התמצית המורחבת הבאה מגיעה ממאמרו של הנשיא צ'אבס במהדורת היום של יומון ונצואלה המכובד, Ultimas Noticias, שכותרתו "אישה, אישה, אישה". זה מפגין לא רק את המיומנות המדהימה שלו ביצירת נרטיב עוצמתי מבחינה רגשית, אלא הרבה מהדינמיקה הסותרת שבה נמצא המאבק לשחרור האישה בוונצואלה
"הוגה הדעות יוצא הדופן והסופר הדגול סיימון בוליבר, השאיר את זה נאמר לכל הדורות הבאים באופן הבא, "...האישה עדיפה עלינו (גברים) בהרבה... אלוהים צייד אותה בתובנה וברגישות רבה והכניס בליבה עדין סיבים, אקורדים רגישים לכל מה שאצילי ומורם. פטריוטיזם, הערצה, אהבה כולם משחקים על האקורדים האלה וכתוצאה מכך צדקה, חוסר אנוכיות והקרבה".
היום אני מקדישה את השורות האלה, בכל עוצמת התשוקה הפטריוטית שלי, עם כל האש של אהבתי, של האידיאלים והחלומות שלי לעולם טוב יותר, לנשים הלוחמות, חסרות האנוכיות, הלוחמות, ונצואלה. לאישה-סבתא, לאישה-אמא, לאישה-לוויה, אישה-בת, אישה-נכדה, לכל הנשים.
הייתי ילד צעיר מאוד, בסבנטה בסוף שנות ה-50, אפילו לא ילד אלטר, פשוט "הצובט הקטן" (כפי שכינו אותי על ידי אבי וכמעט כל חבריו) כשהצהרתי שיש לי " שלוש אמהות". הראשונה הייתה אימא אלנה, אמי המעריצה; השנייה הייתה אמא שרה, הילדה היפה שהגיעה יום אחד מההר רחוק, אפילו רחוק יותר מ'לה מרקיז'נה', כדי לעבוד בכפר כאחות; והשנייה הייתה האמא הזקנה שלי, הסבתא רוזה אינס צ'אבס, האימא רוזה, בבקתת העץ הצנועה עם גג עלי דקל נולדנו וחיינו את הילדות הבלתי נשכחת ההיא.
מאז, לפני חצי מאה, ועד היום, אני מצהיר שחיי חתומים, מסומנים עמוקות בנוכחות, בגירוי, בדחף הכוח הקסום של האישה, היצור האנושי העליון.
ואני אמרתי את זה. ואני עדיין אומר את זה. ללא שחרור אמיתי של נשים, אנשי השחרור המלאים בלתי אפשריים ואני משוכנעת שסוציאליסטית אותנטית צריכה להיות גם פמיניסטית אותנטית.
ביום ראשון אחר הצהריים, יום האישה הבינלאומי, אהיה עם מריה לאונה ועם לגיון הנשים הבוליבריות!! כמה במיוחד וכמה אני אוהב אותם! גבר, אישה, בן ארצו שקורא את דברי, אל תשכח את זה אפילו לשנייה אחת: יזמנו בפברואר האחרון, את המעגל ההיסטורי השלישי של המהפכה הסוציאליסטית הבוליבריאנית, שיתפרש על פני העשור הקרוב, עד פברואר 2019, יום השנה המאתיים של לא רק הקונגרס של אנגוסטורה
[1], אלא גם החוקה והלידה של הרפובליקה השלישית, הרפובליקה הגדולה, זו שקיננה במוחו ובחלומותיו של בוליבר כ"אם האומות ומלכת הרפובליקות", שנולדת מחדש היום, מאתיים שנה מאוחר יותר: הרפובליקה הבוליברית, המולדת הסוציאליסטית..."
ההצהרה הגלויה של צ'אבס שהוא פמיניסט עשתה רבות לקידום המאבק לשוויון מגדרי בוונצואלה, וכך גם מיקומה של האמנציפציה הנשית בתהליך של מימוש שוויון חברתי גדול יותר. אכן, העשור האחרון של התהליך הבוליברי עשה רבות כדי להתמודד עם אי השוויון החומרי העומד בפני נשים בוונצואלה: מתן אשראי מיקרו באמצעות BANMUJER, הכרה במשק הבית כפעילות כלכלית פרודוקטיבית בסעיף 88 של חוקת 1999 וניסיון לממש מחויבות זו באמצעות Mission Madres del Barrio (שבאמצעות מועצות הקהילה מעניקה קצבה שבועית של ¾ שכר מינימום לעקרות בית החיות בעוני), ויוזמות חקיקה מקיפות נגד
אלימות ואפליה מגדרית.
עם זאת, הנרטיב של צ'אבס מסגיר את כישלונו להטיל ספק בצורות תרבותיות רחבות יותר של שליטה, הדבר עשוי לנבוע במידה רבה מהזיהוי שלו של הפמיניזם כפנימי לסוציאליזם ומכאן מיקומו כמאבק הכרחי וצודק, אך משני.
דימויים אלוהיים של אישה "אידיאלית", בעלת יכולת אכפתיות בלתי מוגבלת, הוכרו זה מכבר על ידי חוקרים פמיניסטיים כמקור לדיכוי: יצירת סטנדרטים שלפיהם ניתן לשפוט נשים אמיתיות, והאופי הנכפה בדרך כלל של סטנדרטים אלו על ידי גברים על נשים; שימו לב שציטוט הפתיחה לקוח מבוליבר ולא מאף אחת מהנשים הבולטות המעורבות במלחמת העצמאות. כמו כן, לאחר שהשתמשה במונח "נשים נלחמות, חסרות אנוכיות, ונצואלה", ממשיכה צ'אב להגדיר אישה באמצעות כל התפקידים האפשריים שהיא עשויה למלא במשפחה הגרעינית.
אלו אכן חלק מהסתירות שבהן נתון המאבק לשחרור האישה, יצירת קמפיינים רבי עוצמה בעלי הבנה עממית למען שוויון מגדרי גדול יותר מחייבת לעתים קרובות שימוש בסמלים בעלי תהודה חברתית המוטבעים בעצמם באי-שוויון מגדרי; בין אם הם הצבע הוורוד, הרומנטיזציה של נשים, או תמונות עוצמתיות רגשית של אמהות. אין להוקיע את השימוש בשפה כזו מכל וכל, יש להעריך אותו באופן פרגמטי ועם ביקורת עצמית ערנית.
בעיה הקשורה זו בזו, שהורגשה באופן חריף בחלק מהמאבקים לשחרור לאומי של שנות ה-50-70, הייתה שבה נדרשה השתתפות נשית בדחיפות והתגייסה, אך בדרך כלל צצה ללא תנועה מקבילה ממוסדת ומבוססת המונית לשחרור נשי. התוצאה הייתה לעתים קרובות כישלון בהשגת הישגים גדולים במונחים של שוויון מגדרי. באלג'יריה, בעקבות גיוס המונים של נשים בקמפיין הארוך, העקוב מדם, אך בסופו של דבר מוצלח לשחרור לאומי, הוקרבו כל סוג של אג'נדה פמיניסטית כדי לבסס ברית בין לאומנים ואיסלאמיסטים בקוד משפחתי מדכא באכזריות (דפוס דומה הופיע ב שנות ה-1960 באש"ף).
מכיוון שנשים משתתפות יותר מגברים כמעט בכל רמה של התנועה הבוליבריאנית, ובכל זאת 5 נהרגים בשבוע באלימות במשפחה ותקשורת ההמונים רוויה בתמונות של נשים לבנות, שונו קוסמטיות וחסרות פנים, עשויות להיות דאגות לגיטימיות ש דפוס יכול לחזור על עצמו בוונצואלה - שהשתתפות המונית של נשים במאבק שעיקרו אינו שוויון מגדרי לא יוכיח את עצמו מספיק כדי להצליח לזכות נשים כשוות זכויות חברתיות.
למרבה המזל ישנם סימנים חזקים בוונצואלה להתגייסות ממוקדת מגדרית, וה
מיסוד של אג'נדה חקיקה פמיניסטית רדיקלית מרשימה. אם ניתן לשמור על ההתמקדות הספציפית באמנציפציה נשית, ולהכיר בה (כמו על ידי צ'אבס) כהשלמה למאבק הרחב יותר לצדק חברתי, אך למרות שאיננו כפופים לפרויקט אחר, יש לנו כל סיבה לקוות שהתנאים החומריים של האישה השליטה תמשיך להידרדר בעוד שליטה תרבותית רחבה אף יותר תאתגר בעצמה בתנועה חזקה ויעילה יותר ויותר לשחרור נשים.
[1] אשר, שכונס על ידי בוליבר, ראה את המיזוג של ונצואלה וגרנדה החדשה במה שמכונה על ידי היסטוריונים מודרניים
קולומביה הגדולה
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו