ב-23 ביוני זכה משאל העם על פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי (האיחוד האירופי) בפער ברור. פוליטיקאים ופרשנים התייחסו לכך כהחלטה חסרת תקדים ומטלטלת אדמה. הם נתנו הסברים שונים ודי סותרים על הסיבות לאירוע הזה ועל ההשלכות של האירוע הזה על בריטניה הגדולה ושאר העולם.
הדבר הראשון שיש לציין הוא שעדיין לא התקבלה החלטה משפטית לצאת מהאיחוד האירופי. משאל העם היה, במונחים משפטיים, מייעץ בלבד. על מנת לפרוש מהאיחוד האירופי, ממשלת בריטניה חייבת להודיע רשמית לאיחוד האירופי שהיא מפעילה את סעיף 50 של אמנת ליסבון של האיחוד האירופי, וזה מה שמספק את הזכות ואת אופן הפרישה. אף אחד מעולם לא הפעיל את סעיף 50, אז כן, זה יהיה חסר תקדים. לכן אף אחד לא יכול להיות בטוח איך זה יעבוד בפועל. למרות שזה נראה לא סביר שממשלה בריטית כלשהי תתעלם ממשאל העם, באופן מוזר לא היה פוליטיקאי בריטי גדול שנראה היה שמיהר להפעיל את סעיף 50, פעולה שתהיה בלתי הפיכה.
ראש הממשלה דיוויד קמרון, שניהל קמפיין נגד הברקזיט, אמר שזה לא יהיה זה שיפעיל את סעיף 50. במקום זאת, הוא הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה - אולם לא מיד אלא כאשר המפלגה השמרנית בוחרת מנהיג חדש. קמרון מאמין שהאדם הזה צריך להיות זה שמפעיל את סעיף 50. זה נראה על פני השטח הגיוני. ברגע שסעיף 50 יופעל, יהיו סוגיות רבות לגבי היחסים העתידיים של בריטניה עם האיחוד האירופי ועם מדינות אחרות, שיצטרכו להכריע בהן, ואולי עדיף שההחלטות הללו יתקבלו על ידי יורשו.
השאלה הראשונה היא אפוא מי יהיה יורשו ומתי ייבחר אדם זה. קיים לחץ ניכר מצד מדינות אחרות באיחוד האירופי שהרצף הזה ייעשה בהקדם האפשרי. בתגובה ללחץ הזה, המפלגה השמרנית קבעה את התאריך כ ספטמבר 2. עד ה-29 ביוני היו שני מועמדים עיקריים: בוריס ג'ונסון, תומך מוביל בברקזיט אך עדיין לא חבר פרלמנט; ותרזה מיי, שהתנגדה לברקזיט אך חולקת חלק מהמטרות של תומכי הברקזיט. מדהים לגלות שג'ונסון למעשה ציפה להפסיד בהצבעה ולכן לא הכין מפה פוליטית למה עליו לעשות לאחר משאל העם.
נראה היה שג'ונסון רוצה "לנהל משא ומתן" על נסיגת בריטניה. סעיף 50 קובע פרק זמן של שנתיים לעיבוד הסדרים לאחר הנסיגה. נראה שזה מאפשר משא ומתן כזה. הוא גם אומר שאם לא יושג הסכמה, ניתוק כל הקשרים הוא אוטומטי. מה שכנראה רצה ג'ונסון היה עסקה שבה בריטניה תשמור על היתרונות של שוק משותף, אך לא תהיה עוד כבולה לאילוצי האיחוד האירופי על הגירה וזכויות אדם. שאר המדינות באיחוד האירופי לא גילו אהדה להסדר כזה. כפי שאמר שר האוצר השמרני למדי של גרמניה, וולפגנג שויבל, הם מרגישים ש"in is in and out is out". מכיוון של"לחוץ" יהיו השלכות שליליות מיידיות על המצב הכלכלי עבור רוב האנשים בבריטניה, ובמיוחד רבים מתומכי הברקזיט, ג'ונסון ואחרים גוררים רגליים בנוגע להפעיל את סעיף 50. זה כנראה מה שעומד בבסיס האחרון של מייקל גוב החלטה של דקה להפסיק להיות מנהל הקמפיין של ג'ונסון ולהכריז על מועמדותו, בגיבוי מיידי על ידי רוב תומכי הברקזיט החזקים. גוב, כך נראה, לא יהסס. ג'ונסון הסיר את מועמדותו ואולי חש הקלה על כך שהוא לא זה שמקבל את האשמה על הפעלת סעיף 50.
מהם העניינים העומדים בבסיס הדיון הזה? יש בעצם ארבעה: כעס עממי על מה שנקרא הממסד ומפלגותיו; שקיעתה הגיאופוליטית של ארצות הברית; הפוליטיקה של הצנע; ופוליטיקת זהויות. כולם תרמו לסערה. אבל לכולם יש היסטוריה ארוכה שקודמת בהרבה למשאל העם על הברקזיט. סדר העדיפויות בין ארבעת אלה שונה עבור השחקנים המרובים, כולל הבריטים שהצביעו בעד עזיבת אירופה.
אין ספק שהכעס הפופולרי האנטי-ממסדי הוא כוח חזק. היא פרצה לעתים קרובות כאשר התנאים הכלכליים אינם ודאיים, כפי שהם בוודאי היום. אם זה נראה כעת מוטיבציה חזקה יותר מבעבר, זה כנראה בגלל שאי הוודאות הכלכלית גדולה בהרבה מבעבר.
בכל זאת יש לציין שתנועות אנטי-ממסדיות לא ניצחו בכל מקום או בעקביות. התנועות לפעמים מנצחות, ולא פחות. להצלחות, אפשר להצביע על הברקזיט, עלייתו של טראמפ להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות בפועל בארצות הברית, Syrizaהופכת למפלגה השלטת ביוון, ובחירתו של רודריגו דוטרטה לנשיא הפיליפינים. מצד שני, ראה את התבוסה האלקטורלית האחרונה של אנחנו יכולים בספרד או סימנים של חרטה כלשהי של הבוחרים כבר בבריטניה. אורך החיים של תנועות כאלה נראה קצר יחסית. לכן, גם אם היום חזק יותר מבעבר, כלל לא בטוח שתנועות כאלה הן הגל של העתיד.
ההשלכות הגיאופוליטיות של הברקזיט כנראה חשובות יותר. פרישתה של בריטניה מאירופה פוגעת עוד יותר ביכולתה של ארצות הברית לשמור על הדומיננטיות שלה במערכת העולמית. בריטניה הגדולה הייתה במובנים רבים בעלת ברית גיאופוליטית הכרחית (או שהיא סוכנת?) של ארצות הברית באירופה, בנאט"ו, במזרח התיכון ומול רוסיה. אין תחליף. זו הסיבה שהנשיא אובמה תמך בתוקף ובפומבי בהצבעת ה-Remain בבריטניה, ולאחר משאל העם, ביקש לשכנע את בריטניה להישאר בעלת ברית קרובה. זו הסיבה שהנרי קיסינג'ר, במאמר מאמר ב-The Wall Street Journalמ-28 ביוני, קרא לארצות הברית לשאוף "להפוך את הכישלון (מהומה בברקזיט) להזדמנות". אֵיך? על ידי חיזוק "היחסים המיוחדים" עם בריטניה ועם ארצות הברית כדי להגדיר מחדש את תפקידה ב"סוג חדש של מנהיגות, הנע מדומיננטיות לשכנוע". ברור שקיסינג'ר מודאג. זה נשמע לי כמו שריקה בחושך.
צנע הוא כמובן המדיניות הרצויה של אף אחד, פרט לעשירים האולטרה שרק מרוויחים מזה. החשש מהצנע מוגבר, כפי שהבטיחה ממשלת בריטניה, בוודאי תרם משמעותית למהלך לברקזיט, שקודם כדרך לצמצם את הצנע ולהבטיח עתיד טוב יותר לרוב המכריע של האוכלוסייה. צנע הוא נושא נוסף שהיום הוא כלל עולמי - הן כתרגול והן כגורם לפחד וכעס. אין שום דבר מיוחד במצב הבריטי בהקשר זה. ההכנסה המודאלית יורדת שם כבר רבע מאה לפחות, כפי שהייתה בכל מקום.
המהומה הכלכלית והפחדים שהיא מעוררת הביאו לבולטות של פוליטיקת הזהויות – בריטניה עבור הבריטים (למעשה עבור האנגלים), רוסיה עבור הרוסים, דרום אפריקה עבור הדרום אפריקאים, וכמובן אמריקה של דונלד טראמפ עבור האמריקאים. זה עומד בבסיס הקריאה לשלוט, אפילו לחסל, את ההגירה. בתור bugaboo, אין דבר קל יותר לשימוש מאשר הגירה. אבל פוליטיקת זהויות היא תותח רופף. זה לא חייב להתמקד בהגירה. זה יכול להתרכז בהתנתקות - בסקוטלנד, בקטלוניה, בצ'יאפס. הרשימה ארוכה.
מה נסיק מכל הזרמים והזרמים הנגדיים הללו? הברקזיט חשוב כסימפטום אך לא כגורם לסערה. מכיוון שהמהומה היא חלק ממשבר מבני כאוטי במערכת העולמית המודרנית, אי אפשר לצפות את הדרכים הרבות שבהן תרחיש זה עשוי להתרחש בשנים הקרובות. הטווח הקצר תנודתי מדי. אנחנו לא שמים לב מספיק לריצה הבינונית, שבה יוכרע מערכת (או המערכות) היורשת ארוכת הטווח העולמית, ושם ההחלטה נשארת תלויה במה שאנחנו עושים במאבק בטווח הביניים.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו