בקיץ 2011, מאות אלפי אזרחים ברחבי ספרד יצאו לרחובות כדי למחות על צעדי הצנע הממשלתיים. הפגנות הרחוב הפכו למאהלים, שהתפשטו לשכונות שבהן נוצרו אסיפות שכונות ברחבי הארץ. בראיון שני חלקים, סטיבן רובלין מבולטימור קורא עצמאי שואל דיוויד מרטי, פעיל וסופר שבסיסו בספרד, על מעמדה של התנועה ועוד. המוקד של חלק א' הוא האבולוציה והסיכויים העתידיים של "תנועת 15M". חלק ב' משנה מסלול ומתמקד בארגון המהפכני שהושק לאחרונה, הארגון הבינלאומי למען שיתוף פעולה (IOPS).
חלק א' המדינה של 15 מיליון
מה המצב הנוכחי של 15M?
ובכן, ה-15M כרגע מתמקדת במחאה בת 3 ימים בין ה-12 במאי ל-15 במאי כדי לחגוג את יום השנה הראשון שלה וגם למחות נגד צעדי הצנע שמצמיצים כעת את ההוצאות החברתיות בספרד לשפל חדש. הכוונה היא לבנות מחדש מאהל שיישאר שלושה ימים לאות מחאה. האם המאהל הזה יישאר ב-15 במאי תלוי באנשים עצמם, אבל למרבה הצער גם פונקציה של יחס המשטרה והרשויות. ממשלתו השמרנית של מריאנו ראחוי כבר הודיעה - באמצעות שר הפנים שלה חורחה פרננדס דיאז - כי התכנסויות כאלה הן "בלתי חוקיות" וכי מתגבשת הצעת חוק בפרלמנט שתוציא את "התנגדות פסיבית" אל מחוץ לחוק, ובכך תפליל מחאות אזרחיות. המשמעות היא, למשל, שישיבה תוך כדי שלט שלום בכיכר ציבורית תיענש עד 4 שנות מאסר... זוהי פגיעה חמורה בחופש הביטוי כמובן. המחאה הזו תתקיים רק בעוד שבועיים ולא ברור מה יקרה, אם כי אין ספק שככל שהקהל גדול יותר כך יש פחות סיכוי שהמשטרה תפעל באלימות.
יש גם התפתחויות אחרות שדי מעניינות בעיני. ה-15M היא תנועה גדולה ויש הרבה קבוצות שהן חלק ממנה, כידוע. Democracia Real Ya ('דמוקרטיה אמיתית עכשיו' או DRY) הייתה הקבוצה שקראה למחאה ב-15 במאי תחת הכותרת "אנחנו לא סחורה בידיים של בנקאים או פוליטיקאים". נראה כי DRY עוברת כעת להפוך לעמותה בעלת חוקים משפטיים. אולם האופן שבו הוחלט על המהלך הזה היא, בלשון המעטה, מאוד שנויה במחלוקת ואף מובילה את הקבוצה להתפצל לשניים: יש מי שרוצה שהתנועה תהפוך לקבוצה רשמית יותר בחברה האזרחית והשאר שוקלים את המהלך הזה. לבגוד בעקרונותיה. יש הסבורים שזה יאפשר לתנועה להתקדם ולדחוף להצעת הצעות חוק בפרלמנט (באמצעות סעיף 87.3 של החוקה הספרדית), אך אחרים רואים בכך צעד קרוב יותר לקראת מיסוד התנועה העממית (מה שנראה לרעה). הדיון נמשך כרגע תוך כדי דיבור, ולפי מה שאספתי, יש גם מחלוקת סביב העובדה שהקונצנזוס - שהוגדר על ידי DRY כ-75% מהקולות - לא הושג בהצבעה על החלטה זו (שהתקבלה עם ' רק 53% בעד). למרבה האירוניה, מגיני המהלך הזה להפוך לעמותה (ואפילו מתנגדים) אומרים שרק כלל הקונצנזוס הזה היה הגורם לשיתוק בתוך DRY. נראה שכל העניין הוא פיצול בין רפורמים לרדיקלים, שלדעתי הוא חלוקה מיותרת, אבל זה יהיה עניין אחר לדון בו.
הצד השני של תנועת ה-15M הוא, כפי שציינת, תנועת האסיפה, כזו שהיא אולי יותר ברוח זו של מה שראינו בארה"ב עם תנועת הכיבוש. כפי שאמרת, ה-15M הובילה לתנועה חסרת תקדים שעברה ממאהל זמני בכיכרות העיר המרכזיות בכל רחבי הארץ לאסיפות שכונות קבועות יותר, שהייתה להם שאיפה להפוך לגופים פוליטיים חדשים, המסוגלים לקבל החלטות בענייני מקומיים ומדינה. . אבל אם אסיפות השכונה היו בהתחלה מאוד פופולריות, עם הזמן הן איבדו את רוב האנשים שהשתתפו. היום האסיפות עדיין קיימות אבל לא באמת סופרות מספיק חברים פעילים כדי לייצג גוף פוליטי חלופי (לפחות בינתיים). אבל הזמן והאירועים הוכיחו כי יהיה מצבה הנוכחי של תנועת האסיפה אשר יהיה, אין קשר לזה לירידה כלשהי בזעם, או 'הזעם' שלה, מצד האזרחים הספרדים. למעשה, עם הממשלה השמרנית החדשה המצב החמיר בהרבה: האבטלה כעת היא מעל 26% והכלכלה נכנסת כעת למיתון השלישי שלה מאז 2008. תחזיות קרן המטבע הבינלאומיות, אופטימיות ככל שהן בדרך כלל, אינן צופים שיפורים כלשהם בתחום העתיד הקרוב. תוצאה זו נתפסת כעת יותר ויותר על ידי רבים כאן בספרד כתוצאה של מדיניות ולא מאסון טבע כמו צונאמי. לראות כמה טוב ארגנטינה מצליחה היום, עשר שנים לאחר שדחתה את צעדי הצנע אמורה לעודד אותנו ללכת בדרך עצמאית יותר. כל מחאה עדיין נתקלת בהמונים עצומים שיוצאים לרחובות - השביתה הכללית של ה-29 באפריל הייתה אחת הגדולות ביותר בהיסטוריה הספרדית - מה שמותיר ספק רב שהזעם לא נבלם, אפילו שמרמז על כך שהיא אפילו בשיאה.
אילו התפתחויות חיוביות הגיעו מ-15M?
אוקיי, כשאני מתאר את ההתפתחויות האחרונות של ה-15M כמו שזה עתה עשיתי, אפשר לחשוב שהמצב בספרד הוא ש'העסקים חוזרים לשגרה', אבל שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. אולי נכון שהתנועה עדיין לא הצליחה להפוך את דרישותיה למציאות פוליטית אבל עובדה היא שה-15M הצליחו ליצור רוח של אקטיביות וסולידריות שנראתה לא ריאלית לחזות אותה אפילו יום לפני המחאה. (במקרה שלי אפילו שעה לפני הצעדה של 15 מיליון חשבתי שלא יהיו הרבה אנשים שימחו.) מיתוס האינדיבידואליזם התפוגג (לטובה?), אנשים כבר לא מרגישים שהם עומדים לבד בזעם שלהם. למשל, קבוצות סולידריות לפינוי בתים בעקבות עיקולים חזקות יותר מאי פעם; שיתופי פעולה לא רק גדלים במספרם אלא במקרים מסוימים הם אף פיתחו את השאיפה להתאחד וליצור רשת; המובטלים (26% ועדיין גדלים) מתארגנים ומחנכים/מאמנים את עצמם סוף סוף במספר נושאים; אנשים יוצאים בקביעות לרחובות כדי למחות נגד הממשלה, הבנקים, האיחוד האירופי, קרן המטבע הבינלאומית... ה-15M הצליחה גם להפיק הרבה מאמרים, לארגן שיחות וקורסים על כלכלה, על רפורמות נחוצות, חלופות לקפיטליזם, עניינים בינלאומיים, פמיניזם , גזענות, איכות הסביבה וכו'. גם אם לשינויים אלה במנטליות ייקח זמן להתממש למציאות פוליטית, החברה האזרחית כבר מראה יותר סולידריות ופנים אנושיים, וזה מעודד מאוד בהתחשב באתגרים העומדים בפנינו כעת.
באילו דרכים 15M נפל?
אני מאמין שאולי התנועה עדיין לא הצליחה להגדיר בבירור עקרונות וכללים מסוימים שיאפשרו קבלת החלטות להיות יעילה והוגנת יותר מבלי להפר את הניהול העצמי - כלומר הימנעות מבירוקרטיה מוגזמת או עריצות המיעוט תחת קונצנזוס. ממה שאספתי, לא האסיפות השכונתיות ולא DRY עדיין הגדירו ניהול עצמי - או "אופקיות" כמו שאומרים - באופן שמאפשר להם להתנהל ביעילות אך מתוך ביטחון שהרפיית כללים מסוימים לא תוביל לשום מצב. שבו קבוצה קטנה לוקחת את כל ההחלטות, וזה סוג של סיוט חוזר ונשנה של התנועה. למרבה האירוניה, דווקא העדר זה של הגדרה ברורה של ניהול עצמי מאפשר לקבוצות קטנות לשלוט בתנועות דמויות אסיפה. על פי סקר שנערך על ידי ה-15M לפני מספר חודשים, זה בדיוק מה שקרה ברוב המקרים, שבהם קבוצות קטנות של אנשים מנצלות לרעה את כלל הקונצנזוס, צורכות את כל האנרגיה והסבלנות של הרוב, מה שמוביל קבוצות גדולות של אנשים לצאת מהאסיפות. התוצאה בסופו של דבר, למרבה הצער, היא אסיפות שבהן רק קבוצה זעירה של אנשים נפגשת ודנים בנושאים. למרות שזה לא קרה בכל מקום, זה דפוס שחוזר על עצמו מספיק כדי למצות את התנועה בטווח הארוך.
אני חושב שכדי להימנע מהדפוס הזה העדיפות שלנו צריכה להיות לנהל ויכוח אמיתי על מה צריך להיות ניהול עצמי. לי ולאנשי הארגון הבינלאומי למען חברה משתפת (IOPS), ניהול עצמי מובן כחלוקת כוח קבלת ההחלטות בין יחידים במידה שתואמת עד כמה כל אדם מושפע מההחלטה הנתונה. מהעיקרון הפשוט הזה אפשר לדמיין כל מיני אלגוריתמים להצבעה שישרתו בדיוק את המטרה הזו. אפשר גם לראות בקלות כמה קשה זה עשוי להיות, לפעמים, ליישם את הרעיון הזה, אבל זה לא אומר שאסור לנו לנסות, וגם לא שזה יוצר קושי השונה מדמוקרטיה של שלטון הרוב, קונצנזוס וכו'. -הניהול, ברגע שהמושג שלו יתברר, יאפשר יותר גמישות ויעזור לנו לצאת מהמצב הזה מסוג Democracia Real Ya. ואכן, אם כמה החלטות חשובות משפיעות רבות על כולם, אז אולי הקונצנזוס יהיה הגיוני. עם זאת, החלטות אחרות פחות תוצאתיות שישפיעו רק על מעטים יכלו לפעמים להתקבל על ידי מעטים מבלי לוותר בהכרח על דמוקרטיה או ניהול עצמי. זה אולי לא הקושי היחיד שאפשר להתגבר עליו עבור התנועה שלנו להשיג את מטרותיה, אבל זה מה שהייתי מזהה כאחד העיקריים שבהם.
אתה אומר שכלל קונצנזוס יכול להוביל קבוצה קטנה לשלוט באסיפה. האם תוכל לפרט בנקודה זו?
ובכן, אם אתה רואה שדומיננטיות של מעטים היא תוצאה אפשרית כאשר אנשים מתאספים באסיפות, אבל לא מבינים למה בדיוק זה קורה אי פעם, אז אתה עלול להיות "על המשמר" 24/7 מפני הסכנה הנתפסת הזו, אתה עלול לפחד שכל דבר פחות מקונצנזוס עלול להרוס הכל. הדינמיקה הזו יכולה, ולעיתים קרובות, מסתיימת באיזו פרנויה קולקטיבית. אם אתה זוכר בתחילת שנות ה-80, לפני שאנשים התחנכו לאיידס, הפחד מהמחלה הזו היה כל כך גדול שזה הוביל אנשים מסוימים לחינוך ביתי לילדיהם, להימנע מחדרי שירותים ציבוריים, להפסיק לחלוק משקפיים עם חברים וכו', חיים נורמליים למעשה בלתי אפשריים. אני מקווה שזה לא נמשך זמן רב ובקרוב מאוד התחנכנו כולנו על הגורמים להדבקה. במקרה זה הפחד מהלא נודע הוביל לפרנויה ולהתנהגות אנטי-חברתית. במקרה של אסיפות, הייתי מציע שהייתה קצת מאותה דינמיקה של פרנויה בעבודה. תנועת האסיפה הייתה כל כך זהירה מדי שלא להפר את הקונצנזוס שהם בקושי אפשרו לאף אדם להיות כל סוג של יוזמה. זה הוביל לפרנויה קולקטיבית ואפילו לשיתוק.
ואכן, כשהמאהל בפוארטה דל סול במדריד החליטו אם הם צריכים לעזוב או לא ב-12 ביוני, הם המשיכו להצביע על מה שנראה לא מובן מאליו, כולם הסכימו שהגיע הזמן לעזוב וליצור משהו קבוע יותר. בשכונות. המאהל מילא את תפקידו כחלון ראווה למחאה, הגיע הזמן לעזוב. אבל להפתעת כולם, קבוצה קטנה של אנשים ניצלה לרעה את כלל הקונצנזוס וחסמה בשיטתיות את ההחלטה. לאחר שאמרנו שצריך להגיע לקונצנזוס על כל החלטה, הם היו צריכים לאפשר למיעוט קטן לחסום את ההחלטה הזו, לא משנה עד כמה כל השאר הושפעו. בעלי חנויות קטנות שראו ירידה בהכנסותיהם במשך שלושה שבועות, שכנים שעזרו בחומר ואוכל בחינם למרות המטרד שגרם המאהל, מפגינים שהתנדבו לעבוד שם ללא לאות יום ולילה... כולם התעקשו שהגיע הזמן לצאת מפוארטה דל סול והכי הסכימו. אבל מיותר לגמרי, תהליך ההצבעה ארך כמה ימים. בימים האחרונים, חלק מהשכנים והאנשים המתגוררים סביב המאהל פרשו את תמיכתם. ה-15M החליטה לבסוף להמשיך הלאה אבל הנזק נעשה. הסכמה אפשרה למיעוט להטיל וטו על השאר, לא משנה כמה מעט הם הושפעו מההחלטה לעבור. ובכן, זו רק דוגמה קטנה לאופן שבו מיעוט קטן אך פעיל יכול לחסום החלטות. כעת, אם תרחיב את הדינמיקה הזו לתקופה ארוכה יותר תוכל להבין מדוע במקרים רבים, אסיפות מקומיות נערכו על ידי קבוצות קטנות של קבוצות מאוד פוליטיות שבסופו של דבר הרתיע את רוב המשתתפים.
זה לא מקרה נגד כלל קונצנזוס, אלא זה מקרה בעד ניהול עצמי שכן חלוקת כוח קבלת ההחלטות במידה שבה הוא מושפע מהחלטה. לפעמים הקונצנזוס הגיוני, לפעמים לא. מכאן אין זה תלוי באף אחד מאיתנו להחליט כיצד ליישם כללי הצבעה שיפעלו בהתאם לעיקרון זה. על האסיפות, הסניפים המקומיים, חברי הקו-אופ, העובדים, המשתתפים וכו' להמציא כללים משלהם המתאימים לעיקרון זה. אבל התגברות על הבעיה ההגדרתית של ניהול עצמי תהיה, לדעתי, שיפור הכרחי וצעד גדול לקראת סוג השינוי החברתי שאנו רוצים.
סטיבן רובלין הוא פעיל וסופר מבולטימור. הוא חבר ב-Indypendent Reader קולקטיב ובארגון הבינלאומי למען השתתפות בחברה (IOPS). הוא גם מלמד סדנת כתיבה דו-שבועית לעיתון הרחוב החדש של בולטימור, Word on the Street. כתיבתו של רובלין מתמקדת במדיניות החוץ של ארה"ב כלפי קרן אפריקה. הוא כתב עבור ZNet, ZMagazine, Truthout ופרסומים אחרים.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו