הפד השיק השבוע "מתקפת מנע" נגד א
אויב בלתי נראה - אינפלציה - על ידי העלאת הריבית של רבע אחוז
נְקוּדָה. עם האינפלציה הנמוכה ביותר מזה 30 שנה (2.1%), מדוע
הפד רוצה להתחיל במסלול שעלול לעלות מאות אלפי עובדים
משרותיהם, מאטים את צמיחת השכר ומעלים את עלות ההלוואה
מיליוני בעלי בתים וצרכנים? הרציונל של הפד הוא שעמל זה
השווקים נעשו "הדוקים מדי". עבור רוב האמריקאים, הרעיון של
ששוקי העבודה "הדוקים מדי" הגיוניים בערך כמו האוויר
נעשים "נקיים מדי" או אנשים "שמחים מדי". יש להם
קשה להבין את הסכנות הנסתרות של הגדלת הזדמנויות העבודה
ותלושי שכר.
אבל לפד יש תיאוריה שבה כל זה הגיוני. התיאוריה של הפד
אומר שאם האבטלה תהיה "נמוכה מדי", העובדים יתחילו לעשות זאת
לדרוש שכר ומשכורת גבוהים יותר. זה עלול לגרום למעסיקים להעלות מחירים,
מה שמוביל לדרישות שכר נוספות. הפחד הגדול של הפד הוא שא
"ספירלת שכר-מחיר אינפלציונית" תצא משליטה.
מעולם לא היו ראיות רבות התומכות בתיאוריה זו. היו שטענו
שהפד עדיין נלחם במלחמה האחרונה - האינפלציה של שנות ה-1970. אבל
אפילו האינפלציה הייתה תוצאה של עליית מחירי הנפט, לא של עבודה צמודה
שווקים. התקפים קודמים עם אינפלציה בארצות הברית היו בדרך כלל
נבע ממלחמות או אירועים חיצוניים אחרים.
החורים בתיאוריה של הפד נהיו גדולים ורבים יותר
בכל שנה, עד לנקודה שבה כמעט ולא נשאר ממנה כלום. עד ארבע
לפני שנים הפד (יחד עם רוב הכלכלנים הבולטים) חשב ש-6 או
6.25 אחוז היה נמוך ככל שהאבטלה יכולה לרדת מבלי להאיץ
אִינפלַצִיָה. החלק הזה של התיאוריה הלך ישר לערימת האשפה, כמו
האבטלה ירדה ל-4.2% בעוד האינפלציה ירדה בפועל.
מבנה הכלכלה שלנו השתנה גם מאז שהפד נלחם באחרונה
קרבות נגד האינפלציה לפני עשרים שנה. יש עוד הרבה
תחרות, במיוחד מהכלכלה הבינלאומית. בעוד הרוב של
העובדים לא נהנו מהתחרות המוגברת הזו - האמיתית שלהם
השכר יורד כבר יותר משני עשורים - זה עושה את זה ליותר
קשה לחברות להעלות מחירים.
הפד זיהה חלק מהשינויים הללו, אך נראה כי אינו יודע כיצד
ליישב אותם עם הדוגמה שלו. לפי פרוטוקול פברואר
בפגישה, מספר קובעי מדיניות של הפד "הציעו שהאינפלציה
התהליך לא הובן היטב וכי תחזיות האינפלציה היו כפופות ל-א
מגוון רחב של אי ודאות." הניו יורק טיימס ציין כי אכן כך היה
"כמו כנס של מנתחי לב מובילים שהחליטו שלא
באמת יודע איך הלב עובד."
בשנה שעברה הפד הוריד את הריבית בשלושת רבעי נקודה, ב
תגובה לחוסר יציבות במערכת הפיננסית הבינלאומית. וגם הפד
גם היו"ר אלן גרינשפן חשש שהעלאת הריבית עלולה להיות
שוק מניות שהוא יודע שמוערך יתר על המידה - הוא לא רוצה
להאשים בהתרסקות. אבל נראה היה שהוא מכין את הציבור לכך
אפשרות בנאומו האחרון: הוא ציין שהתפוצצות פיננסית
בועה "לא צריכה להיות קטסטרופלית", וכי מפולת הבורסה
של 1987 "הותיר חותם קטן ומתמשך על הכלכלה האמריקאית".
הפד טוען שאנחנו לא יכולים לחכות עד שנוכל לראות אינפלציה בפועל
עולה לפני נקיטת צעדים להאטת הכלכלה והצמיחה בשכר. מארח
של מטפורות מרגיעות בעיתונות העסקית, כמו "להקיש על
בלמים", או להביא את הכלכלה ל"נחיתה רכה".
החליף ראיות והיגיון בחיזוק הטיעון של הפד.
אבל האיום האמיתי על הכלכלה שלנו הוא לא מעליית שכר אלא עלייה
ריביות. לחוכמה המקובלת יש את זה לאחור: עד שהפד
עשה את הנזק שלה, יהיה מאוחר מדי (כמו ב-1990) כדי להימנע מכאב
שֵׁפֶל.
אנחנו צריכים מכת מנע, בסדר - לא נגד אינפלציה, אבל
נגד הפד.
מארק ויסברוט הוא מנהל מחקר במרכז הקדמות ומחקר
עמית של המכון למדיניות כלכלית, בוושינגטון הבירה