ממש בתחילת הדיאלוג הארוך בין הוגים המרכיב את התיאוריה הפוליטית המערבית יש את זה של אפלטון רפובליקה, ובתחילתו של ה רפובליקה יש חילופי דברים מוזרים ומעניינים. סוקרטס שואל אדם זקן, קפאלוס, אם הוא יכול להגדיר צדק. קפלוס אומר, כמובן, צדק פירושו לומר את האמת ולהחזיר כל מה ששאלת. סוקרטס שואל אז, נניח ששאלת חרב מאדם, ובזמן שהחרב ברשותך האיש משתגע. במצב הטירוף הזה (מניה) בא האיש ומבקש את חרבו. האם הצדק מחייב אותך להחזיר אותו?
קפלוס מוותר, צעירים אחרים משתלטים, והדיאלוג נמשך. במהלך הדיאלוג מתברר שמה שסוקרטס מתכוון בחרב הוא כוחה האלים של המדינה (בסדר, הפוליס), ולכך הוא מתכוון מניה הוא טירוף פוליטי, הטירוף שיכול להתגבר על אדם המחזיק, או חושב שהוא מחזיק, בכוח מוחלט. בדיוקן שלו של העריץ, סוקרטס מתאר אדם המאמין שאין כוח עלי אדמות שיכול להגביל את פעולתו, ושהוא (ורק הוא) חופשי לעשות כל מה שיבחר. כיוון שהוא לא רואה גבולות מחוץ לעצמו, גם הגבולות בתוך מוחו שלו מתפרקים, והוא יורד לשיגעון. האם הצדק מחייב אותנו, שואל סוקרטס, לתת לאיש הזה את החרב?
אתה יכול להחיל את אותה שאלה על אמנה בינלאומית. נניח שהמדינה שלך כורתת הסכם צבאי עם מדינה אחרת, ואז המדינה השנייה יורדת לטירוף פוליטי. נניח, למשל, ארצכם כרתה הסכם הגנה הדדי עם רפובליקת ויימאר, שהפכה אז למשטר הנאצי. לפי החוק הבינלאומי אתה עדיין מחויב לאמנה, אבל מבחינה אתית המשמעות של האמנה לא השתנתה לחלוטין?
עד עכשיו רובכם כבר הבנתם על מה אני מדבר: יפן - אמנת הביטחון ההדדי של ארה"ב. כאשר אמנה זו נכרתה לראשונה ב-1952, וכאשר היא תוקנה וחודשה ב-1960, מדיניות החוץ הרשמית של ארצות הברית התבססה על שני עקרונות, בלימה והרתעה. אל תבינו אותי לא נכון, זה לא היה תור הזהב של ענייני החוץ של ארה"ב. בלימה והרתעה, או במקרים מסוימים העמדת הפנים שלהם, גרמו לארה"ב להיות מעורבת במלחמות איומות ולא צודקות, כפי שכולנו יודעים. אבל האנשים ביפן שאכן תמכו באמנת הביטחון עשו זאת ככל הנראה בהנחה שמדיניות הבלימה וההרתעה הייתה לפחות תקינה ובטוחה יחסית.
אבל מאז שממשלת ארה"ב החלה ב"מלחמה בטרור", היא זנחה את העקרונות הללו. היא הודיעה כי הנסיבות שבהן היא מוכנה לצאת למלחמה שונות ממה שהיו. האם זה לא אומר שאמנת הביטחון, שהיא הבסיס לברית צבאית, שינתה לחלוטין את משמעותה? האם ההתחייבות שנגרמה מחתימה על האמנה במצב הקודם, משתרעת על מצב חדש זה?
מאז שהחלה ב"מלחמה בטרור", ממשלת ארה"ב העניקה לעצמה שלוש זכויות חדשות. האחת היא הזכות להתקפה מונעת. השני הוא הזכות להביא בכוח לשינוי משטר במדינות שממשלותיהן פועלות נגד האינטרסים של ארה"ב. השלישית היא הזכות לשלוח סוכני ממשלה, אזרחים או צבאיים, למדינות זרות, לעצור אזרחים זרים, כולל כאלה שמעולם לא היו בתוך ארצות הברית הטריטוריאלית, ולכלוא אותם, לשפוט אותם או להחזיק אותם ללא הגבלת זמן ללא משפט. בחלק מהמקרים זה הורחב ל"זכות" להתנקש בחשודים במקום, למשל על ידי ירי רקטות לעברם מהאוויר. אני אדבר על אלה בתורו.
ממשלת ארה"ב הודיעה שוב ושוב, בנאומים של הנשיא ופקידי ממשל אחרים וגם במסמכים רשמיים, כי היא טענה לעצמה את הזכות להתקפה מונעת. התקפה מונעת היא, כמובן, שם אחר למלחמה תוקפנית. ומלחמה אגרסיבית אסורה על פי החוק הבינלאומי, במיוחד על פי מגילת האומות המאוחדות. במשפטי נירנברג חולקו פשעי מלחמה לשלוש קטגוריות, הראשונה שבהן נקראה פשע נגד השלום, כלומר פתיחת מלחמה במקום שבו לא הייתה מלחמה. זה נחשב לפשע המלחמה הקדום, ומספר גברים בגרמניה וביפן, כולל טוג'ו הידקי, נמצאו אשמים בכך ונידונו למוות. כעת ממשלת ארה"ב הודיעה כי עבור ארה"ב, זה כבר לא פשע. יש להניח שזה נשאר פשע עבור כל ממשלה אחרת (אלא אם כן פועלת בברית עם ארה"ב), אבל עבור ארה"ב זה מותר. וזה לא בלוף. פעמיים בשנתיים האחרונות ארה"ב באמת ביצעה מלחמות תוקפניות, ואף אחד לא נעצר, או אפילו הואשם, על כך.
שנית, ארה"ב תבעה לעצמה את הזכות לכפות שינוי משטר במדינות שבהן מאמינים שממשלותיהן פועלות נגד האינטרסים של ארה"ב. לפחות מאז הסכם וסטפאליה משנת 1648, הניסיון לכפות שינוי משטר במדינות אחרות זכה לגינוי כהתערבות פנימית. כמובן שבעבר ארה"ב ביצעה, או ניסתה לבצע, התערבות פנימית כזו בווייטנאם, קובה, ניקרגואה ובמקומות אחרים. אבל תמיד עד עכשיו זה לפחות העמיד פנים שהוא עובד דרך איזו קבוצה ילידית. כעת ארה"ב תבעה את הזכות לשלוח צבא ו/או CIA משלה ולחולל ישירות שינוי משטר. וגם זה לא סתם דיבור גדול; פעמיים בשנתיים האחרונות ארה"ב הביאה לשינוי משטר במדינות שנחשבה לא ידידותיות, בשיטה של תקיפתן צבאית.
שלישית, ממשלת ארה"ב העניקה לעצמה את הזכות לעצור זרים בארצות זרות, ולכלוא אותם ללא הגבלת זמן. גם זה דבר שעל פי שיטת המדינות הריבוניות שהוקמה באמנת וסטפאליה, נאסר על פי החוק הבינלאומי. לתמונה מוכרת, חשבו על סרטי הבוקרים הישנים של ארה"ב. השודדים שודדים בנק או רכבת, ובורחים דרומה. השריף קופץ על סוסו ורוכב אחריהם. השודדים חוצים את הגבול למקסיקו. כשהשריף מגיע לגבול הוא מושך את סוסו ומקלל: "הם ברחו!" אין טעם לעקוב אחריהם כי במקסיקו הוא לא שריף, ואין לו סמכות חוקית לבצע מעצר; אם הוא ינסה, הוא מסתכן במעצר בעצמו. אז אין בזה אלא להתחיל בתהליך המייגע של ההסגרה.
כלל זה עדיין חל על הממשלות של רוב המדינות. לדוגמה, ממשלת פרו הייתה רוצה מאוד לעצור את נשיאה לשעבר אלברטו פוג'ימורי. בפרו, פוג'ימורי נחשב בעיני רבים כפושע בסדר גודל של אוסאמה בן לאדן. אבל ממשלת יפן מסרבת להסגיר אותו, אז אין שום דבר שפרו יכולה לעשות. מה יקרה אם המשטרה הפרואנית תיכנס ליפן ותעצור את פוג'ימורי ללא אישור ממשלת יפן? אין להם את הזכות הזו, ועוד פחות מכך הזכות, למשל, להפציץ את טוקיו כי הממשלה לא תמסור את פוג'ימורי. אבל ארה"ב הודיעה שיש לה הזכות לעצור אנשים במדינות זרות. לאף מדינה אחרת אין את הזכות הזו. לאומות המאוחדות אין את הזכות הזו. לבית הדין הפלילי הבינלאומי שהוקם לאחרונה אין את הזכות הזו (גם הוא חייב לבקש ממשלות להסגיר חשודים בפלילים שבתחום השיפוט שלהן). רק לארה"ב יש את זה. וגם זה לא בלוף: ארה"ב מחזיקה יותר משש מאות אסירים בבסיסה במפרץ גואנטנמו, קובה. היא הכריזה שהם אינם שבויי מלחמה, ולכן אין להם זכויות של שבויי מלחמה מובטחות הן על פי המשפט הבינלאומי המנהגי והן על פי אמנת ז'נבה משנת 1949. אבל גם על פי צו נשיאותי שהוציא ג'ורג' וו. בוש זמן קצר לאחר מכן לפיגועי 9 בספטמבר, אין להם זכויות של חשודים פליליים המובטחות גם על פי החוקה האמריקאית והחוק הפלילי. והכי חשוב, נשללת מהם מה שאפשר לכנות אם כל זכויות האדם: הזכות לדעת בחשד לאיזה פשע נעצר. ממשלת ארה"ב טוענת שזכות הביאס קורפוס אינה חלה עליהם, משום שהחוקה האמריקאית אינה משתרעת על קובה. אבל כמובן שגם החוק הקובני לא חל עליהם, וגם לא החוק הצבאי של ארה"ב, מכיוון שהם לא חברים בצבא ארה"ב. ברור שהממשלה בחרה בקובה כבית הכלא שלהם כי שם הם יהיו מוגנים על ידי שום חוק כלל. למעשה הם ייזרקו בחזרה למצב של אנשים לפני שהומצאו זכויות אדם, כאשר מלכים ומלכות יכלו להוציא להורג אנשים כי הם לא אהבו את המראה שלהם.
שלוש הזכויות החדשות הללו, ביחד, מסתכמות ב- הזכות לשלוט. זה משהו שכל סטודנט א' במכללה אמור להיות מסוגל להבין עד השבוע השלישי או הרביעי של שיעור מבוא במדעי המדינה. אם יש ממשלה A וטריטוריה B, ולממשלה A יש את הזכות לשלוח סוכני משטרה או חיילים לשטח B כרצונם ולעצור שם אנשים, אז ממשלה A היא הממשלה של שטח B. ממשלה היא הממשלה על רק טריטוריה שבה היא יכולה לעשות זאת, ולא מעבר לכך.
במהלך התנועה נגד מלחמת וייטנאם אנשים רבים, כולל אני, צעקו את הסיסמה, לרסק את האימפריאליזם האמריקאי! אבל כשדיברנו על אימפריאליזם באותם ימים, המונח היה מטפורי במידה מסוימת. הטענה לא הייתה שארה"ב הקימה את אותו סוג של משטר כמו, נגיד, האימפריה הבריטית הישנה, אלא שהיא ניסתה להשיג את אותן תוצאות באמצעים כלכליים בעיקר ובאמצעות עבודה עקיפה דרך ממשלות לקוחות. אבל עכשיו יש לנו מצב שבו ארה"ב תובעת זכות ממשל ישירה מעבר לגבולותיה. והיא טוענת זאת לא רק במילים, אלא בכוח צבאי. המונח לכך, לא כמטאפורה או תרגיל בכינוי שמות, אלא כמונח טכני נכון במדע המדינה, אינו אימפריאליזם. זה לא "איזם", זה הדבר עצמו. המונח הנכון הוא אימפריה.
ארצות הברית, בכך שהיא מעניקה לעצמה זכויות וסמכויות שאין לאומות המאוחדות ולא לשום מדינה אחרת, הופכת את עצמה לאימפריה. אבל המבנה הנוכחי של המשפט הבינלאומי, על פי מגילת האו"ם, אינו מאפשר אימפריה. לכן ארה"ב לא סתם לא מצייתת לחוק הבינלאומי, היא הורסת אותו ומעצבת אותו מחדש. המשפט הבינלאומי הוא מבנה עדין הבנוי מאמנה, מנהג ותקדים. אם ארה"ב פולשת לאפגניסטן ותתחמק ממנה, ואז תפלוש לעיראק ותצא מזה, זה הופך לתקדים. בכך שהיא עושה את הדברים האלה מבלי להיענש על כך, ארה"ב מבססת את זכותה לעשות אותם. מומחי המשפט הבינלאומי אולי לא תפסו זאת עדיין, אבל בקרוב הם יצטרכו להתחיל לשכתב את ספרי הלימוד שלהם, תוך שימוש בעקרונות חדשים לחלוטין.
אם היה לאדם טעם להומור שחור, אפשר היה לנסח זאת כך: כשיפן ניסתה לבנות אימפריה, ארה"ב לא עזרה בכלל, אז עכשיו, כשארה"ב מנסה לבנות אימפריה, למה ליפן לבזבז דם ואוצר לקדם את הפרויקט הזה?
אבל כמובן שלממשלת יפן יש אג'נדה משלה. על ידי שליחת חיילים חמושים לאזור לחימה בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, הממשלה מעניקה את מה שהיא מקווה שתהיה המכה האחרונה לחוקת השלום של יפן. שכן בעוד שהמפלגה הליברלית הדמוקרטית השלטת (LDP) פרצה והתחמקה מהמלחמה - ויתרה על סעיף 9 של החוקה במשך יותר מחצי מאה, היא לא הצליחה לבנות קונצנזוס ציבורי בעד תיקונו, וכחוק מחייב, החוקה לא מתה לגמרי. במשפט האחרון של סעיף 9 נכתב: "זכות הלוחמה של המדינה לא תוכר". זכות הלוחמה פירושה הזכות לעשות מלחמה; באופן קונקרטי המשמעות היא זכותם של חיילים בשדה הקרב להרוג אנשים מבלי להיעצר על רצח, הזכות לשרוף מבנים מבלי להיעצר בשל הצתה, הזכות לקחת שבויים מבלי להיעצר על חטיפה וכו'. הימין הוא שעושה מלחמה אפשרי מבחינה חוקית. כוחות ההגנה של יפן - כוחות ההגנה (SDF), ללא ספק אחד האיברים הממשלתיים היותר מוזרים בעולם, לבושים כמו חיילים, מאומנים כחיילים, מצוידים כמו חיילים, אבל אין להם זכות זו. החוק המאפשר לשלוח אותם לעיראק מסמיך אותם להשתמש בנשקם רק להגנה עצמית. כלומר, יש להם רק אותה זכות עצמית - הגנה שמובטחת לכל האזרחים על פי הקוד הפלילי של יפן (סעיפים 36 ו-37). וזכות ההגנה העצמית שונה לחלוטין מהזכות לבצע פעולה צבאית. שליחת קבוצה כזו, שנראית כמו, וחמושה כמו, ארגון צבאי אבל אין לה סמכות חוקית לפעול כארגון צבאי, לאזור מלחמה כמו עיראק היא מסוכנת ביותר, ואפשר לחשוב, טיפשית. אבל הממשלה פועלת לפי תוכנית. היא מקווה שבאמצעות שליחת ה-SDF לעיראק היא תוכל להביא את הסתירה בין החוקה לקיום ה-SDF לראש. רוב הסיכויים הם שבשלב מסוים ה-SDF ימצא את עצמו תחת התקפה, ויצטרך להחליט אם לירות בחזרה או לסגת. רוב הסיכויים שמישהו מאחד הצדדים או משני הצדדים ייהרג. איך שזה יוצא, הממשלה יכולה לומר לאנשים שמתנגדים לפגיעה בסעיף 9 מהחוקה, "ראו איך זה קושר את ידי החיילים האמיצים שלנו!" אבל זה הימור, ועלול להיות לו השפעה הפוכה של גירוי גל חדש של תמיכה ציבורית בחוקה.
סעיף 9 היה אחת מיוזמות השלום הגדולות של המאה ה-20; זו טרגדיה שהממשלה שפועלת תחתיה לא יכולה לראות את ערכה ורק יכולה לחשוב על תוכניות להיפטר ממנה. וזה יהיה טרגי אם התוכנית הנוכחית שלהם, זו של שליחת ה-SDF לאזור המלחמה בעיראק, תצליח, גם היא עשויה. אבל זה טרגי שבעתיים וגם מבשר רעות שהממשלה בחרה במלחמת תוקפנות ברורה כהזדמנות לכניסתה מחדש של יפן לאחוות המלחמה - יצירת מדינות. יש לנו מספיק משוגעים שמתרוצצים עם חרבות; אנחנו לא צריכים אחר.
זהו הסיכום בשפה האנגלית של הרצאה שניתנה בחודשים האחרונים לקבוצות אנטי-מלחמתיות ביפן. C. Douglas Lummis, חייל מארינס אמריקאי לשעבר באוקינאווה והמחבר של דמוקרטיה רדיקלית, לימד תיאוריה פוליטית במכללת צודה.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו