ביל דה בלאזיו, ראש עיריית ניו יורק שנבחר לאחרונה, הוא, לפחות לעת עתה, גיבור פופוליסטי של זמננו. והוא לא היחיד. בלוריין, אוהיו, השתלטה קבוצה של איגודים מקצועיים ממורמרים מאותו אזור מוות של דה-תיעוש, על מועצת העיר, והדיחה את המשמר הזקן הגריאטרי הדמוקרטי. סוציאליסטים, שנחשבו זמן רב כמין נכחד בלב אמריקה, נצפו לאחרונה כשהם מנצחים בבחירות למועצת העיר בסיאטל וכמעט מנצחים בבחירות במיניאפוליס. בינתיים, המפלגה הדמוקרטית הלאומית חווה רגע של דה-ז'ה-ווי-הכל-שוב, ומגלה מחדש את ייסוריה על אי-השוויון כסחורה פוליטית שניתן לרכוש.
האם עלינו לספור את אלה כקשיות ברוח? האם פופוליזם מתחדש נושב ברוח הזו? אולי. סימנים לשינוי במזג האוויר צצו פה ושם. היה הכיבוש של בית המדינה במדיסון. ואז היה הכיבוש של וול סטריט. התקוממויות זעירות של העובדים שעברו התעללות והפחדים ביותר בחנויות מזון מהיר, בשטיפת מכוניות, אפילו בוול-מארט, רושמות לא כל כך ייאוש אלא אומץ, רצון להתנגד. תקנות המדינה והמקומיות המחייבות מחיה ושכר מינימום מציפים את הביישנות המשולבת של הממסד הפוליטי של וושינגטון.
אז התשובה לשאלה האם עלינו לצפות שינויי אקלים פוליטיים גדולים עשויה להיות כן. אחרי הכל את הניצחון המוחלט של דה בלאזיו לא חזה איש חודשים ספורים לפני שזה קרה. ואז גל הסנטימנט הפופוליסטי שסחף אותו לניצחון שלל עידן שלם של שליטה בוול סטריט/נדל"ן בראשותו של הבן האהוב על המגזר הזה, מייקל בלומברג. חוסר השוויון הבוהק של החיים בעיר יחד עם חוסר הכישרון, החמדנות וההתעללות הפלילית של טיטאנים פיננסיים התבררו סוף סוף כיותר מדי לשאת. בהיעדר כל כך הרבה זמן, שפיטה של אהדה לאנשים עובדים בלחץ קשה, לעניים עובדים ולעניים חסרי עבודה, למיעוטים גזעיים שעברו התעללות ואחרים, מצאה שחרור באדם שניהל קמפיין מבלי להירתע מלהתמקד במוקדי הכוח. עוֹשֶׁר.
בימינו זה היה מחזה פוליטי נדיר. ובכל זאת, אם יש סיבות להיות אופטימיים יש סיבות להיות זהירים.
סמכויות ראש העיר מוגבלות. לא יכול להיות פופוליזם בעיר אחת, שלא לדבר על סוציאליזם בעיר אחת. הסמכות על רוב המסים, הרגולציה והזרימה של משאבי הון, תקציבים ועניינים חיוניים אחרים נמצאים לרוב מחוץ לתחומי העירייה. אבל לא לגמרי. כפי שציין דין בייקר, העירייה יכולה לגבות מס קטן אך לא מבוטל על עסקאות פיננסיות, אחת על מסחר בנדל"ן, אחר על נכסים פנויים המוחזקים בידי ספקולנטים לפיתוח וכן הלאה. לממשלת העיר יש את הכוח להעביר צווים שיהפכו את חיי העבודה לפחות קשים, כולל הגמישות בזמן וחלוקת עבודה; אפילו סובסידיות לשיפוץ בתים.
עם זאת, ברוב העניינים, דה בלאזיו יכול להציע נישואין, אבל אלבני וושינגטון יפטרו. יתרה מכך, זה לא מובן מאליו עד כמה ירחיק ראש העיר החדש. המינויים הראשוניים שלו למשרדי העיר השונים היו במקרה הטוב עניין מעורב: מפכ"ל משטרה עם ויטה מפוקפקת בענייני גזע, מקבץ של צירים ויועצים מנוסים בפוליטיקה של הרגיל תחת קוך, דינקינס וג'וליאני, אפילו מישהו מגולדמן. זקס להפעיל תוכניות בתחום הדיור והפיתוח הכלכלי (דברו על השועל ששומר על הלול). מצד שני, המועמד שלו שנבחר לראשות מועצת העיר הוא ותיק בתנועת העבודה, ולראש משרד החינוך החדש נראה שאין לו שימוש מועט בפרוטוקולים "מונעי נתונים", ללמד-למבחן, בתי ספר שכר, או מורים שעיר לעזאזל.
מה משדר הקולאז' הפוליטי הזה על כוונותיו של ראש העיר הפופוליסט? קשה לומר. אבל זה הוגן להניח מבלי לערער על המניעים שלו שמה שיש לו בראש, אפילו בנסיבות הכי טובות, נשאר במסגרת מה שאפשר לכנות "קפיטליזם מתורבת". גם דה בלאזיו אינו מעמיד פנים אחרת. אחרי הכל הוא מתפקד של המפלגה הדמוקרטית לכל החיים. מפלגה זו נשלטה במשך דור על ידי אליטות כלכליות ותרבותיות, אשר מצטרפות בו-זמנית לתפיסת השוק החופשי הבסיסית של הניאו-ליברליזם ולליברליזם החברתי המעניק להן בסיס בקרב מעמדות ביניים עירוניים ומשכילים. בעוד ראש העיר תופס את מה שעכשיו עובר ל"שמאל" של אותה מפלגה, הוא ומקורביו בתנועת העבודה, בקרב פעילי קהילה, בכל שורות היקום הפוליטי "המתקדם" מקבלים כחיוניים ובלתי נמנעים כללי היסוד של הצורה השלטת של הכלכלה הפוליטית. הם עובדים בצורה משחקית ובכנות כדי להקל על העומס שהוא מטיל על אנשים רגילים.
למה לא? הגרסה המתורבתת של הקפיטליזם - זו שמגיעה עם מעט ביטחון סוציאלי, שמאזנת קצת את חלוקת ההכנסה והעושר, שמגינה על אנשים מפני ניצול מר והפחדה בעבודה, שמפנה מקום לאנשים לחיות בנוחות מסוימת. , שהופכים אנשים בלתי נראים לנראים, אנשים שקטים לקול - הוא הרבה יותר אנושי מזה המוצע מ"הברברים בשער". מאותם חוגים, אשר תופסים את פסגות השליטה של כלכלתנו, כמו גם החיים הפוליטיים והתרבותיים שלנו ושאינם חושבים לרגע על עצמם כ"ברברים", בכל זאת מקבלים את סדנת היזע, הבלוז הדה-תעשייתי, מדינת ריגול, מלחמה אינסופית, נופים מושחתים, יחסים חברתיים טורפים וחרדה גורפת מפני המחר. ניסיונות לצרוב את הפצעים הקטלניים שנפתחו בסדר דברים שכזה שווים את המאמץ.
עם זאת, עד כמה הם קיימא הם מוטל בספק. קודם כל, המצב העגום של הכלכלה הפיננסית שלנו, שעשתה קניבליזציה שיטתית של הכלכלה היצרנית במשך כמעט חצי מאה, הפחית את האמצעים לספק את הסחורה החומרית. אפילו המשרות שנוצרות כעת ב"התאוששות" המדומה הן ברובן המכריע שכר נמוך, שעות ארוכות ועבודה ללא מוצא. אנחנו לא כל כך מתאוששים אלא מתאוששים על ידי נסיגה.
אולי יותר קטלני מזה הוא היעדר תנועה המונית מתמשכת. דה בלאזיו היא תופעה של משאל. בחירתו הייתה ביטוי אטום וחסר צורה של חוסר שביעות רצון. לתנועת העבודה לא היה קשר רב עם ניצחונו העיקרי. לאחר מכן התוצאה הייתה ידועה מראש ולכן האישור ואפילו עבודת הרגליים של איגודי העירייה נועדו לשמן את הגישה שלהם למינהל החדש יותר מאשר להעמיד את המינהל הזה בחוב כלשהו לתנועה. ותנועת העבודה ההיא היום היא ממילא קנה שבר כשזה מגיע לגיוס אנשים. ארגוני קהילה וזכויות אזרח ועמותות למיניהם השתתפו גם הם, אבל כל זה לא מסתכם במבנה חזק של כוח מגויס מאסיבי הקיים מחוץ למפלגה הדמוקרטית. אכן אחת הסיבות שחלק מהמינויים של ראש העיר היו מאכזבים היא דווקא משום שאין "ממשלת צללים" כביכול שממנה ניתן לבחור בעלי תפקידים כאלה.
המדבר הארגוני הזה בתורו הוא תוצאה של התכונה הכי משביתה של המצוקה המודרנית שלנו. זו החובה לקפיטליזם. בעבר אווירה נרחבת של אנטי-קפיטליזם סיפקה הרבה מהאנרגיה הרוחנית שהניעה את תנועות ההמונים, כולל הפופוליסטים של פעם, מסע הצלב של ההגבלים העסקיים, רבים ממרידות העבודה וארגונים המשתרעים על התקופה מהעידן המוזהב ועד לשפל הגדול. ועוד רבים אחרים. גם בעוד שהרגשות והחזונות האנטי-קפיטליסטיים שהיוו השראה לאותן התקוממויות נותרו לא מסופקים מכוחם, היא הסיבה העיקרית לכך שהקפיטליזם התרבותי נאלץ לתקופה מסוימת להחליף את מבשרו הברברי יותר, הדרוויניסטי. במשך עשרות שנים הנוף הפוליטי היה מיוער במגוון גדול של ארגונים חברתיים שגילמו אקולוגיה של התנגדות ומרד בקפיטליזם בבית המשפט. יחד הם היוו תרבות של סולידריות.
דה בלאזיו ניצח. האם הניצחון הוא אם כן הצדקה משלו? אולי זה אומר להסתכל על הקמפיין של מישהו שלפני יותר ממאה שנה התמודד על אותו משרד והפסיד. התבוסה הזו יכולה להורות לנו על מה שאולי גם אנחנו הפסדנו. זה היה 1886. בניו יורק היחסים בין "המעמדות וההמונים" היו מרים במשך שנים; סדרה מתגלגלת של שביתות קדמה ובעקבותיה את ה-1 במאי, יום שסימן את חגיגה של תנועת יום שמונה השעות במדינה וששנה לאחר מכן יירשם כחג תנועת מעמד הפועלים הבינלאומי. והנרי ג'ורג' התמודד על ראשות העיר.
ג'ורג' היה אז רפורמטור חברתי מפורסם, מחבר רב המכר "קידמה ועוני", ותומך במס יחיד על קרקעות כדרך לשטוף בריכות סרק של הון טפילי כדי שיוכלו לזרום לשימושים פרודוקטיביים יותר. הקמפיין שלו למפלגת העבודה המאוחדת משך את תמיכת איגוד העבודה המרכזי של העיר, אבירי העבודה, סוציאליסטים, אנטי-מונופוליסטים ואחרים. בנוסף למס הבודד הקמפיין הציע עבודות ציבוריות, מערכת תחבורה בבעלות עירונית, וסיום "חקיקה מעמדית" והפחדת המשטרה על מפגינים.
מסע הפרסום של ג'ורג' הציג את הפנים הפוליטיות של השביתה ההמונית ואת "ההתלהבות המוזרה" שלה לסולידריות חברתית אקומנית שסוחפת את המדינה מאז מרד הרכבת הגדול של 1877. כשהתקרב יום הבחירות, צעדו שלושים אלף בסופת גשמים של ערב מעבר לעיר. ציוני דרך של חוזק מעמד הפועלים, כולל טומפקינס סקוור וקופר יוניון קולג', אתרים של עימותים קודמים. זה דמה לפסטיבל אמנותי גדול מימי קדם, שלטים שהוצבו למעלה - "אנחנו שואפים להעלות או לעצב" - זיקוקים, פנסים סיניים וקריאות כמו "היי-הו-העלוקים חייבים ללכת". דיבורים על "גטיסבורג של הלייבור" מילאו את האוויר. היו מאות עצרות בפינת רחוב שנשפכו מסלונים ואולמות איגודים. אפרו-אמריקאים ומהגרי עבודה הצטרפו לכך. גרסה של רדיקליזם קתולי הטיף על ידי האב מקגלין, שמקורה במלחמה האירית נגד בעלי הבית בבית וכאן באמריקה. אין מכלול פוליטי רגיל, הקואליציה חצתה גבולות של גזע, מעמד, אתניות, דת, מלאכה, אידיאולוגיה ופוליטיקה. "אקומני ומיליטנטי", ציין היסטוריון אחד, הוא הושיט הזמנה גלויה לכל אלה המאוימים מהעומס של צבירה פרימיטיבית קפיטליסטית ו"עבדות שכר": פועלי מלאכה מנושלים ואיכרים תעשייתיים מהגרים לא מיומנים, רפורמי קרקעות, איגודי עובדים קונבנציונליים אבירים מהמסדר הקדוש, רדיקלים איריים וסוציאליסטים גרמנים, אנשי עסקים שכונתיים ודיירי דירות, חסידי יום שמונה השעות, כמו גם תומכי מטבע הכסף. הקמפיין היה עטוף בגל שביתות: שתים עשרה מאות בהשתתפות מאה ושמונים אלף עובדים, עם שפע של ניצחונות בדרך, ששיאו בשביתת חשמלית עירונית של אלימות גדולה עליה היה כותב וויליאם דין האוול בפאתוס טרגי ב סכנות של ניו פורטון.
ג'ורג' הפסיד. אבל הוא הצליח להדהים. הוא סיים שני למועמד המפלגה הדמוקרטית שהיה בעצמו רפורמטור ומגן חד פעמי של האיגודים המקצועיים. והמכס היחיד הכריזמטי אפילו קיבל יותר קולות מאשר המועמד הרפובליקני, תיאודור רוזוולט. הוא ניבא "תתקיים בקרוב חלוקה חדשה של מפלגות אשר בשאלת העבדות התעשייתית תעשה מה שהמפלגה הרפובליקנית עשתה לשאלת עבדות המטלטלין".
ג'ורג' היה רחוק מלהיות מהפכן. העיסוק הקדום שלו במס הבודד התברר כמבוי סתום פרוגרמטי, רעיון התיקון של הארכובה. והוא חש לא בנוח עם התחושות הקולקטיביסטיות שהתרוצצו בתנועות הפועלים והרדיקליות ועד מהרה יחזרו מהאסוציאציות הללו. הוא ראה את עצמו כדמות פייסנית וחשש מהחייתיות של החיים הפרולטאריים, ובמקום זאת חיפש דרך להסכמה חברתית.
אף על פי כן, הקמפיין שלו הושמץ על ידי הפטריציים של העיר כסוכנות אנרכיסטית למהפכה. יריבו הדמוקרטי כינה את המורדים הפוליטיים הללו "אויבי הציוויליזציה והסדר החברתי". השלטון המקומי, העיתונות, הרשות השופטת ואנשי דת מהזרמים הטוניירים יותר משחררים זרם של התעללות. עורך הברהמין של The Nation תקף את "הבטחת העונש על שימוש באלימות וכפייה לתמיכה בשביתות". פגעו יותר מהביטוי המגעיל היו הצווים שהמטירו נגד שביתה והחרמה.
ובמובן מסוים אויביו של ג'ורג' צדקו. הם חשו את העוינות הבסיסית לסדר הדברים הבסיסי שהפך את הקמפיין לראשות העיר לפרק בסיפור גדול יותר של אנטי-קפיטליזם, נרטיב של כוח כזה שכמעט כבש את ממשלתה של העיר הגדולה והחשובה במדינה. אילו היה ג'ורג' זוכה בחוגי המעמד הגבוה האלה לא היה מציע את שירותיהם לממשל שלו. הוא גם לא היה צריך אותם כדי לעשות זאת.
סטיב פרייזר הוא סופר והיסטוריון. הספר הבא שלו הוא עידן ההשלמה: החיים והמוות של ההתנגדות האמריקאית לאליטות השלטות (מגיע מ-Little Brown).
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו