ב-15 במאי, 125,000 אנשים מילאו את כיכרות העיר ברחבי ספרד בניגוד לצעדי הצנע הכלכליים המוצעים. ארבעה שבועות לאחר מכן, 250,000 איש יצאו לרחובות. מאז תנועת ה"אינדיגנדו" בספרד גדלה והתפתחה. סטיבן רובלין מבולטימור קורא עצמאי מראיין את דיוויד מרטי, פעיל שכתב מספר מאמרים המנתחים את התנועה ואת ניסיונו כמשתתף.
הסבירו לקוראינו את תנועת ה"אינדיגנדו" של ספרד. מה נתן לו השראה? מתי זה התחיל?
לא הייתה השראה מפורשת, זו הייתה תנועה ספונטנית למדי, למרות שכולם חשבו על האירועים בתוניסיה, במצרים ובמדינות ערב בכלל.
"אינדינאדו" פירושו "מתמרמר". התנועה והצלחתה היו תוצאה ברורה של מצב כלכלי: ספרד הייתה במצב שברירי, לאחר שהסתמכה יותר מדי על מגזר הדיור שלה, מה שיצר בועה בסביבה לא מוסדרת (או מובטלת אם משווים אותה עם שנות ה-80). מגזר הדיור, המיוצג על ידי עסקים משפחתיים גדולים, הפך ליותר ויותר השפעה והצליח להשיג תקנות נוחות, למרות האינטרסים הציבוריים. נוסף על כך היה מודל פיננסי חדש וגלובלי, כזה שאזרחי ארה"ב מכירים, שבו מגזר גדול עוד יותר ומשפיע אף יותר הצליח לבטל את הפיקוח על השווקים הפיננסיים, ויצר מערכת תמריצים פרוורטית. הבנקים הלוו את המקבילה לסאב-פריים בארה"ב ולאחר מכן מכרו את ההתחייבויות שלהם למוסדות פיננסיים אחרים. משקי בית ספרדים היו חייבים ברמות בלתי נסבלות והעלייה הקלה ביותר בשיעורי הריבית שלהם פירושה כמעט פשיטת רגל עבור רבים.
כל בועה מתפוצצת בשלב מסוים וכשהיא התפוצצה ב-2008 כאן בספרד, המערכת הכלכלית השברירית הזו המבוססת על חובות קרסה ואלפי אזרחים ספרדים מצאו את עצמם פושטי רגל לחלוטין. פינוי הפינוי מאז 2008 גדל פי עשרה וכמו תמיד, הנפגעים הראשונים מהמשבר היו הרגילים: נשים, מהגרים וקשישים. האבטלה פגעה מאוד בכלכלה והגיעה לרמות בלתי ניתנות לניהול: 20% מכלל העובדים הספרדים לא מצאו עבודה. אבל הדבר הבולט ביותר, 45% מהאנשים מתחת לגיל 25 היו מובטלים.
באותה תקופה הכעס היה מורגש ברחובות, באוויר. אני אישית יכולתי להרגיש את הציניות משתוללת בקרב רוב החברים והמכרים שלי. הרושם שלי, מהאזנה לאנשים שמדברים על הכלכלה ומצבם שלהם, היה שהם מרגישים בודדים עם דעתם. הם לא הרגישו מובנים והמסקנה שלהם הייתה שאנשים טיפשים ופסיביים לסבול את המצב הזה. תאגידים גדולים, במיוחד בנקים גדולים, קיבלו מיליארדי כסף משלמי המסים, ובכל זאת התעשייה פיטרה אנשים באלפים. אלה שלא יכלו לשלם את המשכנתא פונו מתוך התעלמות מוחלטת ממצבם: גבר בן 84 נאלץ לוותר על הבית שקנה כשהיה צעיר; אם לשניים, רווקה ומובטלת, שחיה עם בן נכה נאלצה לעזוב את ביתה ועדיין חייבת 200,000 יורו לבנק. סכום שהיא תצטרך לשלם מהכנסתה הדלה של 700 יורו שהיא מקבלת מדי חודש.
אנשים הרגישו מרומים, הם הצביעו למפלגת שמאל כי הם הרגישו שהם יגנו על מדינת הרווחה וזכויות העובדים ברגע שזה היה הכי נחוץ. אבל מה שקרה הוא שממשלתו של זפאטרו יישמה מדיניות ניאו-ליברלית וגרמה לעניים לשלם את החשבון כדי שהעשירים יוכלו לשמור על אורח חייהם.
ב-15 במאי, הפלטפורמה Democracia Real Ya קראה לספרדים לצעוד במחאה על המתרחש תחת הסיסמה "אנחנו לא סחורה בידי בנקאים ופוליטיקאים". העיקר היה ש"הם לא מייצגים אותנו", סיסמה נוספת לתנועה. ואכן, אנשים הבינו לראשונה, לא שהם לא מיוצגים על ידי אף אחד מהצדדים, אלא שהם לא היחידים שהרגישו כך.
לאחר הצעדה ב-15, כמה מהמפגינים הצעירים החליטו להישאר בפוארטה דל סול, הכיכר המרכזית במדריד. המטרה שלהם הייתה להמשיך את המחאה על ידי קמפינג בחוץ. מזג האוויר היה נחמד, היינו בעיצומה של אחת מתקופות האביב החמות ביותר אי פעם וסעיף 21 של חוקת 1978 היה שם כדי להגן על זכותנו להיות שם. אולם השלטונות הרגישו אחרת והורו על פינוי קבוצה זו של מאה איש בליל ה-16 ל-17. 24 מהם נעצרו והוגשו כתבי אישום נגד 19 מהם.
למחרת, 25,000 איש התייצבו בסול במחאה על הדיכוי המשטרתי ומה שהיה אמור להיות מצעד חד פעמי הפך למאהל ולתנועה של ממש עם השלכות פוליטיות של ממש.
מהו הרכב התנועה - רק שמאלנים ומתקדמים או שמא היא נתנה השראה גם לשמרנים ואחרים? כמו כן, אתה מתאר במאמרך "ממורמר ומאורגן", כי התנועה ערערה רגשות ציניות עמוקים בקרב משתתפיה. אתה יכול להסביר למה אתה מתכוון בזה?
ובכן, יש שני היבטים של התנועה: ראשית יש את התמיכה באופן כללי בתנועה. מבחינה זו השמרנים מהווים חלק חשוב מקבוצות התמיכה. במהלך ימי המאהל (המאהל במדריד פורק ב-12 ביוני בהחלטה בהסכמה) וככל שהוא גדל משעה לשעה, הוספת ועדה או פעילות חדשה, אי אפשר היה לשרוד ללא האספקה שסיפקו השכנים והחנויות הקטנות מסביב לסול. אז בימים הראשונים כבר יכולנו לראות איך אנשים משכונות שמרניות ומהקהילה העסקית מגלים תמיכה באספקת כמויות מדהימות של מזון, תרופות, חומר, מים, תחבורה וכו'. זה היה די מרשים.
שלושה שבועות לאחר תחילת המאהל, סוכנות סקרים בשם Metroscopia (כמו גאלופ בארה"ב) פרסמה כמה תמיכה יש משני הצדדים של הקשת הפוליטית: התברר של-46% ממצביעי הימין יש אהדה לתנועה, וכן ש-90% מכלל הספרדים הרגישו שהמערכת הפוליטית צריכה לעשות רפורמה כדי לקבל יותר את צרכי הציבור הרחב. כמה מהמוסדות והמפלגות השמרניות ביותר מתחילות למעשה, תוך כדי כך, להציע הצעות המבוססות על דרישות התנועה. בבריסל, בירת האיחוד האירופי, מדברים כעת על יישום מס על עסקאות פיננסיות, מעין מס טובין. יש גם מפלגות שמרניות אחרות (זה כולל עכשיו את PSOE, מפלגת השמאל בספרד) שמציעות כל מיני צעדים, חלקם רטוריקה גרידא אבל אחרים ממש פרוגרסיביים. זהו סימן ברור לכך שהעלאת מחיר חברתי על ידי מחאה עובדת, וזה עושה זאת גם בשוליים השמרניים. זה גם מראה שלשמאל אין מונופול על התמרמרות ושהעיקולים משפיעים על אלפי אנשים בלי קשר לפסים הפוליטיים שלהם.
התנועה הזו עדיין לא השיגה הרבה וכולנו מקווים ופועלים לטוב. עם זאת, ישנם דברים מסוימים שכבר הושגו ושצריך להכיר בהם: למשל, התנועה, באמצעות אסיפותיה והפילוסופיה השלווה שלה, שברה את החומה הבלתי נראית שהתקיימה בין שמרנים לשמאלנים. זה הראה לשני הצדדים שכולנו רק אחד ושהאדם השני, למרות הפערים שלו, הוא בן אדם הגון עם טענה לגיטימית בפוליטיקה. מעולם בהיסטוריה של המדינה הזו לא היה ברור יותר שהחזקים היו כל כך מעטים ושאנחנו כל כך רבים.
אני מבין שהתנועה פיתחה "אסיפות עם". האם תוכל להסביר מה הם ולהסביר איך התנועה התפתחה מבחינה ארגונית באופן כללי?
האסיפות הן יוזמה שונה מזו של Democracia Real Ya (DRY). DRY קרא בתחילה לצעדה ומאז תמך באסיפות ובמאהל. אולם האסיפות היו המענה לנושא ארגוני עבור המאהלים.
ימים ספורים לאחר הצעדה הראשונה ב-15 במאי, כבר היו מאות מאהלים בכל רחבי ספרד: בילבאו, סביליה, ולנסיה, ברצלונה ועוד הרבה ערים קטנות יותר. ככל שהמאהל גדל באופן אקספוננציאלי וככל שאנשים שאלו יותר ויותר מה אנחנו רוצים, החלטות נדרשות לי לקבל. לכן האסיפות היו המענה הטבעי לצרכי קבלת ההחלטות והיחיד בהתאם לטענה שהתנועה היא "אופקית" ובניהול עצמי.
אחרי שאמרתי שהדברים היו יותר מסובכים ממה שהם נראים מכאן. למעשה, היו הרבה שאלות שצריך להתמודד איתן: איך היינו מקבלים החלטות? איפה נערוך ויכוחים ומה הייתה הדרך הדמוקרטית ביותר לארגן פגישה. אכן, אי אפשר לטעון שהוא דמוקרטי אלא אם הכלילות היא בראש סדר העדיפויות. הרכבה של שעתיים אינה זהה להרכבה של 2 שעות. חירשים צריכים להיות מסוגלים להשתתף במפגשים בדיוק כמו כל גוף אחר, אותו דבר עם נכים או רחוקים גיאוגרפית.
אני לא אכנס לפרטים על אופן הטיפול בנושאים האלה, אבל בגדול האסיפה טיפלה בנושאים האלה בצורה מוצלחת למדי בחודשיים האחרונים. זה לא אומר שזה מעל לביקורת וגם לא שכל עיר או שכונה בספרד התפתחו בצורה דומה, אלא פשוט שבתוך 10 שבועות מה שהיה מצעד מחאה הפך לתנועה המעודדת ביותר שידעה המדינה הזו בתולדותיה מאז. משטרו של פרנקו הסתיים ב-1975.
אתה מזכיר במאמר שצוטט לעיל שאסיפות העם נאלצו לוותר על קבלת החלטות בקונצנזוס. אתה יכול להסביר למה?
ובכן, זה לא ירד לגמרי, זה היה רק מותר להיות יותר גמישות. הסיבה שבגללה זה קרה אינה חדשה עבור אלה שחוו תנועת כינוסים כמו זו בארגנטינה לאחר 2001.
הסיבה לכך שהכלל הזה הוקל הייתה פשוטה: החלטות מסוימות שדרשו תשובה ברורה בטווח הקצר, כמו האם עלינו לפרק את המאהל בסול או לא, נחסמו באופן שיטתי על ידי מיעוט של אנשים שסדר היום שלהם עדיין לא ברור. היו הרבה יותר אנשים שהושפעו מההחלטה מאשר אלה שחסמו אותה, ובמקרה הזה הקונצנזוס לא היה הגיוני במיוחד.
עם זאת, קונצנזוס הוא עדיין תהליך קבלת ההחלטות המועדף והוא עדיין המאפיין השנוי ביותר במחלוקת של התנועה, כולל עבורי.
מה היו כמה מהמכשולים המרכזיים האחרים איתם התמודדה התנועה? אילו ניסיונות נעשו להתגבר על המכשולים הללו? עד כמה הם הצליחו?
יש הרבה מכשולים להתמודד איתם מדי יום, אבל העיקרי שבהם הוא להתמודד עם ממסד שלם. מנגנון המדינה פועל כבינה מלאכותית המתוכנתת ללמוד מטעויותיו ומתאים את הטקטיקה שלו על בסיס יומיומי. אז אנחנו מתמודדים עם המכונה הזו שחושבת ופועלת מהר וחייבת לטפל בבעיות שארגונים אחרים מתמודדים איתם רק לאחר שנים של תרגול. אז אני מניח שהקושי מספר אחד הוא הזמן.
האמצעי המוצלח היחיד שהצליח להתגבר על טקטיקות המדינה של אלימות, הפחדה ותעמולה הוא אי אלימות. לתנועה חדרה המשטרה החשאית במטרה ליצור סביבה אלימה. הם אולי צברו תאוצה מסוימת במהלך יום או יומיים, אבל העובדה שהתנועה כל כך קשורה לפילוסופיית אי האלימות שלה הקלה על זיהוי פולשים והתמודדות איתם.
התגובה שלי לאלימות שהפגינו השלטונות הייתה זעזוע, אני חייב להודות. אני בא ממשפחה של שוטרים (בצרפת) ומעולם לא תיארתי לעצמי שהמוסד הזה שתמיד היה מוקדש להגנה על אזרחיו יכול לפעול בצורה כל כך אלימה כלפי חפים מפשע. אני אולי תמימה, אבל זו הייתה התמונה שהייתה לי. הצפייה בצילומים מברצלונה, שם המשטרה פשוט תקפה והיכתה אנשים שלווים שישבו, מילאה את ליבי זעם וזעם. הייתי צריך לשלוח את הצילומים לאבי. תגובתו הייתה זהה: "לאנשים האלה לא מגיע ללבוש את המדים שלהם!" היו המילים שלו…
מבחינת תעמולה, פשוט אין אמצעים מספיק טובים נגדה מלבד הניסיון לתקשר טוב יותר. עד כאן העובדה שיש אספה בכל מקום שאתה נמצא עוזרת להראות שאנחנו לא מה שכמה כלי תקשורת ניסו להציג אותנו. ההאשמות המגוחכות ביותר, שהגיעו מהעיתונות הימנית, ניסו לקשר אותנו עם ETA, ארגון הטרור הבאסקים. התקשורת הליברלית, לעומת זאת, מנסה כל הזמן להכריז על הסוף שלנו. אין פתרון קל להתקפות הללו.
במאמר שלך אתה אומר שהתנועה לא נקטה בעמדה אנטי-קפיטליסטית ושכמה מהחברים האנטי-קפיטליסטיים בתנועה, כולל אתה, מהססים לעשות זאת. אתה יכול להסביר למה?
ובכן, עליך לכבד את הקריאה הראשונית של התנועה ולמה היה לה כל כך הרבה כוח. הנתון של 90% שהזכרתי קודם לא היה עבור תוכנית רדיקלית. אם אנחנו רוצים לנקוט עמדה רדיקלית יותר, לא נוכל לעשות זאת בשם אותם אנשים שתמכו בנו בהתחלה.
לאחר שאמרתי זאת, אני חייב לומר שזו לא הסיבה העיקרית לא לנקוט בעמדה אנטי-קפיטליסטית יותר. האמת היא שאנשים במיינסטרים מאוד ביקורתיים וחולי קפיטליזם. התיאור שלהם לא כל כך שונה מזה של אדם רדיקלי. ההבדל היחיד בין עמדה אנטי-קפיטליסטית באמת לבין המקום שבו הם נמצאים כעת, שהיא תוכנית רפורמיסטית סוציאל-דמוקרטית יותר, הוא שאין להם אלטרנטיבה לקפיטליזם להציע. רוב האנשים שמעו רק על קפיטליזם או כלכלות מתוכננות מרכזיות כמו בברית המועצות. אף אחד לא שמע מעולם על כלכלה משתפת.
אבל התנועה עדיין קיצונית בחלק מהיבטיה: למשל, היא דורשת השתתפות ישירה יותר של האזרחים בעניינים חשובים. עניינים חשובים מוגדרים ככאלה שיאספו מספר מסוים של חתימות. יש, בהקשר זה, הצעות מעניינות המסתמכות על מערכות הצבעה ממוחשבות שינוסו לראשונה באוקטובר במהלך משאל עם שנערך על ידי תנועת 15-M.
לאן התנועה הולכת מכאן? האם לדעתך יש לזה פוטנציאל לאריכות ימים וליצור שינוי חברתי קיצוני בספרד?
זה מאוד תלוי בנו. הדברים נמצאים בהפסקה לחודש אוגוסט. אנו חוגגים את סוף השבוע את תחילת ההפסקה הזו בקבלת במדריד אלפי אנשים שיגיעו מכל רחבי הארץ ברכב, באוטובוס, ברכבת ואפילו חלקם ברגל (הם התחילו בתחילת החודש). לאחר מכן מתכננת התנועה להגיע לבריסל ולהשפיע במידה מסוימת ברמה האירופית.
יותר מזה אף אחד לא יכול לדעת, אבל בהחלט יש לזה פוטנציאל לשנות הכל וכבר הותיר חותם על התרבות הדמוקרטית שלנו ששינתה את הציפיות שלנו לנצח.
אילו לקחים לדעתך יכולים פעילים ממדינות אחרות, כמו ארה"ב, ללמוד מהתנועה?
ובכן, הם יכולים פשוט להסתכל על זה ולתהות עד כמה זה שונה מהמדינה שלהם. במקרה של ארה"ב, התשובה שלי תהיה שאין הרבה הבדל. אותם אנשים שמתפתים למסיבת התה הם אנשים הגונים עם דאגות אמיתיות שצריך לתת להם הזדמנות להביע את דעותיהם בצורה המשתפת ביותר. אם נסרב לכך ונראה אותם בצורה הקריקטורית והאנטגוניסטית ביותר, אסור לנו לקוות הרבה לעתיד.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו