הדברים הבאים מבוססים על הרצאה שניתנה עבור חזית השחרור הגאה בניו יורק (GLF) במהלך החגיגה בת השבוע של סטונוול 25.
מהומות סטונוול היו ההתחלה והרגע המכונן של תנועת השחרור ההומואים והלסביות העכשווית. למרות שקבוצות הומופיליות כמו Mattachine ו-Daughters of Bilitis היו קיימות בשנות ה-1950 וה-1960, בסטונוול ביוני 1969 אירע המרד האמיתי. אבל מהומות סטונוול וחזית השחרור הגאה לא היו קורות אלמלא החיוניות החברתית העצומה של הזמנים – תנועת הכוח השחור, הגל השני של הפמיניזם, תרבות הנוער, תנועת זכויות האזרח, תרבות הסמים, היפים, יאפים ורוקנרול. בלעדיהם, הפשיטה על פונדק סטונוול הייתה עוד התנכלות משטרתית קטנונית נגד עוד חור שתייה בבעלות האספסוף שכלא עוד תריסר מלכות. המילים "כוח גיי" היו חזון מחדש של "כוח שחור. "הביטוי "שחרור הומוסקסואל" היה מחווה לכוח התרבותי הקיים ממילא של "שחרור נשים". האנרגיה שפרצה ברחוב כריסטופר באותו לילה נבעה מהאנרגיה של הרוקנרול ותרבות הסמים והרחוב.
אנחנו כאן כדי לדבר על עתיד השחרור הגאה. ישנם שלושה נושאים שחיוניים לדון בהם אם אנו הולכים לחשוב על מעבר לעתיד הם גזע, זהות והתנהגות (או כפי שהגדירו זאת עורכי הדין: מעמד והתנהגות) ומין.
החזית לשחרור הגאה דיברה רבות על גזענות. הבנו שגזענות קשורה לחייהם של כל אזרחי ארה"ב שחור או לבן. אפילו שמנו שיקף קרבות נגד גזענות: חזית השחרור הלאומית של וייטנאם וחזית השחרור האלג'יראית. הבנו שלפנתרים השחורים יש כוח פוליטי וחזון הגיוני בזמננו. GLF כמעט לא הייתה מושלמת בהתמודדות עם גזענות, רוב חבריה היו לבנים, רוב הדיון שלה על גזענות היה כרוך במכות חזה ובפלצנות. אבל הבנו שגזענות היא חלק מהמאבק שלנו, גם למעננו וגם למענם.
המצב שונה לגמרי בתנועה הגאה כיום. עכשיו אנחנו מדברים על (ועושים מעט לגבי) "גיוון" ו"רב-תרבותיות. "שתיהן מילים טובות אבל משמשות לעתים קרובות מדי כדי להתחמק מהדיון האמיתי. גיליתי לפני מספר חודשים שהמילה אנטישמיות הוטבעה כלשון לשון ויקטוריאנית כדי להחליף את הביטוי "שונאת יהודים". אם אנחנו מתכוונים להתקדם בטיפול בסוגיות של גזע ואתניות, חשוב לזכור שמה שאנחנו מדברים עליו, רוב הזמן, הוא לא כל כך "גיוון" אלא גזענות לבנה.
אם התנועה ההומואים הולכת לפעול בקואליציה עם תנועות אחרות לשינוי חברתי - אם בכוונתנו להביס את הימין הדתי, עלינו לבחון מחדש כיצד אנו חושבים, מדברים ומתנהגים. בהתארגנות סביב נושא ההומואים בצבא שמענו משפטים כמו "הומואים לא יסבלו יותר ישיבה בחלק האחורי של האוטובוס" ו"הומואים הם המיעוט האחרון שמותר להפלות לרעה". הוועדה לשירות צבאי, הקבוצה הלאומית היחידה שמתארגנת בנושא הצבאי, קראה לקרון אוטובוס חוצה-ארץ כדי לשחזר את כונני רישום הבוחרים של התנועה לזכויות האזרח של שנות ה-1960. בהודעה לעיתונות אחרי הודעה לעיתונות הם השוו את המאבק בהומואים בצבא למאבק זכויות האזרח של לפני 30 שנה, ככל הנראה בלי שום מודעות למה זה עשוי להיות אומר, או להישמע, לאפרו-אמריקאים. טניה דומי, דוברת כוח המשימה הלאומי להומואים ולסביות הודיעה בפומבי בנוגע להומואים בצבא "אני לא חושבת שאנחנו צריכים אפליה מתקנת. אני חושב שהתאמנו והבדלנו את עצמנו בצורה יוצאת מן הכלל". מה? אז אותם אנשים שזקוקים לאפליה מתקנת אינם מסוגלים לבצע את עבודתם בצורה נכונה או מוכשרת? תמיד מדברים הרבה בתנועה המאורגנת לזכויות הומוסקסואלים על הקמת קואליציות, ובכל זאת בששת החודשים האחרונים חלק מהדוברים הלאומיים שלנו השמיעו סיסמאות שעלולות להיות פוגעניות עמוקות כלפי אנשים צבעוניים.
בשלוש השנים האחרונות הייתי רכז התוכנית של ועידת OutWrite, מפגש ארצי של סופרים לסביות והומואים. בכל שנה אני נחרד יותר ויותר מהתגובה הגוברת של כמה סופרים לסביות והומואים לבנים נגד המדיניות הרב-תרבותית המוצהרת של הוועידה. בעוד שכולם מסכימים ש"רב-תרבותיות" חשובה כשזה מגיע ליישום, או אפילו התמודדות איתה, יש בעיות. בשנה שעברה הייתה לי סופרת לבנה מפורסמת למדי שאמרה לי שהיא לא רצתה להופיע בפאנל עם אף אנשים צבעוניים כי לא משנה מה הנושא המוצהר היה שאלת הגזע תמיד עלתה. בשיחה אחרת ציינתי בפני סופר שלוועידה הייתה מחויבות לכלול לפחות אדם צבעוני אחד בכל פאנל. הוא לקח חריגה ואמר שהקריטריונים היחידים עבור חברי פאנל צריכים להיות שהם "מעניינים". אמרתי שאני חושב שהוועדה יכולה למצוא לפחות אדם צבעוני "מעניין" אחד לכל פאנל. לאחר מכן הוא החל לדחוף לכך ששני סופרים גברים לבנים מבוססים יופיעו בפאנלים. כשציינתי שידעתי שהוא חושב שהסופרים הלבנים המסוימים האלה משעממים כאומנים וכאנשים, הוא הודה שזה המקרה אבל בגלל שהם עשו "כל כך הרבה עבודה למען הקהילה", "מגיע להם" מקום.
לפני שנתיים, בפאנל ביקורת ספרים שהנחתי, הזכרתי שזה עתה קראתי רומן מאת סופר הומו לבן המתרחש במובייל, אלבמה, ונדהמתי לא רק מכך שלא היו דמויות אפרו-אמריקאיות כלשהן. ספר, נראה היה שהעיר מובייל כולה מאוכלסת באנשים לבנים. אם אנחנו מתכוונים לכתוב, לקרוא ולסקור סיפורת ריאליסטית, אחד הקריטריונים לשפוט אותה לפיו הוא עד כמה היא "ריאליסטית" בייצוג הנוכחות התרבותית של גזע ואתניות. בחודשיים הבאים שלוש ביקורות נפרדות על הכנס שהאשימו אותי ב"סטליניזם תרבותי" בגלל "הדרישה שלי שכל כותב ספרותי יכלול דמויות שחורות ביצירתו".
בשנה האחרונה נערך גם המאבק על "תכנית הלימודים בקשת" במערכת בתי הספר של ניו יורק. זה היה מאבק קשה שהעמיד את הימין הדתי נגד פעילים הומוסקסואלים ומצא ועדות בתי ספר מקומיות - רבות בקהילות צבעוניות - בעימות עם תוכנית מועצת בית ספר עירונית המיישמת חומרים רב-תרבותיים חדשים, כולל כמה חומרים על חינוך לאיידס ומשפחות הומואים. שלא נאמר בחלק גדול מהמאבק הזה, שבתכנית הלימודים החדשה המתוקנת של "קשת בענן" פס הלבנדר היה כמעט תמיד לבן. עד שהקהילה הגאה (סופרים, מוציאים לאור, פוליטיקאים) תתחיל לקדם את הרעיון שהקהילה ההומואים והלסביות היא רב-גזעית, יהיו סכסוכים שיוצרים קואליציות עם קבוצות פרוגרסיביות אחרות, בעיקר לא-לבנות.
אחד השינויים הגדולים ביותר ב-25 השנים האחרונות היה המעבר התרבותי והפוליטי מטענה ל"זכויות הומואים" המבוססות על התנהגות לטענה ל"זכויות ההומואים" על סמך זהות. שני המושגים הללו, כמובן, שלובים זה בזה אבל די מובחנים. אחרי סטונוול נלחמנו על הזכות להתנהג בצורה הומוסקסואלית - לבצע מעשים הומוסקסואלים; הזכות לחיי מין. כעת טקטיקת הארגון השתנתה: כעת אנו טוענים למען הזכות להזדהות כהומוסקסואלים. לפני מספר חודשים קבע בית משפט לערעורים בסיאטל כי יש להחזיר את אחות חיל האוויר לסבית ששוחררה בגלל מיניותה. השופט שהוציא את הפסיקה כתב "אין בסיס רציונלי לטענה הבסיסית של הממשלה לפיה נטייה הומוסקסואלית שווה ל'רצון או נטייה לעסוק' בהתנהגות הומוסקסואלית". זה היה נורא משתי סיבות.
האחת: זה שטויות ושטויות גמורות. שניים: זה סולל את הדרך לרפורמה משפטית שתמשיך להטיל סטיגמה על התנהגות מינית של הומוסקסואלים ולסביות.
אף אחד לעולם לא יטען שנטייה הטרוסקסואלית לא תוביל לרצון או נטייה לעסוק בפעילות הטרוסקסואלית. ובכל זאת פסק הדין הזה זוכה לשבחים על ידי כל קהילת זכויות האזרח הגאה. הימין הדתי הטיל כל כך סטיגמה על מיניות הומואים והתנהגות הומוסקסואלית עד שאנחנו - בניסיון מוטעה למצוא טקטיקות בטוחות במאבק שלנו - ויתרנו להם על הטענה הזו. הבריחה מהתנהגות הגנה ניכרת בקריאות הרבות מתוך הקהילה לשמור על קבוצות שוליים כמו דראג-קווינס ואנשי עור בפרופיל נמוך באירועים כמו המצעד בוושינגטון ב-1993. זה בקריאות הקבועות להומוסקסואלים להציג "תדמית טובה" לעולם הסטרייטי. זה בגל החדש של ספרים לילדים ממשפחות הומואים כמו דוד מה-זה בא לבקר שמציג הומוסקסואלים למראה לא "נורמלי" כמפחיד לילדים. זה במדיניות "אל תשאל/אל תספר". במאמרים של שמרנים הומוסקסואלים כמו אנדרו סאליבן, ברוס באוור, מרווין ליבמן ומל ווייט הם אומרים ש"ההומואים הטובים" שוללים את זכויותיהם על ידי "ההומואים הרעים" שמתעקשים לדבר על מין.
הומוסקסואליות ללא סקס - של עולם הומוסקסואל, שהיא שכפול מדויק של העולם הסטרייטי, אלא שאיננו יכולים להודות בקיום יחסי מין - התרחשה מסיבות רבות. מגמת ההתבוללות בתנועה הפחיתה מאז ומתמיד את השאלה הקשה של המיניות. לטענתם, אם פשוט מעולם לא הזכרנו את המין (או מציינים זאת במחשבה, במילה, במעשה או בלבוש), היינו מתקבלים, או, במקרה הטוב, נעלמים מעיניהם. אבל האנרגיה (והשכל הישר) של סטונוול, המהפכה המינית, שנות ה-1960, כולם הבטיחו שהמושג של זכויות הומוסקסואלים פירושה הזכות להיות מינית, הזכות לפעול על המיניות שלנו באותו אופן שבו עושים הטרוסקסואלים. רק לאחרונה החלה התנועה הגאה להגדיר את האג'נדה שלה לזכויות הומואים על זהות, לא על התנהגות.
הסיבה הנוספת לשינוי בחשיבה ובטקטיקה הייתה איידס. איידס הוא ללא עוררין על התנהגות. זהות היא אפילו לא שאלה כאן. גברים הומוסקסואלים אינם בסיכון גבוה לאיידס - גברים שמקיימים יחסי מין עם גברים. הספק – והמציאות – של האיידס כל כך מכריע, כל כך מושרש בחיי היומיום של הקהילה הגאה שברמה מסוימת ויתרנו על הטענה על זכותנו להתנהג כפי שרצינו. התנהגות הייתה יותר מדי על סקס, קשורה מדי לאיידס כדי לגרום לנו - או לכל אחד אחר - להרגיש בנוח לשמור על התנהגות כאבן הפינה של המאבק שלנו לחופש.
לאחרונה, עובד מטפל באיידס, שדיבר על בית מרחץ חדש שנפתח בבוסטון, אמר לי "זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו". כאשר ציינתי שהמתקן אמור להיות בפיקוח מלא, מלא במידע על מין בטוח ואספקת קונדומים ושסקס לא בטוח יותר מתרחש בבתים, לא בציבור, הוא השיב "לא אכפת לי. זה גורם לזה להיראות כאילו כל מה שגברים הומוסקסואלים מתעניינים בו הוא סקס". ברוס באוור, בהתנצלות ההומו-שמרנית שלו מקום ליד השולחן, טוען שההתנהגות הרעה של גברים הומוסקסואלים (הכל מהסתכלות בפורנו להתנשקות בפומבי ועד לצעידה באפוד עור) מטילה סטיגמה על כל הקהילה ומקשה מאוד על הומוסקסואלים צעירים יותר לצאת החוצה. ההנחה של באוור שצעירים מתעניינים ב"זהות" (כלומר בהיותו הומו) ולא ב"התנהגות" (כלומר, להתנהג בהומו: קרי, קיום יחסי מין) היא סימפטומטית לבעיות האישיות שלו, ולא שיקוף של המציאות.
סטונוול עסק בהרבה דברים. זה היה על חופש ההתאגדות, על זהות, על נראות, על אי אפליה, על הזכות ללבוש דראג, על אי הפרת זכויות אדם בסיסיות. אבל זה היה גם על מין: סקס ללא אשמה, סקס טוב יותר, סקס בבית, סקס באמבטיות, סקס עם אהבה וסקס ללא אהבה. כשאנחנו מדברים על הומוסקסואלים - או הומוסקסואלים, או קווירים, או לסבית או כפופים, או כל דבר אחר - אנחנו מדברים על הרבה דברים. אבל השורה התחתונה היא שאנחנו מדברים על עיסוק בפעילות מינית עם בן/ת מאותו המין. אם אנחנו נלחמים קרב שיעניק לנו את הזכות להזדהות כהומואים אך לא את הזכות (וההגנות) לפעול כך, נכשלנו לחלוטין. אם אנחנו הולכים לקבל מדיניות חברתית שמסרבת להודות שהזהות שלנו לא יוצרת רצון או נטייה לעסוק בפעילות מינית, נכשלנו לחלוטין. אם אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להשיג קבלה, או אפילו סובלנות על ידי הסתרת העובדה שהרצונות והפעולות המיניות שלנו חשובות, היבטים חיוניים בחיינו, נכשלנו לחלוטין.
אנחנו חיים בתרבות שגם שונאת וגם אובססיבית לגבי סקס. ואלה ההטרוסקסואלים. לא פלא שקשה לדבר על מיניות אם אתה הומוסקסואל. אנו נושאים בנטל של הצורך להיות מוגדרים לחלוטין על ידי המיניות שלנו ונעצים אותה בו זמנית. מניחים שאנחנו אובססיביים למין ואומרים לנו שרק אם מפריכים את המיניות נקבל. לראות זוגות מאותו מגדר הולכים יד ביד בסטונוול 25 היה נהדר. זה צריך להזכיר לנו שהתנהגות כזו אסורה בשאר הזמן. למרות שמין נצרך ללא הרף - הן בתרבות המיינסטרים והן בתרבות הגאה - אנחנו כבר לא מדברים על החשיבות שהוא ממלא בחיינו, בארגון שלנו, בבניין הקהילה שלנו, כחלק עיקרי מהזהות שלנו וכדרך להבטיח כבוד עצמי. מגיפת האיידס מתעקשת שנעסוק באופן ישיר וכנה עם האופן שבו אנו מקיימים יחסי מין, מה זה אומר לנו, וכיצד נוכל להמשיך לקיים יחסי מין בצורה בטוחה ואחראית.
אם הימין הדתי, כמו גם השמרנים המוכרים, מתכוונים להתעכב על כל ההיבטים של המיניות שלנו - מ-s/m, NAMBLA, דראג ושיוט - אנחנו חייבים להיות מוצקים, פרוגיים, פרו-מין תשובות. פשוט לומר "לא כל הגברים ההומואים הם דראג קווינס" או "NAMBLA זה לא על הומוסקסואליות, זה על פדופיליה" זה לא מספיק. התביישנו בתשוקות המיניות שלנו, אפשרנו לימין הדתי, לשמרנים, ל"טעם הטוב" ולמוסכמה להכתיב על מה אנחנו יכולים לדבר ואיפה, מה אנחנו יכולים לעשות ועם מי.
עד שנוכל להתחיל שוב לדבר בכנות ובפתיחות על מין, מיניות, המיניות האישית שלנו, מה אנחנו עושים ואיך אנחנו מרגישים לגבי זה, לעולם לא נתקדם. לפני XNUMX שנה מהומות סטונוול והקמת חזית השחרור הגאה היו גילוי. הם לא היו מושלמים, בשום אופן, אבל הם הפנו אותנו לכיוון הנכון. ההשראות והאינסטינקטים שהיו לנו אז יכולים לספק לנו דרך לעבור אל העתיד.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו