שמעתי על סיפורי זוועה כאלה והנחתי שהם ברובם בדיוניים או רקחו כבסיס לתביעות משפטיות, ואז בעצם הוגשה לי קערת מרק שיש בה אצבע.
אני לא מתכוון לנקוב בשמה של מסעדת הרשת הידועה שבה סעדתי, אבל אני הולך לספר לך איך הצוות שלה הגיב כשהתלוננתי. זאת אומרת, פעם קבעתי שבאמת יש אצבע מזוינת בקערת המרק שלי, ופעם דגתי אותה עם מזלג וכפית, והתיזתי אותה על השולחן כך שג'וזף, השותף שלי לסעודה, יכולתי לראות את זה, וברגע שהאנשים בשולחנות מסביב בהו והעירו בקול רם למדי, ובמקרה אחד אני חושב שהתחילו להקיא, ובכן, לא היה קשה למשוך את תשומת ליבו של המלצר.
הוא בא במהירות כשוויתרתי. "יש אצבע במרק שלי," אמרתי.
"יש גם אחד על השולחן שלך," הוא ציין.
"זה האחד," אמרתי.
"וזו לא האצבע שלך?"
"לא, זו לא האצבע המזוינת שלי. תן לי לדבר עם המנהל שלך."
הוא חייך. הוא ממש חייך והצביע על תג קטן על המדים שלו שכתוב עליו "מנהל".
יוסף דיבר: "איך נכנסה האצבע למרק שלו?"
"הטבחים בטח שמו את זה שם," אמר המנהל.
"ואתה מתכוון לעשות משהו בנידון?" צעקתי.
"טוב," הוא ענה, בשלווה, אבל קצת כאילו אני זה שעשיתי משהו לא בסדר, "אם הטבחים שמו את זה שם, הייתה להם סיבה. אני תומך בטבחים, נכון?"
"לתמוך בטבחים?" התנשפתי. "אני אגיד לך מה אני אעשה זה שאני אוריד את שמך וכל אחד משמותיהם, ואת שמות כל אחד מהעדים בחדר הזה, ואתה תשמע ממני."
מהתגובה של המלצר לאמירה הזו, דמיינתי בהתחלה שאני מתחילה לעבור אליו. הוא נראה המום. אבל הוא הסתובב מצד לצד ופנה לכל החדר. "הוא נגד הטבחים!" הוא אמר בזעם רב. "הוא לא תומך בטבחים!"
ואני נשבע באלוהים שהאנשים במקום הזה נראו איתו. התגובה המאיימת למדי של כמה אנשים הביאה את יוסף לתפוס את זרועי ולמשוך אותי ממושבי ולכיוון הדלת.
XNUMX שניות לאחר מכן ישבנו במכונית המשומשת הזולה של יוסף, שאותה ניסה לשווא להתניע, סובב את המפתח, שואב דלק וקילל.
"מאיפה השגת את החתיכה הזו?" שאלתי.
"קניתי את זה," הוא אמר, בעודו מכה את לוח המחוונים וניסה שוב. "קניתי את זה אתמול ב-Victory Vehicles."
"מעניין מי מכריז על ניצחון," הערתי.
"מה זה אמור להביע? אוף! לעזאזל עם הדבר הזה!"
"האם נתת להם יותר מ-10 דולר?" שאלתי.
יוסף נתן בי מבט דומה להחריד למבט שהמלצר נתן לי זה עתה במסעדה. "אתה מטיל ספק באנשי המכירות?" הוא שאל.
"מטיל ספק בהם?" אמרתי. "אני לא מטיל בהם ספק. אני מפקפק בך. הם קרעו אותך, ו. . . ”
"אתה לא תומך באנשי המכירות?" יוסף צרח עלי. הוא נראה דיבוק.
פתחתי את הדלת ויצאתי מהמכונית. זה ממילא לא הלך לשום מקום. אנשים יצאו בזהירות מהמסעדה, אבל הם לא הסתכלו עליי. הם הסתכלו על פני.
הסתובבתי וראיתי את האורות המהבהבים של אינספור ניידות משטרה, ועוד כל מיני טנדרים, משאיות, אמבולנסים ורכבי חירום אחרים. נראה שהם מקיפים את המסעדה ואת מגרש החניה שלה ומקימים מחסומים כמעט קבועים למראה. למעשה היה מאמץ להקים חומה מסביב לאזור.
הסתכלתי אחורה, וגם ג'וזף יצא מהמכונית ובהה, מוכה אימה בזוג אנשים במשהו שדומה לחליפות אסטרונאוטים שהולכים לעברנו במהירות.
הם עצרו במרחק של כמה מטרים, ואחד מהם דיבר, קולה מוגבר על ידי משהו בחליפת החלל שלה. "האזור הזה בהסגר", אמרה. "חלקכם או כולכם נדבקו בנגיף הניתן לריפוי אך מאוד מדבק והרסני מאוד. נצטרך לקבוע את מצב הזיהום ולתת תרופה. אנא דבר עם אחד מאנשי החירום שלנו."
שולחנות הוצבו בשורות מסודרות דרך החניון, עם זוגות כיסאות בכל שולחן, ואדם בחליפת אסטרונאוט באחד מכל זוג כיסאות.
"איפה היית במהלך 48 השעות האחרונות?" שאל ג'נטלמן די מנומס וידידותי מול שולחן מתכת מולי, כששנינו ישבנו בכיסאות מתקפלים במגרש החניה של מסעדה שעדיין אשאיר ללא שם. לא הרגשתי ידידותי כמוהו.
"למה?" דרשתי, די באגרסיביות.
"הממ." הוא למד אותי. "היית ליד בסיסים צבאיים?"
"לא."
"הממ."
"כלומר, לא שאני יודע."
"מה עם טלוויזיה? היית ליד טלוויזיה?"
"בהחלט לא."
"הממ." הוא חשב זמן מה, ואז שאל, "האם שמת לב למישהו שדורש ממך לתמוך באנשים?"
השאלה הזו כמעט הפילה את הכיסא שלי לאחור. כשהתאוששתי, סיפרתי לו כל מה שסיפרתי לך זה עתה.
"בוא איתי," הוא אמר וקם.
כעבור חצי שעה, המראיין שלי שכנע את עמיתיו שאני לא נגוע, והעמיד אותי עם כיסא וקצת אוכל ממש אכיל, כדי לצפות במה שהוא כינה מתן תרופות.
אחד העובדים בחליפות האסטרונאוט ישב ליד שולחן מול אישה צעירה לבושה בשמלת דגל אמריקאי. האסטרונאוט שאל שאלות:
"אם הכלב של מישהו נשך אותך, היית כועס?"
"כמובן."
"ומה אם הייתי מטיל ספק בנאמנותך ובנכונותך לתמוך במאלפי הכלבים?"
התגובה של האישה הייתה כל כך מהירה ואלימה שאני חושד שזה אפילו הפתיע את השואל שלה: "איך אתה מעז?" היא סיננה. "אני תומך במאלפי הכלבים ולעולם לא הייתי מפקפק בכלב שהורג אותי וטורף אותי. אולי אתה לא תומך במאלפי הכלבים! אה? איך יכולת להציע לי דבר כזה?"
השואל המשיך הלאה. "ומה אם מישהו הציע שממשלת האומה שלך תשמיד אומה ענייה, תהרוג מיליון אנשים, תיצור מיליוני פליטים, תרעיל את הסביבה הטבעית, תבזבז כמה טריליוני דולרים, תשאיר אחריה גיהנום אלים של טינה בטראומה, ולוקח משם הרבה מזכויותיך וחירויותיך בשם העמדה לדין במלחמה הנוראה הזו שתסכן אותך בכך שתגרום לאומה שלך לשנוא?"
האישה נראתה לא בטוחה מה לומר.
"האם אתה מעדיף את המדיניות הזו?"
היא נחרה בכעס. "ברור שלא! למה שמישהו. . . ”
"אתה לא תומך בחיילים?"
"איך אתה מעז . . . " והיא התפרעה על אהבתה לחיילים ועל תמיכתה המוחלטת בכל דבר שהם עשויים להורות לעשות.
"שתה את זה."
"למה?"
"החיילים רוצים שתעשה."
"תן לי את זה."
האישה לקחה את הבקבוק הגדול של הנוזל הירקרק והפילה אותו תוך כ-10 שניות.
השואלת שלה ניסתה כמה מאותן שאלות שוב, ורשמה הערות כל הזמן.
"האם היית תומך בשחיטה של מאות אלפי גברים, נשים וילדים, כדי להעשיר כמה תאגידים ולתת לכמה פוליטיקאים ריגוש של כוח?"
"ברור שלא."
"האם אתה מעדיף לסיים את המלחמות הנוכחיות?"
"כן כמובן."
"אבל אתה לא תומך בכוחות?"
היא עצרה ובהתה, ואז פלטה: "תמכו ב. . . . מה? מה זה בכלל אומר? אם אני מתנגד למדיניות אני מתנגד שאנשים יקבעו את המדיניות הזו. זה לא אומר כלום אם אני אוהב את האנשים האלה או לא, שאת רובם לא פגשתי כמובן. מה לעזאזל?"
רגעים ספורים לאחר מכן, השואל הוביל את האישה בשמלת הדגל האמריקאי להצטרף אליי למדור הצפייה. "רגע," היא אמרה ופנתה לעובד החירום המתאים לחלל, "למה אני לובשת את השמלה הזו?"
"הוא יסביר," אמר העובד והחווה לעברי.
דיוויד סוונסון רוצה שתכריז שלום ב http://WorldBeyondWar.org הספר החדש שלו הוא מלחמה לא יותר: המקרה לביטול. את הבלוג שלו בhttp://davidswanson.org ו http://warisacrime.org ועובד עבור http://rootsaction.org. הוא מארח רדיו האומה. עקוב אחרינו בטוויטר: @ davidcnswanson וFaceBook.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו