חלק ראשון:
כאשר התבקשתי בתחילה לחתום על עשרים התזות לשחרור, המחשבה הראשונה שלי הייתה, "למה לא?" הכרתי את המחברים; הסכמתי עם התחושות. הכניסה לא תעלה לי כלום.
כך עשיתי.
מאז, לאחר שקראתי שוב את המסמך ולקח לי זמן להרהר, קשה שלא להתבייש מהתגובה/הגישה שלי.
אתה יודע שאתה ציני כשאתה קורא משהו כל כך מקיף, דחוף ובו זמנית מלא תקווה וההתלהבות הכי גדולה שאתה יכול לגייס היא, "זה לא יכול להזיק." ובכל זאת אני מוכן להתערב שאני לא לבד. לא בגלל שאין מהות והשראה למצוא. אבל בגלל שאנחנו לא בטוחים שאנחנו באמת יכולים לנצח.
כמה מאיתנו פשוט עוברים את העניינים, נלחמים במאבק הטוב, "תורמים משהו", עם מעט ציפיות שמגיעות לשום דבר?
התחושות הללו מאלפות. עדות לכמה אנחנו מתמודדים. ואם נהיה כנים, עדות לכישלונות שלנו בבניית תנועה.
אבל אם הכשלים האלה יהיו לקחים, הכרחי שנעסוק בשיחה הזו עם יותר מאשר רק החתימה שלנו.
זה לא יכול להיות כל מה שאנחנו. ועשרים התזות אינן רק איזו עצומה בלוח.
זה מצפן למסע שלנו. והבטחה שהמקום שאנו מחפשים הוא אמיתי.
אתה עדיין מאמין בזה? האם אתה עדיין מאמין שיש הבטחה אמיתית באנושות?
אם כן, אנחנו לא צריכים מפה; אנו זקוקים זה לזה. ואנחנו צריכים מצפן.
שכן הערך במצפן אינו רק בשמירה על חוש הכיוון שלך. זה על שמירת המסיבה שלך ביחד. התייחסות לציטוט בזמנים של בלבול או אי הסכמה, או אפילו ייאוש. משהו אמין ונכון.
זה מה שאני רואה במסמך הזה. אני מקווה שאנשים נוספים יתנו לזה תשומת לב רצינית ושיקוף.
חלק שני:
כחתום על עשרים התזות לשחרור, מעשה ההתקשרות הראשון שלי, אם יורשה לי להיות כל כך נועז, יהיה לשאול: האם מוקדם מדי לאמץ את הקריאה לעידון?
אם לא, ברצוני להציע הצעה להכללה אפשרית בתוספת עתידית.
תזה אחת (יסודות) מפרטת מדיניות, כלכלה, קרבה, תרבות, אקולוגיה ויחסים בינלאומיים כמטרות מרכזיות של תשומת לב לתנועת שחרור ארוכת טווח.
בזמן שאני חוגג את האופי ההוליסטי של הקרן הזו, דבר אחד שאני מרגיש שחסר ברשימה הוא חינוך.
לא שהחינוך חסר במסמך. זה כלול. אבל יותר כזכור, לצד היבטים אחרים המרכיבים את מטרות הליבה. נרמז לזה ולא מתמקד בו.
אם עשרים התזות הללו נועדו להיות מכשיר למסלול שאנו מייחלים לעולם טוב יותר, איזה סוג של בני אדם ידרוש עתיד כזה?
אני מכיר בכך שהניסוח, "איזה סוגים של בני אדם", עשוי להיות מביך. אבל השאלה די רצינית.
אילו סוגי בני אדם יהיו מסוגלים ומיומנים לפעול בתוך מוסדות פוליטיים ללא אליטיזם ושליטה?
אילו סוגי בני אדם יהיו מתאימים לכלכלה השואפת לחוסר מעמדות ורואה בשוויון עיקרון מנחה?
אילו סוגי בני אדם יוכלו לנווט יחסי קרבה, מגדר ומין בצורה בריאה? לאמץ יחסי תרבות וקהילה משחררים באמת, לא היררכיים?
לא רק מוסדות אנחנו צריכים לשנות. זה גם אנחנו.
הסיבה לכך שרבים כל כך מתנגדים לחלופות המוצעות, מדוע רבים כל כך מתקשים להאמין ש"הטבע האנושי" יאפשר אפילו חברה צודקת, היא משום שהמוח שלנו הותנה מלידה לקבל את הנורמות והציפיות הנוכחיות. אכן להאמין שהנורמות הללו הן סדר טבעי.
כמובן, זו לא עדות לטבע האדם. זו עדות להשפעה שיש למוסדות שלנו על ההתפתחות שלנו.
אז שוב, אם אנחנו באמת מאמינים שעולמנו הטוב יותר אפשרי, עלינו לשאול: אילו סוגי בני אדם יכולים אי פעם למשוך את כל זה, ועוד פחות מזה לשגשג במוסדות משוחררים כאלה?
ובתשובה לשאלה זו, נוכל להתחיל לשאול: איזה סוג של מודל חינוכי יכול לסייע בייצור בני אדם כאלה?
תחשוב על זה כמו הנדסה לאחור. לא שונה מהחלטה על מודל כלכלי על ידי שאלה תחילה אילו ערכים אנו רוצים לראות בתוצאה הסופית.
אם אנחנו רוצים בני אדם בריאים, בני אדם סקרנים ובעלי חשיבה ביקורתית, בני אדם שיכולים לפתור מחלוקות מבלי להזדקק לאלימות, בני אדם מצוידים להשתתף במדינה טובה יותר, בכלכלה טובה יותר, ביחסי קרבה, מגדר, מין ותרבות טובים יותר, אז זה מה מערכת החינוך שלנו צריכה להיות בערך. אי הכנת ילדים למלא יום אחד משבצות בכוח עבודה מבוסס תחרות, כך שהם עשויים להצדיק את הישרדותם ו/או כבודם.
עלינו לבנות מודל של למידה המבוסס על ניסויים והתנסות, מונחה על ידי ראיות ושיטות עבודה מומלצות, שנרכשו מניסוי וטעייה זהיר אך שאפתני.
עלינו לחפש מערך מגוון של מדריכים בינתחומיים. מורים שרואים את שיעורי האמפתיה שלהם חשובים לא פחות משיעורי מתמטיקה ומדעים, אם לא חשובים יותר. תכנית לימודים הרואה ביצירת היסוד של אוריינות תקשורתית, הערכה תרבותית ואינטליגנציה/חוסן רגשי כתנאי הכרחי לעיסוק בספרות, היסטוריה ולימודי אזרחים/חברתיים.
הרבה מעבר לחזרה הקפיטליסטית של פס הייצור שהתרגלנו אליה, עלינו לחזות בחינוך שלא מסתיים אחרי שתים עשרה שנים ואת התואר האופציונלי, אלא נמשך לאורך כל החיים ומעבר לכותלי החינוך המוקדם. חינוך ששומר על עצם היכולת שבנה, וממשיך לבנות. מצייד אותנו לתפקידי קרבת המשפחה, הקהילה והמדיניות שלנו, בנוסף לתפקידים הכלכליים שלנו.
אבל לפני שנוכל לעשות זאת, עלינו להכיר במשנתם של המוסדות הנוכחיים שלנו על מה שהם. שכן השיעורים שהנציחו מאות שנים של גזענות, סקסיזם, קלאסיזם, הומופוביה, יכולת, וכל צורה אחרת של דיכוי היררכי הם סוג של התעללות. ובאותו אופן בו אנו שואפים להימנע מהמורשת הפיזית והנפשית של טראומת ילדות, עלינו למצוא דרך לייצר מבוגרים שאינם משחזרים ומעבירים את אותה התנהגות מזיקה.
המוסדות שלנו יהיו טובים, רק יהיו מוצקים, כמו האנשים שצפויים להקל עליהם ולתפקד בתוכם. אלא אם כן נוכל לצייד את חברי הקהילות שלנו למצוא את הפוטנציאל שלהם ולתרום לחברה בדרכים שהן גם ערכיות ומספקות, ובו זמנית לתמוך באחרים שעושים את אותו הדבר, אין סיבה להאמין שמוסדות אלו יפיקו את הערכים והתוצאות שאנו רוצים.
מסיבות אלה, אני ממליץ בענווה שחינוך ייחשב, בתוספת או באיטרציה עתידית של התזות, כמרכיב מרכזי נוסף בעל חשיבות אסטרטגית.
אני מציע הצעה זו, לא כביקורת, אלא כהדגמה של ההשתתפות ההכרחית, בתום לב, הדרושה אם האיטרציה הנוכחית של התזות היא בסופו של דבר להשיג את מטרותיה.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו