ברצינות התאבדות ב-30 הימים האחרונים" - לא חשב על זה ברפרוף כפנטזיה רגעית ולא חשב על זה אי פעם בחייו, אבל שוקל ברצינות התאבדות לפחות פעם אחת ב 30 הימים האחרונים. התוצאות מדהימות.
עבור אמריקאים בין גיל 18-24, 25.5 אחוז - קצת יותר 1 מתוך כל 4 אמריקאים צעירים - אמרו שכן. עבור הקבוצה הגדולה הרבה יותר של אמריקאים בגילאי 25-44, האחוז היה מעט נמוך יותר אך עדיין מדאיג ביותר: 16 אחוז. בסך הכל 18.6 אחוז מהאמריקאים ההיספנים ו-15 אחוזים מהאפריקאים אמריקאים אמרו שהם שקלו ברצינות התאבדות בחודש האחרון. שתי הקבוצות עם האחוז הגדול ביותר שאמרו כן: אמריקאים עם פחות מתואר בתיכון ומטפלים ללא שכר, שלשתיהן יש 30 אחוז - או כמעט 1 מכל 3 - שענו בחיוב. 10 אחוז מלאים מאוכלוסיית ארה"ב בדרך כלל שקלו ברצינות התאבדות בחודש יוני.
בחברה בריאה מרחוק, כזו המספקת צרכים רגשיים בסיסיים לאוכלוסייתה, התאבדות ורעיונות אובדניים חמורים הם אירועים נדירים. זוהי חרדה לאינסטינקט האנושי הבסיסי ביותר: הרצון לחיות. חברה שבה חלק כה עצום של האוכלוסייה שוקל זאת ברצינות כאופציה היא חברה שהיא הכל חוץ מבריאה, חברה שכמובן לא מצליחה לספק לאזרחיה את הצרכים הבסיסיים לחיים מספקים.
נתוני ה-CDC המדאיגים חורגים הרבה מעבר לתשוקות אובדניות רציניות. הוא גם מצא כי "40.9% מהנשאלים דיווחו על מצב בריאותי נפשי או התנהגותי אחד לפחות, כולל תסמינים של הפרעת חרדה או הפרעת דיכאון (30.9%), תסמינים של הפרעה הקשורה לטראומה ולסטרס (TSRD) הקשורה למגיפה. (26.3%), ולאחר שהחלה או גדלה שימוש בחומרים כדי להתמודד עם מתח או רגשות הקשורים ל-COVID-19 (13.3%). עבור החלק הצעיר ביותר של האוכלוסייה הבוגרת, גילאי 18-24, באופן משמעותי יותר מחצי (62.9 אחוזים) דיווחו שסובלים מהפרעות דיכאון או חרדה.
שהבריאות הנפשית תסבול מבחינה מהותית באמצע מגיפה - כזו שדורשת בידוד מהקהילה ומהעבודה, הסגרים, השבתות כלכליות ופחד ממחלות ומוות - לא מפתיע. באפריל, כשהמציאות של בידוד והסגר נעשתה ברורה יותר בארה"ב, הקדשנו פרק של SYSTEM UPDATE לדיון עם מומחי בריאות הנפש אנדרו סולומון ויוהן הארי, שניהם תיארו כיצד "הטראומות של המגיפה הזו - התפרקות אורח חיינו למשך זמן רב ככל שיימשך, ראיית כל בני האדם האחרים כאיומים, ובמיוחד בידוד מתמשך וריחוק חברתי" - יחמירו כמעט כל פתולוגיה חברתית, כולל אלה של בריאות נפשית.
אבל מה שהופך את המגמות הללו למטרידות עוד יותר הוא שהן קדמו זמן רב להגעת משבר הקורונה, שלא לומר על האסון הכלכלי שנותר בעקבותיו ועל התסיסה החברתית מתנועת המחאה של השנה. ואכן, מאז לפחות המשבר הפיננסי של 2008, כאשר תחילה ממשל בוש ולאחר מכן ממשל אובמה פעלו כדי להגן על האינטרסים של הטייקונים שגרמו לכך תוך שהם מאפשרים לכל השאר להתפלש בחובות ובעיקולים, האינדיקציה לבריאות הנפש הקולקטיבית ב ארה"ב מהבהבת באדום.
בשנת 2018, חדשות NBC, תוך שימוש במחקרי ביטוח בריאות, דיווח כי "דיכאון מג'ורי נמצא במגמת עלייה בקרב אמריקאים מכל קבוצות הגיל, אך הוא עולה הכי מהר בקרב בני נוער ומבוגרים צעירים." בשנת 2019, איגוד הפסיכולוגים האמריקאי פרסם מחקר תיעד עלייה של 30 אחוז "בשיעור התאבדות מהתאבדות בארצות הברית בין השנים 2000 ל-2016, מ-10.4 ל-13.5 לכל 100,000 אנשים" ועלייה של 50 אחוז "בהתאבדויות בקרב נערות ונשים בין השנים 2000 ל-2016". הוא ציין: "התאבדות הייתה סיבת המוות ה-10 המובילה בארצות הברית בשנת 2016. היא הייתה סיבת המוות השנייה המובילה בקרב אנשים בגילאי 10 עד 34 והגורם הרביעי המוביל בקרב אנשים בגילאי 35 עד 54."
במרץ 2020, Atul Gawande של הניו יורקר פרסם סקר נתונים משתי כלכלניות פרינסטון, אן קייס ואנגוס דיטון, תחת הכותרת: "מדוע אמריקאים מתים מייאוש: חוסר ההוגנות של הכלכלה שלנו, טוענים שני כלכלנים, ניתן למדוד לא רק בדולרים אלא במקרי מוות". הקיפאון הכלכלי של האמריקאים במשך עשרות שנים, היפוך החלום האמריקאי והאבטלה ההמונית הגבוהה להחריד שהובילה המגיפה הם ללא ספק סיבות משמעותיות לכך שהפתולוגיות הללו מחמירות במהירות כעת.
התבוננות במגמות אלו היא הכרחית אך אינה מספקת להבנת רוחבן והשפעתן. מדוע למעשה כל מדד של מחלות נפשיות ורוחניות - התאבדות, דיכאון, הפרעות חרדה, התמכרות ואלכוהוליזם - גדל באופן משמעותי, במהירות, במדינה העשירה ביותר עלי אדמות, כזה שמלא בטכנולוגיות מתקדמות ולפחות יומרה של דמוקרטיה ליברלית?
תשובה אחת סיפקה ד"ר לורל וויליאמס, ראש תחום הפסיכיאטריה בבית החולים לילדים בטקסס, ל-NBC כשדנה בעליית הדיכאון: "יש חוסר בקהילה. יש את כמות הזמן שאנחנו מבלים מול מסכים ולא מול אנשים אחרים. אם אין לך קהילה לפנות אליה, אז לחוסר התקווה שלך אין לאן ללכת".
התשובה הזו דומה לזו שהציע המבריק ספר על דיכאון וחברות מערביות מודרניות מאת יוהן הארי, "קשרים אבודים", יחד עם שלו הרצאת TED ויראלית על אותו נושא: כלומר, דווקא התכונות שמגדירות את החברות המערביות המודרניות מעוצבות בצורה מושלמת כדי למנוע מבני אדם את הצרכים הרגשיים הדחופים ביותר שלהם (ספר מאת הארי על התמכרות, "לרדוף אחרי הצעקה", ו הרצאת TED אפילו יותר ויראלית על זה, נשמע נושא דומה לגבי הסיבה שהאמריקאים פונים במספרים גדולים להחריד לבעיות חמורות של שימוש בסמים).
תשומת לב רבה מוקדשת לקינה על הרעילות של השיח שלנו, על הקיטוב מונע השנאה של הפוליטיקה שלנו ועל פיצול התרבות שלנו. אבל קשה לדמיין תוצאה אחרת בחברה שמצמיחה כל כך הרבה פתולוגיה פסיכולוגית ורגשית בכך שהיא מונעת מחבריה את הדברים שהם הכי צריכים כדי לחיות חיים מספקים.
עדכון המערכת של היום בערוץ היוטיוב של The Intercept מוקדש לחקור את ההתפרקות הזו של המרקם החברתי: לא רק הנתונים המוכיחים שזה קורה, אלא גם מהן הסיבות, ומה צפויות להיות ההשלכות על הפוליטיקה שלנו, התרבות שלנו, החברה שלנו בכלל. והתשובות לשאלה שמעוררת כל זה - היכן רמפת היציאה כדי למנוע מגמות אלו להחמיר עוד יותר? - חמקמקים כמו שהם חיוניים. ניתן לצפות בו גם בנגן למטה:
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו