בראיון האחרון שלו – לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 – אמר ההיסטוריון אייזיק דויטשר, שקרובי משפחתו נפטרו במחנות הנאצים ויחסיו שנותרו בחיים בישראל: "להצדיק או להצדיק את מלחמות ישראל נגד הערבים. זה להעניק לישראל שירות רע מאוד ולפגוע באינטרס שלה לטווח ארוך". בהשוואה בין ישראל לפרוסיה, הוא פרסם אזהרה קודרת: "הגרמנים סיכמו את ניסיונם במשפט המר 'Man kann sich totseigen!' 'אתה יכול לנצח את עצמך למוות'".
במעשיה של ישראל כיום אנו יכולים לזהות רבים ממרכיבי ההיבריס: יהירות אימפריאלית, עיוות המציאות, מודעות לעליונותה הצבאית, הצדקנות שבה היא הורסת את התשתית החברתית של מדינות חלשות יותר, ואמונה בה. עליונות גזעית. אובדן חיי אזרחים רבים בעזה ובלבנון חשוב פחות מלכידה או מוות של חייל ישראלי בודד. בכך, פעולות ישראליות מאושרות על ידי ארה"ב.
המתקפה נגד עזה נועדה להשמיד את חמאס על שהעז לנצח בבחירות. "הקהילה הבינלאומית" עמדה מנגד כאשר עזה ספגה ענישה קולקטיבית. עשרות חפים מפשע ממשיכים למות. זה לא היה אומר כלום למנהיגי ה-G8. שום דבר לא נעשה.
פזיזות ישראלית מוארת תמיד על ידי וושינגטון. במקרה זה, האינטרסים שלהם עולים בקנה אחד. הם רוצים לבודד ולהפיל את המשטר הסורי על ידי הבטחת לבנון כמדינת חסות ישראלית-אמריקאית על פי הדגם הירדני. הם טוענים שזה היה העיצוב המקורי של המדינה. לבנון העכשווית, נכון, עדיין נותרה במידה רבה היצירה המלאכותית של הקולוניאליזם הצרפתי שהייתה בהתחלה - רצועת חוף של סוריה רבתי שנפרדה מעורפה על ידי פריז כדי ליצור לקוח אזורי שנשלט על ידי מיעוט מארוני.
לוח השחמט הוידוי במדינה מעולם לא איפשר מפקד מדוייק, מחשש שיחשוף שרוב מוסלמי משמעותי - כיום אולי אפילו שיעי - נשלל ייצוג ראוי במערכת הפוליטית. המתיחות העדתית, שנקבעה יתר על המידה על ידי מצוקת הפליטים מפלסטין, התפוצצה למלחמת אזרחים בשנות השבעים, וסיפקה את כניסת הכוחות הסוריים, באישור ארה"ב בשתיקה, והתבססותם שם - לכאורה כחיץ בין הפלגים הלוחמים, ו הרתעה להשתלטות ישראלית, על הקלפים עם הפלישות של 1970 ו-1978 (כאשר חיזבאללה לא היה קיים).
הריגתו של רפיק חרירי עורר הפגנות עצומות של מעמד הביניים, שדרשו את גירוש הסורים, בעוד ארגונים מערביים הגיעו כדי לסייע להתקדמות מהפכת הארזים. מגובה באיומים מוושינגטון ופריז, המומנטום היה מספיק כדי לכפות נסיגה סורית ולייצר ממשלה חלשה בביירות.
אבל הפלגים של לבנון נותרו נשרים פרוסים. חיזבאללה לא התפרק מנשקו וסוריה לא נפלה. וושינגטון לקחה פיון, אבל הטירה עדיין צריכה להיכבש. הייתי בביירות במאי, כשהצבא הישראלי נכנס והרג שני "מחבלים" מקבוצת פיצול פלסטינית. האחרון הגיב ברקטות. מטוסי קרב ישראליים הענישו את חיזבאללה בהטלת למעלה מ-50 פצצות על כפריו ומטהו הסמוכים לגבול. המתקפה הישראלית האחרונה נועדה לכבוש את הטירה. האם זה יצליח? מלחמה קולוניאלית ממושכת עומדת לפנינו, שכן לחיזבאללה, כמו חמאס, יש תמיכה המונית. לא ניתן למחוק אותו כארגון "טרוריסט". העולם הערבי רואה בכוחותיו לוחמי חופש המתנגדים לכיבוש הקולוניאלי.
יש 9,000 אסירים פוליטיים פלסטינים בגולאגים הישראליים. לכן חיילים ישראלים נתפסים. כתוצאה מכך התרחשו חילופי שבויים. להאשים את סוריה ואיראן במתקפה האחרונה של ישראל זה קל דעת. עד ששאלת פלסטין תוסדר והכיבוש העיראקי יסתיים, לא יהיה שלום באזור. כוח "או"ם" כדי להרתיע את חיזבאללה, אך לא את ישראל, הוא רעיון מופרך.