דיווחים אחרונים מעיראק מצביעים מעל לכל ספק שצבא הכיבוש האמריקני פתח ב"טקטיקה" חדשה מתפריט הזוועות שלו, בניסיון להתמודד עם התקפות ההתנגדות העיראקית המתפתחת נגד חייליו. מעשי טבח בעיראקים "בסגנון ישן" הפכו להיות כל כך שכיחים לאחרונה, שאפילו "בנות ברית" העיראקיות של ארה"ב נאלצו לגנות אותם ללא סייג.
בקרב ממשלות המערב, אבוי, שקט שורר. הרי קורבנות הטבח הם רק ערבים. לא רק שיש אדישות מדאיגה להתפשטות המחרידה של התופעה הזו, אלא שיש גם סלידה מתועבת לקרוא לה בשמה. במקביל, רבים במערב עולים בנשק ומגנים את "הטבח" של כלבי ים, לווייתנים, דולפינים או כמה גברים לבנים בכל מקום ברחבי העולם.
"מעשי טבח מודרניים, כלומר ההפצצה חסרת הבחנה - שכללה בשנה שעברה שימוש בזרחן - של שכונות אזרחיות עיראקיות בערים "סוררות" כמו פאלוג'ה וקאהים, תמיד היו טקטיקה סטנדרטית של ארה"ב ובריטניה. אבל פעולות הטרור הממלכתיות ה"נקיות" שהוצאו להורג מרחוק וההיי-טק היו תמיד קלות יותר לאימפריה היחידה בעולם ולמחסניות שלה להגן ולהציג אותן כמיקוד "דיוק" של "האויב", במיוחד לתקשורת צייתנית בצורה פתטית. רצח ישיר ומבולגן של אזרחים, במיוחד על ידי קשירת ידיהם וירי בראשם, בסגנון הוצאה להורג, לא היה נפוץ כל כך, למרות שהוא נהוג במספר תקריות שדווחו בעיראק מאז הפלישה [1]. עכשיו זה מדווח לעתים קרובות יותר, אבל בשפה שלמעשה, אם לא תמיד מתוך כוונה, מובילה לחטאה, אפילו לנרמול אותה כחלק מגעיל, אך בלתי נמנע, מ"מלחמה". אם ההתחמקות הזו משימוש המונח טבח אינו מכוון, הוא יכול רק לשקף גזענות עמוקה בקרב עיתונאים מערביים שאינם יכולים להשתמש באותם סטנדרטים אתיים או מקצועיים בדיווח על הרג של אזרחים ערבים שהם משתמשים בהם בדרך כלל כאשר הם מתמודדים עם קורבנות "לבנים" במצבים דומים .
רק החודש, למשל, צבא ארה"ב ביצע לפחות שני מעשי טבח, והרגו בדם קר עשרות אזרחים עיראקים, כולל ארבעה ילדים ותינוק בן שישה חודשים, אך אף אחד מהם לא דווח כטבח. ב-15 במרץ, ליד בלאד, דיווחה המשטרה העיראקית על הדברים הבאים [2]:
"כוחות אמריקאים השתמשו במסוקים כדי להפיל כוחות על ביתו של פאיז חרת חלף הממוקם בכפר אבו סיפא שבמחוז עישאקי. הכוחות האמריקאים אספו את בני המשפחה בחדר אחד והוציאו להורג 11 בני אדם, בהם חמישה ילדים, ארבע נשים ושני גברים, ואז הם הפציצו את הבית, שרפו שלושה כלי רכב והרגו את החיות שלהם.
מפקד משטרה מקומי אמר כי נתיחות של בית החולים "גילו שלכל הקורבנות היו יריות כדור בראש וכל הגופות היו אזוקות". חשוב לציין שכוח המשטרה העיראקי מגויס, מאומן ומוטל משימות תחת פיקוח אמריקני ערני.
טבח דומה בוצע בהדיתה, בנובמבר של השנה שעברה, כפעולת נקמה לאחר התקפת פצצה על כוח ימי אמריקאי. ניצולה בת תשע מפשע זה, שהתגוררה בבית סמוך למקום הרציחות, סיפרה למגזין "טיים" כי לאחר הפיצוץ החל אביה לקרוא את הקוראן. "קודם כל, הם נכנסו לחדר של אבי, שם הוא קרא את הקוראן, ושמענו יריות. לא יכולתי לראות את פניהם היטב, רק את הרובים שלהם ננעצו בפתח. ראיתי אותם יורים בסבא שלי קודם בחזה ואחר כך בראש. ואז הם הרגו את סבתא שלי.״ בסך הכל, 15 עיראקים נטבחו בתקרית הזו.
ובכל זאת, הכתב, או העורך של הגרדיאן, בחר שלא לקרוא לאף אחד "אירוע" טבח. הוא גם נמנע מכל מונחי סלידה המשמשים בדרך כלל כדי לתאר "תקריות" דומות, במיוחד אלו הכוללות קורבנות לבנים.
ביום ראשון האחרון, 26 במרץ, דווח ב"גרדיאן" [3] על טבח אמריקאי נוסף בעיראקים. שר הביטחון העיראקי, לא פחות, תיאר זאת כך:
"בתפילת ערבית, חיילים אמריקאים מלווים בכוחות עיראקים פשטו על מסגד מוסטפא והרגו 37 בני אדם. הם [הקורבנות] היו לא חמושים. [חיילים אמריקאים] נכנסו, קשרו את האנשים וירו בכולם. הם לא השאירו פצועים.â€
קראו לטבח במסגד "פשיטה", ציטט הגרדיאן את סגן אלוף אמריקאי בארי ג'ונסון שאמר: "בתצפיתנו על המקום והפעילויות שהתרחשו, קשה לנו להתייחס לזה כמקום של תפילה," והוסיף, "זה לא זוהה על ידינו כמסגד... אני חושב שזה עניין של תפיסה." בהתאם, הצבא האמריקאי הגיע למסקנה ש"לא נכנסו או נפגעו מסגדים". כמובן! גם בני אדם לא נטבחו, כך נראה, מכיוון שהם היו עיראקים בלבד. אחרי הכל, זה "עניין של תפיסה".
האינדיפנדנט, שבדרך כלל אמיץ יותר בסיקור עיראק, דיווח על אותה תקרית ככזו [4]: "כוחות ארה"ב הרגו 22 בני אדם ופצעו שמונה במסגד במזרח בגדאד." למרות שהוא קרא למסגד בשמו , האינדיפנדנט עדיין לא הצליח לקרוא ל"אירוע" טבח. "הירי, "הרציחות", אבל לא טבח.
בעיני ערבים רבים, מעשי הטבח הללו בעיראק מעלים את זכרם של הזוועות במחנה הפליטים בג'נין ב-2002, כאשר כוחות הכיבוש הישראלי דחפו בתים רבים וירו ללא הבחנה בכל פלסטיני שזז, מה שהוביל למותם של עשרות ולפציעתם של מאות. העובדה שההתנגדות המזוינת הפלסטינית במחנה הייתה חריפה במיוחד - והרואית, אפשר להוסיף, גרמה למותם של יותר מ-20 חיילי כיבוש, שימשה עילה להצדיק הרג אכזרי של אזרחים חפים מפשע.
דיווח של BBC על הממצאים הראשוניים של צוות חקירה של אמנסטי אינטרנשיונל - שביקר במחנה הפליטים ג'נין מיד לאחר הנסיגה הישראלית ממנו - קבע [5]:
"מומחה בריטי לזיהוי פלילי שקיבל גישה לעיר ג'נין בגדה המערבית אומר שהראיות מצביעות על טבח של כוחות ישראליים. […] פרופ' דריק פונדר, שהוא חלק מצוות אמנסטי אינטרנשיונל שקיבל גישה לג'נין, אמר שהוא ראה גופות מוטלות ברחובות וקיבל עדי ראייה על מוות אזרחים.
אז שר החוץ הישראלי, שמעון פרס, שאמר בתחילה ל"הארץ" כי "הטבח" התרחש בג'נין, ובהמשך חזר בו מהצהרתו, הצהיר בתוקף כי בשום פנים ואופן אסור לישראל לאפשר לחוקרי האו"ם גישה למחנה. ואכן, ישראל, בתמיכת ארה"ב ובפיוס על ידי מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן [6], סירבה לאפשר לאו"ם לחקור את הזוועות הישראליות בג'נין. האם הרציחות חסרות ההבחנה שהיא ביצעה בג'נין היוו טבח או לא, מעולם לא הותר לבחון ללא משוא פנים על ידי האו"ם. אבל מה שהיה ברור לגמרי לפי כל הדיווחים האובייקטיביים הייתה העובדה שישראל ביצעה את פשעי המלחמה הבאים בג'נין [7]:
"האיסור השיטתי על אספקת מזון, מים ואספקה רפואית לכל האוכלוסייה האזרחית של מחנה הפליטים ג'נין למרות הצורך הדחוף שלה באספקה כזו; איסור שיטתי של טיפול רפואי לכלל אוכלוסיית המחנה כאשר היה ידוע שאנשים רבים נזקקים לטיפול כזה בשל פציעות שנגרמו במהלך הסכסוך ו/או מצבים רפואיים שאינם קשורים אליו; שימוש מכוון באזרחים שאינם לוחמים כמגן אנושי כדי להקל על פעולות צבאיות; עינויים, התעללות, קיפוח והשפלה של גברים ונערים שנעצרו בהמוניהם אך ורק בשל מעמדם כתושבי מחנה הפליטים ג'נין; הוצאות להורג סיכום; יישום מדיניות ירי להרוג נגד יחידים שניתן לזהות בבירור כאזרחים שאינם לוחמים, באמתלה של אכיפה קפדנית של עוצר ממושך המתקיים ללא כל הפרעה; הרס מכוון של מבנים שבהם ידוע על מתגוררים אזרחים שאינם לוחמים ללא התראה מוקדמת כאשר מתן אזהרה כאמור לא היה מפריע לפעולות צבאיות; והרס נרחב של רכוש לאחר סיום פעולות האיבה הצבאיות למטרות ענישה ולא מבצעיות.
האמור לעיל והבהלה הישראלית המוקדמת מביאים רבים בתקשורת לחשוד בהתרחשות של טבח. אולם תחת הפחדה ישראלית חסרת תקדים, האשמות ואיומים, דיווחים ראשוניים בתקשורת המערבית על טבח בג'נין הוסרו במהירות מהמחזור. מקורות תקשורת בהשפעת ישראל תקפו מאוחר יותר את אלה שאפילו חשבו על טבח, במיוחד לאחר שמספר הפלסטינים הכולל שנהרגו על ידי חיילים ישראלים התברר כ"רק" 56.
בין אם בעיראק ובין אם בפלסטין, נשאלת שאלה מכרעת: כמה אזרחים ערבים חייבים להירצח כדי שטבח יוכר ככזה בתקשורת המערבית הצבועה בעליל?
-----
* הכותב הוא מנתח פוליטי פלסטיני עצמאי.
הערות:
[1] עומר ברגותי, מכתב פתוח לרוב האמריקאים: איבדת את האליבי שלך, CounterPunch, 25/26 בספטמבר, 2004.
[2] ג'וליאן בורגר, משטרת עיראק טוענת כי כוחות ארה"ב הוציאו להורג משפחה, ה"גרדיאן", 21 במרץ 2006.
[3] ג'ונתן סטיל וקאיס אל-באשיר, קבוצות שיעיות יריבות מתאחדות נגד ארה"ב לאחר פשיטה על מסגד, The Guardian, 28 במרץ 2006.
[4] פטריק קוקבורן, חיילים אמריקאים הורגים 22 בהתקפה על מסגד בגדד, ה-Independent, 27 במרץ 2006.
[5] חדשות ה-BBC באינטרנט, ג'נין "עדויות טבח צומחות", 18 באפריל, 2002.
[6] עומר ברגותי, אינטרס ישראלי, CounterPunch, 9 במאי 2002.
[7] Mouin Rabbani, האם ישראל ביצע "טבח" במחנה הפליטים ג'נין?, ZNet, 25 באפריל, 2002.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו