מקור: הארץ
עלינו להיות אסירי תודה על כך שהתואר "אפרטהייד", לציון המשטר הישראלי בין הנהר לים, הופך ליותר ויותר נפוץ ולגיטימי, אפילו אופנתי. אבל כמו כל אופנה, גם כאן יש בעיה. זה לא עם ההגדרה עצמה, אלא עם מה שנשמט ממנה.
הבעיה היא שבכל להט הדיבורים על אפרטהייד, ממד דינמי, אקטיבי ומסוכן שלו - ה קולוניאליזם יהודי מתנחלים – נעשה עמום וקהה. לפי האידיאולוגיה והמדיניות של הקולוניאליזם של המתנחלים היהודים, הפלסטינים מיותרים. בקיצור, אפשר, כדאי ורצוי לחיות בלי הפלסטינים במדינה הזו בין הנהר לים. קיומם כאן מותנה, תלוי ברצונותינו וברצוננו הטוב - עניין של זמן.
האידיאולוגיה של "היותרות" היא רעל שמתפשט במיוחד כאשר תהליך הקולוניאליזם של המתנחלים בשיאו. וזה המצב כרגע בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים). האשליה שישראל תפסיק את מפעל ההתנחלויות התנפצה עוד לפני שהתייבשה הדיו בהסכמי אוסלו.
השקפת מיותר של האחר עומדת בבסיס פקודות צבא ופעילות המינהל האזרחי ועיריית ירושלים – כגון מניעת בנייה, להרוס בתים וגירוש תושבים פלסטינים לשכונות ולמובלעות צפופות. הוא מסביר את האלימות של מתנחלים והקלות שבה חיילינו ושוטרינו הורגים פלסטינים, כמו גם את ההקשר שבו מתייחס ח"כ בצלאל סמוטריץ' לחברי הכנסת הפלסטינים כ"אזרחים לעת עתה".
קולוניאליזם של מתנחלים הוא תהליך מתמשך של תפיסת אדמה, עיוות גבולות היסטוריים, עיצוב מחדש ואז גירוש עמים ילידים. האפרטהייד כפי שהכרנו אותו בדרום אפריקה היה השלב המתקדם והמאוחר יותר של הקולוניאליזם המתיישבים בראשות הולנד, בריטניה ופורטוגל, ואחרי זה של אזרחי מדינות אחרות באירופה.
למעשה, הטבועה במונח "הפרדה" היא העובדה שקבוצות שונות של אנשים חיות במסגרת אחת - בשליטה של מרכז כוח אחד מרכזי. ה"הפרדה" שמפלגת הלייבור וצאצאיה (קהול לבן ודומיו) כל כך אוהבים לנפנף - עם חוסר המודעות האופיינית למשמעות המפלילה שלה באפריקנס (אפרטהייד) - אינה מהווה הכרה בזכות ההגדרה העצמית עבור פלסטינים, אלא האצת יצירת מובלעות פלסטיניות וממשל עצמי מוגבל בתוך המרחב שישראל שולטת בו.
קולוניאליזם של מתנחלים הוא תהליך מתמשך של תפיסת אדמה, עיוות גבולות היסטוריים, עיצוב מחדש ואז גירוש עמים ילידים. ה אפרטהייד כפי שהכרנו אותו בדרום אפריקה היה השלב המאוחר והמתקדם של הקולוניאליזם המתיישבים בראשות הולנד, בריטניה ופורטוגל, ואחרי זה של אזרחי מדינות אירופיות אחרות.
למעשה, הטבועה במונח "הפרדה" היא העובדה שקבוצות שונות של אנשים חיות במסגרת אחת - בשליטה של מרכז כוח אחד מרכזי. ה"הפרדה" שמפלגת הלייבור וצאצאיה (קהול לבן ודומיו) כל כך אוהבים לנפנף - עם חוסר המודעות האופיינית למשמעות המפלילה שלה באפריקנס (אפרטהייד) - אינה מהווה הכרה בזכות ההגדרה העצמית עבור פלסטינים, אלא האצת יצירת מובלעות פלסטיניות וממשל עצמי מוגבל בתוך המרחב שישראל שולטת בו.
האפרטהייד הממוסד מגבש את האפליה בין המתיישבים המנצחים לעם המושבות המובס – באמצעות חקיקה, חלוקות גיאוגרפיות ברורות ותיחום גבולות סופיים – תוך שמירה על יציבות מסוימת ביחסים בין העליון לנחות. אף על פי כן, הנישול של תושבים ילידים מאדמותיהם מעולם לא פסק לחלוטין, לא בדרום אפריקה ולא במשטרי עליונות לבנה אחרים שהוקמו בארצות וביבשות שהאירופים כבשו והתיישבו במאות האחרונות, ביניהן אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה, ברזיל, ארצות הברית וכו'.
באפרטהייד, הילידים הנחותים והמתנחלים המנצחים חיים יחד תחת קורת גג אחת. למען הקיימות, המשטר צריך שהילידים השורדים יישארו בחיים. הם מנוצלים ככל האפשר, חייהם זולים, האצבע על ההדק שהורג אותם קלה. אבל הם חיוניים. הם נספרים. אולם בשלב מוקדם יותר, זה של התיישבות מתנחלים – שמטרתה להשתלט על כל הקרקעות – התושבים המקוריים, שנאלצים להיכנס למצב של נחיתות, הופכים למיותרים. אפשר וכדאי ואף רצוי לחיות בלעדיהם (ולפצות על היעדרותם בהבאת עבדים ועבודה זולה אחרת ממדינות אחרות).
אידיאולוגיה זו של מיותר של עם שלם – או של קבוצות גדולות של אנשים נחותים – מכלה ומנפצת ומחליפה כל ערך של שוויון אנושי שעשוי להתקיים בתרבות העם הכובש. ככל שהמימד של הקולוניאליזם זולל האדמה מתחזק, כך הנחותים נחשבים מיותרים בעיני הממונים. ככל שהמרכיב הקולוניאליסטי יהיה רענן ותוסס יותר, כך העם העליון – במקרה שלנו העם היהודי, אוי לאצבעות שחייבות לכתוב זאת – יתמוך בהיעלמותם של האחרים. לכן הימין הטרנספריסטי כל כך חזק בהתנחלויות בישראל.
קיומו של האפרטהייד הישראלי-יהודי הוצג בשני טקסטים שפורסמו השנה על ידי בצלם ארגון זכויות אדם ו ארגון Human Rights Watch. קבוצות אלה, לעומת זאת, לא היו הראשונות שקראו למפלצת בשמה. לפניהם היו הפלסטינים עצמם, כמובן - באמצעות פעילויות BDS (חרם, מימוש וסנקציות), מדיה חברתית או דיווחים של ארגונים לא ממשלתיים. למרבה הצער, וכצפוי, רק כשבצלם פרסם את עמדתו החל דיון בינלאומי רחב בנושא. כי זה אחד המאפיינים של הריבוד הגזעני, האתני והמעמדי בעולם כולו: ההגדרות והתיאורים של המציאות שבה מתקיימים התחתונים והנחותים (נשים, מיעוטים, מהגרים, עובדים וכו') חייבים לקבל את ההגמונית וחותמת אישור אקדמית להתקבל כנכונה.
שני הדיווחים הללו אכן מתייחסים להנדסת המרחב הגיאוגרפי ולהשתלטות יהודית עוינת על אדמות פלסטיניות. אבל בתקופה שבה ההגדרה של המשטר הישראלי כאפרטהייד הולכת ונעשית שורשית בשיח הבינלאומי, מרכיב ה"מיותרות" של הפלסטינים הולך ומטושטש. מטושטש גם ההבדל בין סוגי האפרטהייד שחיים תחת קורת גג אחת: בגבולות ישראל של 1948, האפרטהייד בשל ומגובש יותר. הפלסטינים נחותים, אבל הם גם אזרחים שנספרים בסטטיסטיקה. בשטחים הכבושים של 1967 עדיין מתנהל תהליך הנישול וההתיישבות במלוא העוצמה. ילידים פלסטינים שם חשופים הרבה יותר לסכנת שקט וגירוש המוני הגלומה באידיאולוגיה של "היותרות", המופצת על ידי המתנחלים ותנועות ההתנחלויות.
[אמירה הס היא העיתונאית הישראלית היהודייה היחידה שחיה בין הפלסטינים בעזה וברמאללה מאז 1993. היא חושבת שזה הכרחי כמו "לכסות את בריטניה מלונדון, וצרפת מפריז". הדיווחים שלה ליומון הישראלי "הארץ", שלדבריה "לא יכולים להיות אובייקטיביים, כמו שכל דיווח על עוולות לא יכול להיות אובייקטיבי", זכו באויביה בכל המחנות.
נאלצה על ידי חמאס לעזוב את עזה מוקדם מהמתוכנן, בשנת 2008, (אם כי הורשה לחזור כעבור חודשיים) היא נעצרה בישראל פעמיים (בשנים 2008 ו-2009) בגין כניסה לעזה ללא אישור ושהייה ב"ישות אויב". בשנת 2013, מועצת יש"ע (של מתנחלים ב"יהודה, שומרון ועזה") האשימה אותה בהסתה לאלימות משום שכתבה שלפלסטינים יש זכות להתנגד ויש להם עילה לזריקת אבנים.
היא זכתה בפרס כתבים ללא גבולות/FNAC לשנת 2009 על העיתונות העצמאית והבוטה שלה, ובמיוחד על איכות הדיווח שלה עבור הארץ במהלך ומיד לאחר מתקפת מבצע "עופרת יצוקה" נגד רצועת עזה בדצמבר 2008 ובינואר. 2009. עם קבלת הפרס אמרה: "להיות עיתונאית עצמאית זה לא כל כך קשה בישראל אבל כדי שהעצמאות הזו תהיה אמיתית ויעילה, נדרשים שני תנאים. עיתון מוכן לפרסם את המאמרים והקוראים. התמזל מזלי שהיה לי עיתון "הארץ" מוכן לפרסום, ותמיכת העורכים שלי, בעיקר עורך החדשות. אבל הקוראים הישראלים מתקשים לקבל גרסה אחרת של האירועים ממה שהרשויות מציעות."]
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו