במשך כמה ימים בחודש שעבר, נראה היה שכולם דנו, בטונים מבוהלים, ב"ה-25" - המספר המזעזע של נשים פלסטיניות שנרצחו ברצועת עזה ובגדה המערבית בשנה עד היום, נכון ל-21 בספטמבר. שבוע לאחר מכן. אישה נוספת נרצחה. זה הפך את ספטמבר לחודש הגרוע ביותר עד כה השנה, עם שבע נשים שנהרגו.
הנתונים פורסמו על ידי מרכז נשים לסיוע וייעוץ משפטי, ארגון פלסטיני בלתי-ממשלתי עצמאי שנוסד בירושלים ב-1991.
שתיים מתוך שבע הנשים מתו בעזה בנסיבות שעלולות להיראות כתאונה או התאבדות. אחד נפל מהקומה השלישית והשני טבע בבריכה. אבל שנים של תיעוד מוות לא טבעי של נשים ושיחה עם קרובי משפחה ומכרים של קורבנות – אלה שהיו מוכנים לדבר – לימדו את עובדי השטח של המרכז שלעתים קרובי משפחה מאלצים נשים לשים קץ לחייהן.
מותם של שניים מתוך השבעה עלה לכותרות מיוחדות. אחד מהם, בן 20 לקוי נפש מיטא, עבר תקיפה מינית. אמה חשודה ברצח שלה. הקורבן השני, שזוהה כתמר זיידן, בת 33, הייתה אם לשניים מהכפר דיר אל ג'וסון, ליד טול כרם. משפחתה התחתנה איתה לפני שהייתה בת 15, והיא התגרשה לפני כארבע שנים.
בחודש שעבר השכנים תפסו גבר, ככל הנראה שיכור, שפרץ לביתה והעניקו לו מכות יסודיות. ואז נפוצו שמועות על התנהלותה. ב-20 בספטמבר חתמו כמה עשרות מבני המשפחה המורחבת זידן על הצהרה המאשימה אותה בהתנהגות מבישה תוך ביטול גזירות דת. בהצהרה נאמר כי החותמים מנתקים כל קשר עם אביה, משום שהוא לא קרא למשפחתו לסדר.
יממה לאחר שההצהרה נתלתה על דלת המסגד ועל חומת הבתים בכפר - כך דיווחו כלי תקשורת פלזינים - אביו של זיידן הטיל אותה בשנתה.
כשאישה נרצחת, אנשים שואלים מיד "מה היא עשתה", אמר פעיל בארגון. "הם לא שואלים את זה כשאדם נרצח". המרכז מסרב להשתמש במונח "רצח על כבוד המשפחה" או "רצח על כבוד המשפחה", בהתייחס בדרך כלל לרצח של אישה שהואשמה בהתנהגות מינית בניגוד לקודים החברתיים. עורכת הדין לטיפה סוקהל ונביאל דויקאט מהמרכז טוענות שהרוצח, או מי שעומד מאחורי הרצח, מרבים להשתמש במונח כדי לכסות את המניע האמיתי. זו יכולה להיות סכסוך ירושה, או הצעה להסתיר את העובדה שהעבריינים (לעיתים אביו או אחיו של הקורבן) אנסו את האישה ועובדה זו נודעה לאחר שנכנסה להריון או עמדה להינשא. במקרים מסוימים שמועות זדוניות על אישה, או סירובה להינשא לגבר שמשפחתה בחרה עבורה, הם מניע מספיק לרצח.
השם לרציחות כאלה הוא רצח נשים - הרג נשים על ידי גברים בגלל היותם נשים, אומרים פעילי מרכז. רציחות אלו מונעות במישרין או בעקיפין ממניעים שנאת נשים וסקסיסטיים ונובעות מאי שוויון של נשים בחברה הפטריארכלית, שבה הן נתפסות כרכוש הגבר והמשפחה.
דו"ח שפרסם המרכז, נשים ללא שמות, מפרט 29 מקרי רצח ותשעה "התאבדויות" שחקר המרכז במהלך השנים 2007-2010. XNUMX מהקורבנות נרצחו על ידי אביהם, אחיהם או בעלם. שישה אחרים נרצחו על ידי קרוב משפחה אחר.
באירופה, כ-50 אחוז מהנשים שנרצחו בין השנים 2008 ל-2010 נהרגו על ידי קרוב משפחה גבר, לעומת 15 אחוז עבור קורבנות רצח גברים. כך דווח באפריל 2012 בוועידה מיוחדת של האו"ם, "רצח נשים, בעיה עולמית". בצפון אמריקה 70 אחוז ממקרי הרצח של נשים נחשבים בידי בני זוגן או בני משפחה.
אבל העובדה שרצח נשים הוא תופעה עולמית אינה נחמה לפמיניסטיות פלסטיניות. רשימת "ה-26" הכעיסה אותם והתסכלה אותם. חלק אמרו שזה גרם להם להרגיש כאילו שנים של עבודה מסורה, לימודים, הפגנות, סדנאות, גיוס כספים וחינוך שופטים ושוטרים היו כולם לשווא.
אבל בזכות מאמציהם, התקשורת הפלסטינית מדווחת כעת על רצח נשים בידי גברים, מה שמעודד דיון ציבורי. חלק מהמשפחות, אם כי לא רבות, חולקות את הציבור בסבל שנגרם להן מהרצח והשמועות הזדוניות. בית המשפט השרעי העליון חוזר וקובע שרצח נשים נוגד את חוקי האיסלאם. באופן כללי, אנשים מדברים נגד רצח נשים.
אבל נראה שמספר מקרי הרצח לא יורד, ופלסטינים רבים מרגישים שהאלימות בקהילה שלהם בסך הכל עולה: יותר סכסוכים משפחתיים, התעללות מינית, אונס, תאונות דרכים קטלניות, שימוש בסמים והתמכרות. בנוסף יש יריבויות פוליטיות ופעולות איבה בין חמאס לפתח ובתוך כל ארגון.
עבור הפלסטינים, הבטחות המנהיגים לשחרר אותם מהכיבוש הישראלי ולהשיג הקמת מדינה התגלו כריקות, ומוסדות השלטון העצמי איבדו השפעה וסמכות כאחד. ללא שום מטרה לאומית או חברתית מאחדת, הסולידריות הקהילתית שהפלסטינים היו גאים בה בעבר מתפוררת. אופיו של השלטון הצבאי הישראלי ונוכחות המתנחלים הוא מטבעו אגרסיבי, ומעורר רמות גבוהות יותר של אלימות ותוקפנות מדוכאת בחברה הפלסטינית.
השמיים הוועדה הפלסטינית העצמאית לזכויות אדם אומר ש-24 מתוך 94 קורבנות הרצח ב-2012 היו נשים. עד סוף ספטמבר, מספר (לא סופי) של קורבנות הרצח היה 63 - 26 מהם נשים.
עד כה, הרשויות הפלסטיניות לא הצליחו להחליף את חוק העונשין המיושן והנחשל וחוק המעמד האישי בעזה ובגדה המערבית, שמקורם בתקופות החובה במצרים ובירדן. אבל כישלון בשינוי אינו רק בעיה טכנית-פוליטית אלא קושי ליישב גישות חברתיות שונות ומנוגדות.
מכל מקום, חוקי העונשין בגדה המערבית ובעזה מקלים בכל הנוגע לרוצחי נשים שטוענים כי "רצח על כבודו" הוא המניע. תיקון קטן שנעשה על ידי הנשיא הפלסטיני אבו מאזן בחוק העונשין הירדני משנת 1960 לא היה רלוונטי לרוב סוגי רצח הנשים. גם כשהמשטרה רוצה לעצור עבריינים, הפרקליטות - 20 תובעות ושופטות מחוזיות - נבלמת מחוק ארכאי ופטריארכלי.
היעדר חוק פרוגרסיבי או אחיד אינו הבעיה היחידה, אומר פרופ'. נדרה שלהוב-כבורקיאן של המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. שלהוב-כבורקיאן התעקשה כבר לפני 20 שנה להוסיף את ההגדרה של "רצח נשים" למילון הפמיניסטי הפלסטיני.
היא מסבירה את רצח נשים לא רק כאקט קיצוני של נטילת חייה של אישה, אלא כמכלול הרצף הרב-גוני של אלימות מבנית נגד נשים. "להתחתן עם ילדה בגיל 13 זה גם רצח עבורה", היא אומרת.
כפעילה, לא רק חוקרת פשעים נגד נשים, שלהוב-כוורקיאן הייתה ממייסדות מרכז הנשים. ב-1993 הקימה את הקו החם של המרכז, הראשון לנפגעות אלימות פלסטיניות.
היא עצמה הדריכה שופטים, שוטרים ופקידים בנושאי אלימות נגד נשים. כאשר גורם ביטחוני פלסטיני בכיר רצה ליישב פרשת אונס על ידי אילוץ האישה להינשא לאנס, שלהוב-כוורקיאן אמרה: "אני אשלח את בעלי לאנוס את הבת שלך כל יום, במשך כמה שבועות, ואז אבקש ממנו להתחתן איתה. . היית מסכים?"
כשהשופטים לא הבינו את הבעיה בבדיקת קרום הבתולים של נפגעי אונס היא הביאה אותם למרפאה שביצעה את הבדיקות הללו וביקשה מהם לפרוש עבורה את רגליהם על שולחן הבדיקה. למרות שהתלבשו, זה נתן להם מושג על ההשפלה השיטתית לה היו נתונים קורבנות אונס.
שלהוב-כבורקיאן משלימה כעת דו"ח מקיף על מערכת המשפט והנגישות למשפט בגדה המערבית ובעזה. מבחינת נשים, אין נגישות לצדק, אמרה השבוע בשיחת טלפון מארה"ב.
גברים החשודים באלימות נגד נשים בורחים לאזורי B ו-C בגדה המערבית, שם המשטרה הפלסטינית אינה מוסמכת לפעול ומשטרת ישראל לא ממהרת לעשות זאת, היא אומרת. אנשי הביטחון הפלסטינים חייבים לתאם עם כוחות הביטחון הישראליים בכל פעם שהם רוצים לעבור מאזור A אחד לאחר דרך אזורי C. הדבר מכביד על תנועתם ומגביל את חופש הפעולה שלהם.
כשגברים אלימים מסתובבים חופשי, הנשים המאוימות מוכנסות לכלא, ככל הנראה כדי להגן עליהן, היא אומרת.
לאינתיפאדה השנייה, עם המיליטריזציה שהביאה, הייתה השפעה שלילית. כמו בישראל, אומר שלהוב קבורקיאן, "הגישה לנשק בבית מעלה את הסיכוי להשתמש בו לרצוח אישה", היא אומרת. "העבודה שלנו היא כמו מיכל שממלאים בו מים, אבל יש בו חור. החור הוא פוליטי. אי אפשר לבנות משהו עקבי. בכל פעם שאנחנו עושים, קורה משהו במציאות הפוליטית שגוררת אותנו אחורה".
"והעוני תמיד בתמונה, קשור ישירות לשליטה הישראלית", היא אומרת. נשים עניות חשופות יותר לאלימות במשפחה. רוב הקורבנות, כפי שמוצג בדו"ח נשים ללא שמות, מגיעות ממשפחות עניות ביותר, מגורים צפופים ותנאים סניטריים נמוכים, הערכה עצמית נמוכה וסיכון גבוה יותר לזנות, היא אומרת.
ובכל זאת, למרות השליטה הישראלית וחוסר הוודאות הפוליטית, היא מאמינה שהחברה ומוסדותיה יכולים לעשות הרבה. בכינוס של פעילים פמיניסטיים עם חברות המועצה המחוקקת לפני שבוע היא אמרה להן: "הסיפור הרבה יותר מסובך מאשר לקבוע 'זו התרבות שלנו'". איך זה שבמקום אחד בעזה אין אלימות נגד נשים, ובמקום אחר יש? זו אותה תרבות, לא? תפסיק עם השטויות האלה. אתה לא עושה כלום".
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו