הציניות הטמונה ביחסם של מוסדות המדינה היהודית לניצולי השואה אינה גילוי לאלו שנולדו וחיים ביניהם. גדלנו עם הפער המפהק בין הצגת מדינת ישראל כמקום התקומה של העם היהודי לבין החלל הקיים על כל ניצול שואה ומשפחתו. ה"שיקום" האישי היה תלוי בנסיבותיו של כל אדם: החזקים יותר מול האחרים, שלא מצאו תמיכה ממוסדות המדינה. במהלך שנות ה-1950 וה-1960 ראינו את התפיסה המשפילה של הורינו כאילו הלכו "כצאן לטבח", בושה של היהודים החדשים, הצברים, על קרוביהם האומללים, התפוצות.
ניתן לטעון שבמהלך שני העשורים הראשונים, ניתן לייחס חלק ניכר מהיחס הזה לחוסר המידע ולעצם היעדר היכולת האנושית לתפוס את מלוא המשמעות של רצח העם המתועש שביצעה גרמניה. אבל המודעות להיבטים החומריים של השואה החלה מוקדם מאוד, כאשר מוסדות יהודיים וציוניים החלו בתחילת שנות הארבעים לדון באפשרות לדרוש פיצויים. ב-1940 נחתם הסכם השילומים עם גרמניה, שבמסגרתו הסכימה אותה מדינה לשלם לישראל מאות מיליוני דולרים כדי לכסות את עלויות הקליטה של הניצולים ולשלם עבור שיקומם. ההסכם חייב את גרמניה לפצות גם ניצולים באופן פרטני, אך החוק הגרמני הבדיל בין אלו שהשתייכו ל"מעגל התרבות הגרמנית" לבין אחרים. מי שהצליח להוכיח קשר למעגל העליון קיבל סכומים גבוהים יותר, גם אם היגרו בזמן מגרמניה. ניצולי מחנות הריכוז מחוץ ל"מעגל" קיבלו את הסכום המגוחך של 1952 מארק ליום. הנציגים הישראלים בלעו את העיוות הזה.
זהו חלק משורשי הציניות הפיננסית שהתקשורת נחשפת אליהם כיום, מכמה סיבות: גילם המתקדם והירידה בבריאותם של הניצולים, היחלשות מכוונת של מדינת הרווחה, נוכחותם של ניצולים מברית המועצות לשעבר אשר אינם נכללים בהסכם השילומים, האקטיביזם התקשורתי של ארגוני רווחה לא ממשלתיים והגיוס המבורך של עיתונאים לענייני חברה.
הם מזועזעים מהפער בין הניכוס הרשמי של השואה, שנתפס בישראל כמובן ומוצדק, לבין נטישת הניצולים.
הפיכת השואה לנכס מדיני משרתת את ישראל בעיקר במאבקה בפלסטינים. כאשר השואה נמצאת בצד אחד של הסקאלה, יחד עם המצפון האשם (ובצדק) של המערב, הנישול של העם הפלסטיני ממולדתו ב-1948 מצטמצם ומטושטש.
הביטוי "ביטחון ליהודים" התקדש כמילה נרדפת בלעדית ל"לקחי השואה". זה מה שמאפשר לישראל להפלות באופן שיטתי את אזרחיה הערבים. כבר 40 שנה ש"ביטחון" מצדיק את השליטה בגדה המערבית ובעזה ובנתינים שנושלו מזכויותיהם החיים לצד תושבים יהודים, אזרחים ישראלים עמוסי זכויות יתר.
הביטחון משרת יצירת משטר של הפרדה ואפליה על בסיס אתני, בסגנון ישראלי, בחסות "שיחות שלום" הנמשכות לנצח. הפיכת השואה לנכס מאפשרת לישראל להציג את כל שיטות המאבק הפלסטיני (גם הלא חמושים) כחוליה נוספת בשרשרת האנטישמית ששיאה הוא אושוויץ. ישראל מספקת לעצמה את הרישיון להמציא עוד סוגים של גדרות, חומות ומגדלי שמירה צבאיים סביב מובלעות פלסטיניות.
הפרדת רצח העם היהודי מההקשר ההיסטורי של הנאציזם וממטרות הרצח והכניעה שלו, והפרדתו מסדרת רצח העם שביצע האדם הלבן מחוץ לאירופה, יצרה היררכיה של קורבנות, שבראשם אנו לַעֲמוֹד. חוקרי שואה ואנטישמיות מגששים מילים כאשר בחברון המדינה מבצעת טיהור אתני באמצעות שליחיה, המתנחלים, ומתעלמת מהמובלעות וממשטר ההפרדה שהיא מקימה. מי שמבקר את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים מוקיע כאנטישמי, אם לא מכחיש שואה. באופן אבסורדי, הדה-לגיטימציה של כל ביקורת על ישראל רק מקשה על הפרכת המשוואות חסרות התוחלת הנעשות בין מכונת הרצח הנאצית לבין משטר האפליה והכיבוש הישראלי.
הנטישה הממסדית של הניצולים מוקעת בצדק על פני השטח. הפיכת השואה לנכס פוליטי לשימוש במאבק בפלסטינים ניזונה מאותם מאגרים של ציניות רשמית, אבל היא חלק מהקונצנזוס.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו