נזכרתי במרחק הרב בין רחוב שוקן 21 (משרדי הארץ) לקלנדיה, שכם או ג'ייוס עם כמה מהכתבות שפורסמו ב"הארץ" לפני חג הסוכות. הם הזכירו לי (שוב, שוב) עד כמה נכשלתי מאוד בניסיונותי לתאר, להסביר ולהמחיש את מדיניות הגבלת התנועה של ישראל.
מכיוון שכתבתי מאמרים על מדיניות הסגר ברצועת עזה ובגדה מאז שהוטלה לראשונה בינואר 1991, אני מכיר באחריות האישית שלי בנושא.
כמה מעמיתיי ב"הארץ" (כולל במאמר מערכת אחד) מתחו בצדק ביקורת על הוראת ההנהגה המדינית והצבאית הישראלית לאסור יציאת פלסטינים מהגדה במהלך כל חג הסוכות. הכותבים ציינו את האכזריות שבפגיעה בפרנסתם של עשרות אלפי עובדים בענישה קולקטיבית, עם חסימה.
אבל מאמרים אלו יצרו את הרושם המוטעה שהמחסומים פתוחים לכולם בדרך כלל, ולכן מצדיקים איכשהו את המילה שבה משתמשת הממסד הצבאי - "מעברים", כאילו מדובר במעברי גבול בין שתי מדינות ריבוניות ושוות.
מהביקורת במאמרים, עלה שכמו שישראלי ממוצע יכול לעלות על אוטובוס או להיכנס למכונית ולנסוע מזרחה, בחופשיות, בכל יום בשבוע ובכל שעה, פלסטיני מן השורה יכול כמו כן, עלו באותם כבישי דלוקס ופנו מערבה. לים. או לירושלים. למשפחתם בגליל; כרצונם, כמעט בכל יום ובכל שעה, למעט שבתות וחגים.
אז בוא נגיד זאת פעם נוספת: הסגר לא הוסר מאז שהוטל על האוכלוסייה ברצועת עזה והגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים) ב-15 בינואר 1991. כיצד עלינו להגדיר זאת היום, יותר מ-26 שנים עַל? הסגירה היא החזרת הקו הירוק - אבל רק בכיוון אחד, ולעם אחד. זה לא קיים עבור יהודים, אבל זה בהחלט קיים עבור פלסטינים (יחד עם החיזוק החדש שלו - מכשול ההפרדה בגדה המערבית).
לפעמים, הסגירה פחות הרמטית; לפעמים יותר. במילים אחרות, לפעמים יותר פלסטינים מקבלים היתרי כניסה לישראל, ולפעמים פחות, או בכלל, או כמעט אף אחד בכלל (עזה). אבל זה תמיד מיעוט של פלסטינים שישראל נותנת להם היתרים - ובעיקר בגלל שחלק מהסקטורים במשק הישראלי (בעיקר בנייה וחקלאות, כמו גם השב"כ) זקוקים להם.
במשך כמעט שני עשורים, ולפי החישובים הפוליטיים שלה, כיבדה ישראל את זכותם של הפלסטינים לחופש תנועה – למעט חריגים בודדים – והם נכנסו לישראל ונסעו בין רצועת עזה לגדה המערבית ללא צורך בהיתר מוגבל בזמן.
עם זאת, מאז 1991 שללה ישראל את הזכות לחופש תנועה מכל הפלסטינים באזורים אלה, למעט חריגים בודדים, על פי קריטריונים ומכסות שהיא קובעת ומשנה כראות עיניה.
ינואר 1991 הוא היסטוריה עתיקה עבור קוראים ומתעניינים רבים, שחלקם אף נולדו לאחר תאריך זה. אבל עבור כל פלסטיני מעל גיל 42, ינואר 91' הוא אחד מהתאריכים הרבים שמציינים עוד נסיגה והיפוך שלילי בחייהם.
בהיסטוריוגרפיה של שליטתנו על הפלסטינים, 15 בינואר 1991, יש ללמוד כאבן יסוד (לא הראשון או היחיד) באפרטהייד הישראלי. מדינה אחת מהים ועד הנהר, שני עמים, ממשלה אחת שמדיניותה קובעת את חייהם של שני העמים; הזכות הדמוקרטית לבחור ממשלה ניתנת לעם אחד בלבד ולחלק מהשני. זה ידוע. שתי מערכות משפטיות נפרדות; שתי מערכות תשתית נפרדות ולא שוות - משופרות לעם אחד, אחת רעועה ומידרדרת לשנייה.
וגם, לא פחות חשוב: חופש תנועה לעם אחד; רמות שונות של תנועה מופחתת, עד היעדר מוחלט של חופש תנועה, עבור האחר. הים? ירושלים? החברים שגרים בגליל? כולם רחוקים מקלקיליה כמו הירח – ולא רק בחול המועד סוכות.
חשובה גם הטכניקה של האופן שבו הסגירה בוצעה בפועל. שינוי דרסטי לעולם לא מגיע בבת אחת, הוא אף פעם לא מוכרז בפומבי. זה תמיד מוצג כתגובה - לא כיוזמה. (הישראלים רואים בסגירה אמצעי למניעת פיגועי התאבדות, תוך התעלמות נוחה מתאריך תחילתו הרבה לפני תחילת הפיגועים).
מאז 1991, שלילת חופש התנועה רק השתכללה טכנולוגית: כבישים נפרדים, מחסומים ושיטות חיפוש משפילות וגוזלות זמן רב יותר; זיהוי ביומטרי שגרתי; תשתית המאפשרת שיקום המחסומים סביב מובלעות הגדה המערבית ומפרידה ביניהם. ההדרגתיות המחושבת ואי ההכרזה מראש על המדיניות ויעדה, והסגירה הפנימית של המובלעות הפלסטיניות המוקפות בשטח C – כל אלו מנרמלים את המצב.
הסגר (כבסיס לאפרטהייד) נתפס כמצב הטבעי, הקבוע, שהאנשים הסטנדרטיים כבר לא מבחינים בו. לכן רק החמרה זמנית של המצב, שהוכרזה מראש, מושכת כל תשומת לב או הכרה.
עם זאת, אני לא מהטיפוס המגלומני אז אל תשא את כל האחריות על הכתפיים שלי. חוסר היכולת של מילים לתאר ולהסביר במלואן את ההיבטים הרבים של השליטה הישראלית בפלסטינים היא תופעה סוציולוגית ופסיכולוגית, שאינה נובעת מחוסר האונים של סופר אחד או שניים. המילים אינן מגיעות – גם למי שמתנגד לסגירה – בכל משמעותן, כי קשה לחיות כל הזמן עם הידיעה וההבנה שיצרנו משטר שהוא חושך עבור הלא-יהודים; שהתכנון המרושע שלנו להחמיר את המצב הוא וירטואוזי, ושאנחנו חיים די טוב עם הזוועות שיצרנו.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו