בכל הנוגע לגבורה ולתעוזה, המפגינים הפלסטינים הצעירים מביסים את חיילי ישראל ומשמר הגבול. הם חמושים בזריזות ובמהירות, כאפיות מכסות את פניהם. הם חמושים באבנים ובבקבוקי תבערה, בעוד החיילים - מאחוריהם תרגילים צבאיים - חמושים ומוגנים בכלי רכב משוריינים, מל"טים, קסדות, כלי נשק קטלניים מסוגים שונים וגז מדמיע רעיל.
מול אומץ לבם של הצעירים הפלסטינים, נחשפת פחדנותם של החיילים הישראלים. הם התרגלו להרגיש חזקים והירואיים במטוסים, בטנקים ובג'יפים המשוריינים שלהם, בחדרי המעצר והחקירות ובמגדלי התצפית עם ציוד משוכלל, בפריצות לבתים בשעות הלילה המאוחרות ובמשיכת קטינים ממיטותיהם.
מול הכאפייה, האבן ובקבוק התבערה הם אבודים. נֶעֱלָב. ואז מתפרצת נקמנות.
אתה, קורא ישראלי, צריך להשתחרר מעט מדיאטת התקשורת הישראלית שהופכת את המצב לרדוד כל כך; אתה צריך לשחרר את עצמך משפתם של המאסטרים של "הפרעות אזרחיות ומהומות".
במקום זאת, צפו בקטעים הלא מצונזרים משדה ה"קרב": חיילים בג'יפים שדרסים מפגינים, חייל מרסס גז מדמיע מטווח נקודתי לעיני חובשים שבאים לפנות פצועים. חיילים מסתערים על בעל חנות שמביא את מרכולתו תוך כדי עימותים, והחיילים בועטים בו באורגיה של סדיזם.
הפחדנות האלימה הזו של חיילים ישראלים באה בהוראת הגבוהים - צבאיים ופוליטיים. זה חלק משירות חובה בצבא שתפקידו העיקרי הוא להגן על ההתפשטות הקולוניאליסטית.
אומץ לבם ותעוזה של הפלסטינים מנוגדים לרצונם, נכפים עליהם כפי שנכפה עליהם שלטון זר. האומץ הזה מועבר על ידי אוסמוזה מדור לדור כל עוד לא הוסרו הסיבות מאחורי התכונות הללו. והמבוגרים מסתכלים בפליאה על הצעירים: הם כמעט שכחו שפעם היו כמוהם.
אף קצין בכיר או מנהיג פוליטי, שום צו חירום למילואים לא יכול לאלץ את הפלסטינים לצאת למחסומים הצבאיים ולמחסום ההפרדה בכפרים בניסיון לשמר את מסורת המאבק העממי כבר יותר מעשור ולטפח את האומץ והגבורה. נועז. אם המנהיגים הפלסטינים הלא פופולריים עשו משהו חכם, זו ההוראה שלהם שאסור לאפשר לפלסטינים חמושים להתקרב לאתרי המחאה.
המפגינים הפלסטינים יודעים שהם עלולים להיהרג, לעצור, לענות או להעמיד אותם למשפט ראווה משפיל. אבל הם חמושים בצדק. (וליתר דיוק, לא בצדק "שלהם", פוסטמודרני ורלטטיביסטי, אלא צדק. נקודה).
לא נגיד תודה שהחיילים בגדה לא מרססים את המפגינים בכדורים חיים והורגים 10 בבת אחת, כפי שהם הרגו את המפגינים בעזה. אנחנו יכולים להניח שהם קיבלו פקודות לנסות לא להרוג מפגינים.
מסתבר שכשהצבא רוצה, הוא יכול לפעול בלי להרוג. האם זה אומר שהחיילים והשוטרים קיבלו פקודות להרוג מישהו במרחק מטרים ספורים מהם החשוד בהחזקת סכין? כולל תלמיד ישיבה שלטעות הוא ערבי?
נכון, בניגוד לאומץ הלב והתעוזה של המפגינים הרבים הוא ייאושם של אחרים. ללא פקודות מלמעלה הם רצים אל מותם, מניפים סכין, כי במצבים כאלה ברור שהחיילים הישראלים מתים מפחד, והפחדנות שלהם קטלנית.
קטלני בצו? כי מה זה לחדד אדם בכדורים שכבר שוכב פצוע על הארץ אם לא פחדנות, רצחנות, ביצוע פקודה או כולם ביחד?
העיתונאי מוחמד דראג'מה פרסם מאמר אמיץ שמדבר לליבם של רבים ומכעיס אחרים. הכותרת: "אל תצא למות, פלסטין צריכה אותך בחיים". דראגמה קורא לצעירים, כפי שהוא אומר לילדיו שלו, לא לתת לייאוש ולרגש הנקמה לגרום להם לאבד את הראש - ואת חייהם.
הפוליטיקאים, הוא כותב, חוששים לאבד את הפופולריות שלהם, ולכן הם לא יעזו לצאת בפומבי נגד פיגועי הסכינים. הוא קורא לאינטלקטואלים לא לשתוק ולא לפחד; עליהם לצעוק נגד תופעת ההתאבדות המדבקת הזו ולהביא לקיצה.
הוא קורא לכל המנהיגים הפלסטינים "מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני" להגיד די, לנצל את ההזדמנות ולתעל את הכעס הלאומי לכיוון מחאה המונית נגד הכיבוש - "מחאה ללא מוות, מחאה שכולה חיים, מהפכה , תקווה ושינוי." העולם, הוא כותב, אינו מקבל את פיגועי הסכין והדריחה במכוניות על אזרחים, בדיוק כפי שהתנגד ל"מבצעי השהידים" - פיגועי התאבדות.
הוא ממשיך: "נאמר: האם המאבק הבלתי אלים הביא לקץ הכיבוש? ואני אגיד: האם המאבק המזוין והצבאי עשה זאת? המטרה שלנו היא לא מקומית אלא בינלאומית. העולם יצר את הבעיה, והוא זה שימצא את היציאה. אבל היא לא תעשה זאת אם נשתוק [על הכיבוש], והיא לא תעשה זאת אם נתאבד. זה יעשה זאת רק אם נשמור על הדרך האנושית של המאבק הלאומי שלנו".
וצריך להוסיף: האנושיות והאומץ של הנלחמים למען החירות בולטים מול הפחדנות וחוסר האנושיות של מי שגנבו אותה.
אמירה האס היא כתבת "הארץ".
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו