בהנחה שאנו מסכימים שחברה הבנויה על סמכותיות, פטריארכיה, גזענות וניצול קפיטליסטי היא תהומית, אילו מערכות חברתיות חדשות אנו רוצים וכיצד אנו מצפים להשיג אותן?
אנשים בציוויליזציה משלבים בהכרח מאמצים לביצוע פונקציות חברתיות. אנו מקימים מוסדות שתוחמים את מה שהחברה יכולה ותספק לנו. בין התפקידים שמוסדות האנשים ממלאים הם ביסוס תרבותי של זהות ודרכי תקשורת וחגיגה, הולדה חברתית וטיפוח הדור הבא, שיפוט פוליטי במחלוקות והגעה לנורמות ופרויקטים משותפים, וייצור, צריכה והקצאה כלכלית של סחורות ושירותים.
המוסדות המרכזיים בתחומים התרבותיים, הקרבה, הפוליטיים והכלכליים הנגזרים של החיים החברתיים קובעים באופן מרכזי את מצבנו האנושי על ידי מתן משבצות תפקיד שעלינו לבחור ביניהם (או למרוד נגדם) בעיסוקי החיים שלנו. תפקידים אלו (כולל תרבות, משפחתי, פוליטי, מקום עבודה וצרכן) משפיעים בתורם על מה שאנחנו עושים, מה יש לנו ומי שאנחנו. באמצעים אלו מוסדות חילקו אותנו עד כה בהיסטוריה ל(או קבעו את אופי) קבוצות שכופה עלינו אינטרסים מנוגדים ותפיסות עצמיות הבנויות חברתית, כולל חלוקתנו לקהילות תרבותיות, גזעים ודתות שונות; לתוך גברים ונשים, הומואים וסטרייטים, קשישים וצעירים; לחברי ביורוקרטיות ומפלגות פוליטיות שונות; ולחברים בכיתות שונות.
משימת החזון היא לתאר ערכים יקרים לנו ולאחר מכן את המוסדות המרכזיים לתחומי החיים החברתיים הללו שיכולים למלא את תפקידיהם שנקבעו ובו זמנית לקדם את הערכים הללו.
המשימה האסטרטגית היא לזכות בתנאים משופרים למחוזות הבחירה הגרועים ביותר בחברה במסלול של רפורמות לא רפורמיות שמעלות את התודעה, מגדילה את המחויבות, ובונה ומחזקת את הארגון, מה שמוביל עם הזמן לתנועות שיוכלו להקים מוסדות חדשים לגמרי.
העבודה שלי מתייחסת בעיקר לחזון כלכלי, אז הרשו לי להתחיל שם כבסיס להתייחסות רחבה יותר לחזון בהמשך ולבסוף לעבור לכמה סוגיות של אסטרטגיה.
כל המוסדות החברתיים, ובוודאי הכלכלה, משפיעים על האופן שבו אנשים מתקשרים זה עם זה. הערך הרלוונטי שאליו אני ולמעשה כל השמאלנים שואפים הוא סולידריות. אנחנו מרגישים שמוסדות שיגרום לאנשים לדאוג ולהועיל הדדית במקום לרמוס זה את זה, זה, דברים אחרים שווים, מאוד רצוי.
מוסדות משפיעים גם על מגוון האפשרויות שיש לשחקנים לבחור ביניהן וליהנות מהם. הערך השמאלי לכך הוא גיוון שאנו מעדיפים גם כדי לבחור מבין אפשרויות רבות יותר, וגם כדי ליהנות באופן מקרי ממה שאחרים עושים שאנחנו לא עושים כמו גם כדי להימנע מלהכניס את כל הביצים שלנו בסל אחד.
שני הערכים הראשונים הללו, סולידריות וגיוון, אינם שנויים במחלוקת, לא רק בשמאל, אלא גם באופן כללי יותר. ואכן, רק הפתולוגי יגיד שאנטי-חברתיות ואחידות גדולה יותר, כל שאר הדברים שווים, עדיפות על סולידריות וגיוון רב יותר.
דרך שלישית שמוסדות משפיעים עלינו היא על ידי השפעה על התנאים שאנו סובלים או נהנים מהם בחיינו, הכוללים את מה שאנו מקבלים מהחברה הן בדברים והן במסגרות. מבחינת המשק מדובר בהכנסה וגם בנסיבות בפעילות הכלכלית שלנו. הערך שרוב האנשים בשמאל שואפים אליו הוא הון עצמי, אבל לא כולם מסכימים על המשמעות של זה. יש שאומרים שאנשים צריכים לקבל הכנסה עבור הנכס שבבעלותם או כוח המיקוח שלהם, אבל אף שמאל רציני שאני מכיר לא אומרים את זה, אז אנחנו יכולים פשוט לשים את הדעה הזו בצד. עם זאת, אנשים רבים, כולל בשמאל, אומרים שצריך לקבל שכר עבור התפוקה שאנו תורמים לתוצר הכלכלי הכולל. אנחנו צריכים לקבל בחזרה הכנסה שווה ערך לערך שאנחנו מייצרים. אם אתה מייצר יותר תפוקה, אתה מקבל יותר. אם אתה מייצר פחות, אתה מקבל פחות.
עם זאת, אני דוחה את האופציה הזו, משום שהיא מתגמלת אנשים על הקדשה גנטית, כלים טובים יותר, חברים טובים יותר לעבודה ומזל במה שהם מייצרים, בין יתר משתנים, שאף אחד מהם לא נראה לי מוצדק מבחינה מוסרית או רצוי מבחינה כלכלית. במקום תפוקה מתגמלת אני בעד מאמץ מתגמל והקרבה בלבד. אנחנו צריכים לקבל יותר הכנסה אם אנחנו עובדים יותר או קשה יותר, או אם אנחנו עובדים בתנאים גרועים יותר כדי שההקרבה שלנו תהיה גדולה יותר. אם היו לנו רופאים ואוספי אשפה בחברה החדשה שלנו (אם כי, כפי שנראה בקרוב, אני לא מאמין שאנחנו צריכים), אז האחרונים היו מרוויחים יותר לשעה בגלל המאמץ הגדול יותר וערך ההגשמה הנמוך יותר, או, במילים אחרות, ההקרבה הגדולה יותר הכרוכה בעמלם.
השפעה רביעית של מוסדות, כולל הכלכלה, היא על מידת ההשפעה של קבלת ההחלטות על התוצאות שיש לאנשים. אני בעד מה שאני מכנה ניהול עצמי. נדמה לי שלכל אחד מאיתנו יש לומר את ההחלטות ביחס להשפעה היחסית שיש להחלטות הללו עלינו. אין צו מוסרי למי שאינו מוגבל נפשית, לקבל פחות או יותר מרמת ההשפעה הזו. לא צריך להיות לנו שלטון של אדם אחד בלבד, או של אדם אחד-קול אחד חמישים אחוז פלוס אחד כללים, או שני שלישים נדרשים, או קונצנזוס, או כל דפוס החלטה אחר כל הזמן, למרות שלכל אחד יש את המקום שלו. הנקודה היא שאלו טקטיקות להשגת המטרה האמיתית, שהיא ניהול עצמי. אנו בוחרים בין גישות קבלת ההחלטות הללו בהתאם לתכונות המצב.
נכון שאחליט באיזה צבע גרביים אני לובשת בסמכות סטלינית, וכמו כן, שאחליט לבד של מי תמונה לשים על קיר חלל העבודה שלי. אבל כאשר החלטות משפיעות על אנשים בצורה רחבה יותר, כוח קבלת ההחלטות מחולק בצורה הולמת (כלומר באופן פרופורציונלי). אם אני רוצה לשמוע מוזיקה בעבודה, עכשיו מי שישמע אותה צריך לומר דבר. אם אני רוצה לצרוך משהו, או לייצר משהו, עכשיו אלה שנפגעים, יצרנים וצרכנים אחרים ומקבלים אפשריים של תוצרי לוואי, גם לכולם צריך לומר, כזה שהוא פרופורציונלי למידת ההשפעה שלהם.
ארבעת הערכים הללו - סולידריות, גיוון, שוויון וניהול עצמי - נמחקים על ידי בעלות קפיטליסטית, חלוקת עבודה תאגידית, תוכניות תגמול ממוקדות רווח והקצאת שוק. לפיכך, אם ניקח את הערכים ברצינות, אנחנו מהפכנים כלכליים, כי כדי להגשים את הערכים שלנו עלינו לחפש מוסדות חדשים שירחיקו יותר מאשר יערערו את הערכים המועדפים עלינו.
כשאני מנסה להגות מוסדות חדשים כאלה לכלכלה, אני מגיע עם מה שאני מכנה כלכלה משתפת, או פארקון. איך נסכם את זה?
ראשית, בכל פארקון יש לנו מועצות עובדים וצרכנים. אמרנו שנעשה ניהול עצמי של החלטות כלכליות, ואם זה המקרה, אז גורמים כלכליים יצטרכו כמובן מקום להביע את העדפותיהם - ואפילו לפתח אותן - כדי שיוכלו להשפיע באופן יחסי על התוצאות. זה קורה במועצות, המשתנות בגודלן מיחידים, יחידות מגורים ושכונות, לאזורים ומדינות, מצוותי עבודה, חטיבות ומקומות עבודה, לתעשיות ולכלכלות שלמות. בתוך מועצות העובדים והצרכנים התקשורת וקבלת ההחלטות מתרחשות באמצעים שונים במקרים ובהקשרים שונים, אך העיקרון המכריע הוא תמיד שהאמצעי הנבחר צריך לחלק את קבלת ההחלטות לשחקנים באופן פרופורציונלי להשפעת התוצאות על אותם שחקנים.
שנית, בפרקון יש לנו מתחמי עבודה מאוזנים להחליף את חלוקת העבודה התאגידית שאנו סובלים כעת. בכל משק, אנחנו לוקחים את כל המשימות במקום עבודה ומשלבים את חלקן לעבודה אחת, חלקן לאחרת וכן הלאה. השינוי מקפיטליזם לכלכלה משתפת הוא שבפרקון אנחנו בוחרים תמהיל משימות לכל תפקיד כך שלכל עבודה יש אפקט העצמה ואפקט איכות חיים כמו כל עבודה אחרת - תסביך עבודה מאוזן.
You do a job and so do I. We don’t do the same things, most likely. People have different jobs in different workplaces and in each workplace, both to get things done sensibly and because we have different tastes, talents, and preferences. But the mix of tasks that you do composing your job has the same overall quality of life and empowerment "rating" as the mix of tasks I do composing my job. There is no longer a class of actors who monopolize empowering conditions and circumstances – I call these the coordinator class – while another class of actors (workers) does only rote, tedious, or otherwise unempowering work.
עדיין יש ניתוח, אבל מי שעושה את זה עושה גם משימות איזון אחרות - אולי ניקוי סירי מיטה. עדיין יש מענה לטלפונים ועבודה במכרות, אבל מי שעושה את זה עושה גם משימות אחרות, במקום העבודה הראשי שלו או במקום אחר - כשהסך הכל שכולם עושים מאזן לגבי השלכות העצמה ואיכות חיים.
במילים אחרות, פארקון לא רק מחסל את בעלי ההון כמעמד (על ידי ביטול בעלות פרטית על רכוש יצרני), הוא גם מבטל את המתאמים כמעמד (על ידי ביטול מונופוליזציה של נסיבות מעצימות). בפארקון כולנו עובדים עם תסביכי עבודה מאוזנים - יש מחלקה אחת בלבד.
שלישית, בפרקון אנו מתגמלים עובדים עבור מאמץ והקרבה בלבד. מי שלא יכול לעבוד מקבל כמובן את הכנסתו בזכות, חידוש שאפילו הסוציאל-דמוקרטיה וגרסאות הקפיטליזם מכבדות. אבל באופן מעניין, parecon, מעצם היותו בעל תסביכי עבודה מאוזנים, הופך את התגמול לטריוויאלי מבחינה רעיונית. אנו עובדים בעבודות עם השלכות דומות על איכות חיים, ובכך הקרבה כוללת דומה. לכן אנחנו מרוויחים פחות או יותר רק בזכות עבודה ארוכה יותר או עבודה פחות ארוכה, או עבודה קשה יותר או עבודה פחות קשה. ההחלטות, כמו בכל מקרה כלכלי, נתונות בידי המועצות.
רביעית, ובוודאי המורכבת ביותר, אנו זקוקים למערכת הקצאה חדשה. זה שאני תומך בו כחלק מפארקון נקרא תכנון משתף. אני דוחה שווקים כי הם מקדמים אנטי-חברתיות, הם מפחיתים מגוון, הם מתגמלים כוח או במקרה הטוב תפוקה (וכמובן רכוש בגרסאות קפיטליסטיות), והם מטים את הכוח למעמד השליט (שהוא קפיטליסטים בגרסה אחת ומעמד המתאם בסוציאליזם בשוק). אני דוחה גם תכנון מרכזי, כי הוא אוטוריטרי ושוב מטה את הכוח למעמד הרכז השולט. אכן, הנקודה המרכזית היא שאנו רוצים חוסר מעמדות אך אפשרויות ההקצאה הקיימות הללו, כמו חלוקת העבודה התאגידית שמתלווה אליהן, מייצרות חלוקה מעמדית ושלטון מעמדי. כך עולה הצורך בגישה אחרת.
Participatory planning uses a cooperative negotiation process to arrive at inputs and outputs for each workplace and at consumption items for each individual and also for each consumer council. Workers and consumers councils present their preferences. These are communicated and also summarized in diverse ways. Councils then make new proposals for inputs and outputs. This occurs through a number of rounds or iterations facilitated by various techniques and structures – mostly what are called facilitation boards. Relative valuations account for full social costs and benefits, transcending market incapacity to address goods with impact beyond the buyer and seller. Budgets are met, remuneration is equitable, outcomes are arrived at to directly pursue human well being and development. But there is no center and periphery, and there is no top and bottom. The incredible claim for participatory planning is not only that within workplace units there is self management, but that there also is self management for the economy as a whole.
כן, כל בחירה כלכלית משפיעה על כולם. לכל הפחות כשדבר אחד נעשה, דברים אחרים שאולי אני מעדיפה לא נעשים ולכן זה משפיע עליי. באופן מודגש יותר, אולי אצטרך להשקיע את זמני בעבודה על הדבר שהוחלט, או שאצרוך אותו ישירות, או שאולי יושפע מהמוצרים שלו. עם זאת הטענה היא שלא רק שהכלכלה שזורה באופן מהותי, שהיא אחת התובנות הבודדות של הכלכלה המיינסטרים שהיא מדויקת ומלמדת מאוד, אלא שחלוקות התכנון המשתפות משפיעות כראוי, בכל זאת.
כמובן שהאמור לעיל הוא בקושי תיאור של פארקון, הרבה פחות טיעון תומך מטעמו והפרכת פחדים וטענות נגדיות. ובכל זאת, הפסקאות הבודדות חושפות, אני מקווה, את הרעיון ואת המהות של פארקון וגם את מה שאני רואה כסוגיית החזון.
אנחנו לא צריכים, וגם לא הגיוני לחשוב שנוכל ליצור תוכנית עתידית. זה יתעלה מעל הידע שלנו ויפר את ההשתתפות במשימות היצירתיות של העתיד. ועוד, בעתיד רצוי יהיו הרבה דרכים להתקדם אפילו לעבר אותן מטרות בסיסיות. אבל, העתיד לא יהיה משהו הולך. בכל תחום יהיו כמה מבנים משותפים מרכזיים, אולי יותר מקבוצה אחת אבל כנראה לא הרבה יותר, שבתוכם מתקיים כל המגוון הזה. הכי רלוונטי, לכלכלה עתידית לא יהיו שני הגיוני הקצאה שונים, שכר, חלוקת עבודה. לא יהיו לו גם מחלקות וגם כלל מחלקות וגם לא יהיו לו מחלקות. לא יהיו לה מבנים סמכותיים של שיפוט פוליטי וקבלת החלטות וגם מבנים משתפים. אלו המבנים המגדירים שעלינו לדמיין באופן משכנע, לפחות במאפיינים הרחבים שלהם, כדי שתהיה להם תקווה, כדי להשיג תובנה על ההווה לעומת זאת, וכדי להיות מסוגלים להבחין מה יוביל (ולא) אסטרטגית לאן. אנחנו רוצים ללכת.
עבור הכלכלה אני חפץ בחוסר מעמדות ותומך בפרקון ובניגוד ללניניסטים המרקסיסטים ולצורך העניין גם רוב המרקסיסטים, אני דוחה את מה שכונה סוציאליזם שוק וסוציאליזם מתוכנן מרכזי, שכן כל אחד מהם נשלט על ידי מעמד של כ-20 אחוז מהאוכלוסייה ששוכן כיום בין העבודה להון, אך עולה במה שנקרא סוציאליזם כדי לבדו למכור את העבודה המעצימה ובכך לשלוט בהחלטות ולהתגמל בהתאמה גבוהה.
לגבי תחומי חיים אחרים - תרבות, קרבה ומדיניות - אני מעורפל לגבי החזון. אני חושד שאנחנו צריכים גישות חדשות לגידול הדור החדש כדי להתגבר על סקסיזם. אני בטוח שאנחנו זקוקים לדרכים שבהן קהילות תרבותיות ירגישו בטוחות אך מכבדות הדדית אם אנחנו רוצים להתעלות מעל גזענות וחוסר סובלנות דתית. אני סמוך ובטוח שאנו זקוקים למוסדות חדשים לקבלת החלטות פוליטיות אם ברצוננו להשיג ניהול עצמי בתחום זה ולא רק בכלכלה. אני יודע שהייתי רוצה שמוסדות חדשים בתחומי החברה האחרים הללו ישפרו את הסולידריות בין השחקנים, ירחיבו את מגוון האפשרויות שלנו, יחלקו עלויות והטבות בכל הדברים בצורה שוויונית, ויספקו השפעה על קבלת החלטות בניהול עצמי. זה בהחלט לא אומר שצריך להיות לנו הומוגיזציה תרבותית ללא תרבות. זה לא אומר שצריך להיות לנו פטריארכיה או לא מגדר. זה לא אומר שצריך להיות לנו סמכותיות באמצעות שלטון מפלגה אחת או אפילו דמוקרטיה נומינלית, אבל זה גם לא אומר שלא יהיו לנו מוסדות פוליטיים. לגבי מה זה כן דורש בכל תחום - זו בעיית הראייה של שאר תחומי החיים האלה.
מה לגבי אסטרטגיה? איך נזכה לעולם טוב יותר?
אנו נאבקים נגד המוסדות המדכאים הקיימים ותודעות הדכאניות ונגד אלה שילחמו על שימור אחד מהם. אנו עושים זאת בחלקו על ידי מאבק לשיפורים בחייהם של אנשים כעת בדרכים המשאירות אותנו עם אחיזות רגליים חדשות, מחויבות מוגדלת, ארגון מוגבר, ונטייה מוגברת להילחם על עוד יותר - כל הדרך אל חברה חדשה. אנו גם יוצרים מוסדות חדשים משלנו המגלמים את הערכים והמבנים של מה שאנו מחפשים לחברה חדשה, חלקית כדי ללמוד עוד על אותו עתיד מבוקש, חלקית כמודל לעורר תקווה ומחויבות, וחלקית לטובת היתרונות הישירים שיכולים לצבור. .
מכיוון שאני רואה לא רק כלכלה אלא גם גזע ותרבות, קרבה ומגדר ויחסים מיניים, ומבנים פוליטיים בתור כל אחד מהאנשים שתוחמים אנשים לקבוצות שיכולות לבוא להילחם בעד או נגד שינוי - אני רואה צורך שהתנועות שלנו יהיו רב-נושאיות ולהתרבות מעצימה ומעוררת השראה על מנת להיות ידידותית לאנשים הנעים על ידי גזע, מגדר, מין, כוח פוליטי או סוגיות מעמדיות.
לתמיכה בפארקון יש השלכות אסטרטגיות חשובות. עלינו לחפש שכר שוויוני בארגונים שלנו ובחברה. עלינו לחפש מתחמי עבודה מאוזנים, ניהול עצמי של המועצה וקבלת החלטות משתפת בארגונים שלנו ובחברה. עלינו להדגיש את האפשרות של מונופוליזציה של מידע, מיומנויות או עמדות המעצימות - ולהגן מפני מכשולים לתנועות שלנו שיובילו אותנו לאן שנרצה להגיע.
בהתייחס לדיון שעומד להתפתח, כל זה מוביל אותי לדחות חלק ניכר מליבת המרקסיזם הלניניזם והגרסאות הרבות שלו.
אני דוחה את העלאת הכלכלה לחשיבות קונספטואלית או פרוגרמטית שתלטנית. אני חושב שגזע/תרבות, מגדר/קרבה והשתייכות/פוליטיקה פוליטית יכולים להיות, ובחברות מודרניות בדרך כלל הם מרכזיים באותה מידה לא רק לאיך שאנו חיים אלא לסיכויים לשינוי - וכמו כן ביחסים שונים מבחינה מושגית לסביבה הטבעית. בין חברות בינלאומיות. אני חושב שזה לא רק הכרחי לומר ולהרגיש שסקסיזם, גזענות וסמכותיות חשובים באופן מרכזי - אלא שיהיו לנו מושגים וחזונות לגבי אלה שמניעים אותנו ללא הרף לנקוט בעמדה זו, גם כשהקונפליקט מתגבר ונטיות אישיות דוחפות אותנו לכיוונים אחרים. .
I reject understanding the economy with an emphasis that under-accounts for the human and social products work. But mostly, I reject trying to comprehend modern economies emphasizing only two classes and without reference to the comparably important coordinator class. I reject as well what is called market socialism and centrally planned socialism – and virtually every serious presentation of socialism that I am aware of, where by serious I mean including specification of allocation – as being, in fact, coordinator ruled economies. I reject democratic centralism, as well, as a form of organization that tends to reproduce coordinator economic dominance as well as political authoritarianism. Indeed, while I think nearly all rank and file advocates of Marxist-conceived socialism have over the years actually wanted to achieve real justice and liberty, I think Marxism itself and even more so Marxism Leninism, are not "the ideology of the working class" but, instead, the ideology of the coordinator class.
ההנחה הסופית הזו בוהה לנו בפנים, נדמה לי. המושגים של המרקסיזם מסתירים את קיומו של מעמד שלישי. האסטרטגיה הלניניסטית משתמשת בצורות ארגוניות שמשחקות בהעלאת מעמד הרכז. החזון הכלכלי שהלניניזם מציע והגיע אליו שוב ושוב הוא, למעשה, כזה שמעלה ללא הרף את מעמד הרכז למעמד שלטוני. אני חושב שמרקס עצמו היה מעלה בדיוק את הטיעון הזה לגבי מה שנקרא מרקסיזם ובוודאי לגבי מרקסיזם לניניזם אילו הוא חי היום, עקב אותו לוגיקה ושיטה שהוא היה נוקט לו היה מעריך את מדע המדינה המודרני או כלכלה ניאו-קלאסית ומוצא שהם אידיאולוגיות של עיר בירה.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו