הוועדה המתאמת את המאבק לשחרור גלעד שליט יצאה עד אושוויץ, שם, כך מדווח, חילקו חבריה 888 פרחים צהובים. זה היה באוקטובר, ולנו נותר רק לקוות שהגימיק התקשורתי הזה לא יחזור על עצמו, בין אם בגלל שיושג הסכם בזמן הקרוב ובין אם בגלל שהמארגנים יבינו כמה חסר טעם היה המהלך הזה.
הוועדה ממשיכה להפעיל לחץ בלתי פוסק על הממשלה למרות האזהרות כי הדבר מקשה על המשא ומתן. בכך מגלים המארגנים והמשתתפים חוסר אמון בריא בהבטחות הפוליטיקאים. אבל חוסר האמונה נעצר כשמדברים על מדיניות הדיכוי שנוקטת ישראל נגד האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה. כאן מקבלים המארגנים (כולל ענף השליחות של התנועה הקיבוצית) את גישת הממשלה ורק דורשים "יותר!" - חסימה נוספת של מזון, תרופות, דלק וכסף מזומן; יותר הרס של תעשייה וחקלאות; יותר בתים ללא מים. זה ההיגיון מאחורי החסימה המופגנת של מעברי הגבול שיזמה הוועדה המארגנת באוקטובר. כעת מכוונת הוועדה את חיציה לעבר משפחות האסירים הפלסטינים. היא ניסתה להפסיק את ביקורי המשפחה בכלא אשקלון ומתחייבת לעשות זאת בבתי כלא אחרים.
אין ספק בכך, הכליאה של שליט אכזרית — חוסר הוודאות, חוסר המידע והיעדר קשר רציף, כמו גם העובדה שאין גוף חיצוני שיכול לבקר אותו ולבדוק את תנאי השבי. הוועדה דורשת "הדדיות", אבל זה נראה יותר כמו נקמה. ובנאיביות שלנו חשבנו שהם רוצים לראות את שליט משוחרר. לשם כך הוועדה הייתה צריכה לעשות שיעורי בית, ולא עם שר הביטחון אהוד ברק כמורה.
אם מדובר בחוסר חוקיות שאנו מתכוונים אליו, הוועדה הייתה יכולה להזכיר לעצמה ולממשלה שאסור למעצמה כובשת לכלוא בשטחה הריבוני אנשים משטח כבוש. ראשי הוועדה יכלו לבדוק ולדעת שהזכות לביקורים קבועים בכלא נמנעת מעשרות אלפי פלסטינים (כולל כ-1,000 משפחות עזה). עיון במידע שבידי האגודה (הישראלית) למען האסירים הפלסטינים יגלה לפעילי הוועדה כי לאסירים הביטחוניים הפלסטינים אין זכות לשוחח בטלפון באופן קבוע עם משפחותיהם, גם כאשר אינם מבקרים אותם במשך חודשים או שנים.
האם כך חושבים חברי הוועדה - שצריך קצת יותר אכזריות כדי שאוכלוסיית האסירים ומשפחותיהם יתגייסו למאבק לשחרור גלעד שליט? במקום זאת, למה לא להקשיב לפלסטינים?
עבור הפלסטינים, שליט הוא לא ילד שכתב סיפור נוגע ללב. עבורם הוא חייל בחיל השריון, והוא ועמיתיו היו שותפים להפגזה על האוכלוסייה האזרחית. עבור הפלסטינים, שליט ו-11,000 האסירים הפלסטינים הם בעלי מעמד זהה - שבויי מלחמה.
במקום לנסוע לפולין ולאשקלון, יכולים ראשי הוועד לנסוע ללוד ולהיפגש עם ליילה בורגל, אמו של מוכלאס, אחד האסירים. אמא שלו כמעט בת 80 ויכולה ללמד אותם הרבה על איך החיים נראים כשזכויותיך נשללו כל הזמן. הם יכולים ללמוד ממנה על אומץ לב ושמירה על כבוד האדם ותקווה, למרות שאיש בעולם לא יודע על בנה.
במקום לדרוש משירות בתי הסוהר להפסיק את הביקורים בכלא, הם יכולים לבקש פגישה עם וליד דקה, שנולד בבאקה אל גרבייה ומוחזק בכלא גלבוע. וכהכנה לביקור, הם מוזמנים לקרוא את רשמיו אותם העלה על הכתב בשנים האחרונות. אם הם מתעבים לנסות את ההרפתקה של נסיעה לכפר קלנדיה (מאחורי מחסום קלנדיה אך בתוך שטח שסופח לירושלים) הם יכולים להיפגש מחוץ למחסום עם הוריו של האסיר אחמד אמירה. אילו האנשים הללו היו יהודים, כולם היו משתחררים מזמן, גם אם כתב האישום שלהם היה חמור בהרבה. אך מכיוון שהם ערבים אזרחים ותושבי ישראל, השלטונות מסרבים בתוקף לדון בשחרורם, גם לא בתמורה לשליט. במקום לדרוש יותר אכזריות, מדוע אינך דורש מהמדינה להסיר את התנגדותה לשחרורם?
במקום להתייחס אליהם ולמשפחותיהם כאל אויבים, כדאי למארגני הוועדה שרוצים לשחרר את שליט להיפגש עם המשפחות ולהתייעץ איתם כיצד לפעול בהיגיון ובצדק לשחרור שליט והאסירים הפלסטינים כאחד. כל שבויי מלחמה.
מאמר זה פורסם ב"הארץ", 11 בדצמבר 2008.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו