הביקורת האנרכיסטית (בגדול) על האיגודים המקצועיים של הזרם המרכזי ידועה ותקפה. איגודים גדולים הם פוסקים ואוכפי שלום חברתי, תומכים במפלגת הלייבור, שהיא חלק ממערכת הדמוקרטיה הליברלית האלקטורלית, וככזו חיזוק של עסקים כרגיל. הם כוח ניאו-ליברלי, שותף לנורמליזציה של השוק, שכר העבודה, הכסף והמשרות.
לא רק זה אלא שאיגודי עובדים גדולים מבטלים את סמכויות הבירוקרטיה וההיררכיה שלהם, מסתמכים על עובדים שימסרו את השלטון לפקידים מרוחקים בסכסוכים שבסופו של דבר ימכרו אותם. המסר ברור; 'אתה לא יכול לנצח', 'איגודים מושחתים', 'אל תצטרף לאיגוד'. וכך האיגודים הגדולים ממשיכים להתפורר. מצוין, נבנה משהו טוב יותר יש שיגידו - אבל מי זה ה'אנחנו' ואיפה אנחנו עובדים ובאילו תנאים ועם מי? זה לא הולך להיות כל כך פשוט.
האם יש מבנה וקנה מידה שבהם האיגודים אינם מייצגים ומשתפים יותר? האם זו שאלה של שמירה על קטן ושורשי, כאילו זו הדרך היחידה להיות מוביל עובדים ורדיקלי? סדרת סניפים, כונסים, נציגים, מועצה אזורית רחבה יותר? זה לא קיים כבר? במובנים רבים, הביקורות על איגודי עובדים גדולים סותרות את עצמן.
זו לא קלישאה לומר שהחברים הם האיגוד. ישנה היסטוריה עדכנית, ללא ציון דוגמאות, של פקידי איגוד שתומכים, מקלים ומכסים על שביתות שייחשבו כ"פעולה לא רשמית" או כפרה ולא חוקית על פי חוקי האיגוד (מאיימים על תקציב האיגודים - אשר נבנה על ועל ידי חובות איגודים – ומלבד תשלום משכורות לפקידים גם משלם לבתי דין ולקמפיין). אבל מאחורי הקלעים יש ניסיונות מתמשכים לערער ולפרוץ מהחוקים המדכאים האלה.
גם קצינים הם לא האיגוד. אם קצין נמכר, אז החברות יכולה להעיף אותו או אותה החוצה - ייתכן שהאנשים האלה לא ייבחרו, אבל אפשר להחזיר אותם, הם אחראים לחברים. ככל שאי אפשר לצמצם איגודי עובדים לקצינים/נציגים, חברי האיגודים המקצועיים הם גם לא כתם הומוגנית - יש נטיות ימניות, שמאלניות, אנרכיסטיות בפנים בכל רמה, כאשר מאבקים פנימיים מתנהלים נגד מנהיגים שמנסים להדיח עובדים לעסקאות שהם לא רוצים. עסקאות רעות אינן מתקבלות באופן פסיבי, יש אחריות דמוקרטית - באמצעות פגישות המוניות כמו אלה בשביתת BA של 4000 חברים המביעים את קולם ומצביעים באצטדיונים - ומשא ומתן בין לא רק הבוס אלא גם פקיד האיגוד.
הנקודה היא שעובדים באיגודי הזרם המרכזי אינם מתירנים או משלימים לכל מה שההנהגה מחליטה במיוחד אם התחושה הדמוקרטית נגדה. והם גם לא משאירים את הפוליטיקה או האקטיביזם שלהם בפתח משרד האיגוד, אלא יכולים להיות פעילים במגוון רחב של תנועות ומאבקים שאינם מוגבלים למקום העבודה שלהם. חברות יכולה לתמוך בחברים אחרים במאבק ולבנות אמון ולמען האמת מידה של הגנה - איומים על המעסיק של פעולה תעשייתית או תקשורתית - שאיגודי עובדים קטנים יותר לא יכולים. הדבר נכון במיוחד לגבי עובדים מזדמנים ומהגרי עבודה חסרי ביטחון, אשר חשופים ביותר לפיטורים על הסף בגין כל התנגדות. לאיגודים גדולים יש את המשאבים להכניס מארגנים למגזרים שלמים ברחבי הארץ ולבנות קומבינות ומבני ייצוג שמזכירים תנועת דיילי אמונים ולא ביורוקרטיה עצים.
זהו זמן של שטף, זמן של דיכוי נגד איגוד, פיטורים, התעצמות של מזדמנות וחוסר יציבות, ומנגד תודעה גוברת לצורך להתאחד, להתארגן ולהילחם בחזרה. באקלים זה, איגודי הזרם המרכזי באזורים רבים במדינה הם כלי הארגון וההתנגדות הנגישים ביותר ועבור רבים המזוהים תרבותית. להמשיך בביקורת גורפת על החברות באיגוד המיינסטרים - אני עושה הבחנה בין זה לבין מנהיגות ומבנה, אבל לפעמים אלה יכולים להיות חיוביים בהחלט - יכולים לערער את העובדים במאבק, וליצור סטריאוטיפ של 'העובד המטומטם', 'הורדם, הלא מודע' עובד' שהפעיל האינטלקטואלי יכול 'להתעורר' עם 'רעיונות וגישות קיצוניות יותר'. עבור רבים, הצטרפות לאיגוד ונקיטת פעולה קולקטיבית היא התעוררות והסלמה של תחושת הכוח של העובד עצמו, מוחזקת ומוכללת ברמה הבסיסית, תוך ביצוע שינוי משמעותי בעבודה ובחיים היומיומיים, שאינו נראה לעיני פעילים רבים ועלול להיראות ' רפורמי" אבל יעיל, מייצר הקלה ויוצר את התנאים ליותר ביטחון והשתתפות במקום עבודה.
הרעיון של 'אנחנו תמיד תומכים בעובדים במאבק' אבל לא באיגודי עובדים נראה גורם לפטישיזציה בזמן השביתה כאשר המאבק המדוקדק, הפגיעה והקורבנות, כמו גם הניצחונות הקטנים שבונים את התנאים לשינויים מתמשכים מושלכים למרחב או חסר 'שלום חברתי'. מאבקים והתארגנות בלתי נראים שבונים את הביטחון לעימות ולניצחונות גדולים יותר, כמו גם התנאים החיצוניים שיכולים להכליל מאבקים אינם יכולים רק להפיק תועלת מהחברות והפעולה באיגודיות, אלא לעתים קרובות מודרכים. מכיוון שהמזדמנות, המשבר וההתקפות על התנגדות העובדים ממשיכים להכשיל את האיגודים, חשוב לאנרכיסטים להיפתח לצורות ולמרחבי הארגון הללו ולהיות חלק מהם, ולהשפיע על המאבק בתוכם ובדרכם, לא רק כאשר הוא 'חם'. לעשות זאת, וגם לא בלי ביקורת. איגודים יכולים להיות מקומות פוריים ומקומות אותנטיים של כוח אלטרנטיבי ברמה עממית ורחבה יותר. אין לזלזל במה שאנו יכולים ללמוד ולעשות באמצעות הגיוון הפוליטי והפוטנציאל שלהם.
אווה יאסייביץ' היא עיתונאית עצמאית ומארגנת איגוד ב-Unite the Union (מאז 2005, עם הפסקה של כמה שנים ביניהן), עובדת עם הרבה מהגרים ועובדים מזדמנים וגם פעילה באנטי קפיטליסטי, צדק אקלים וסולידריות אנטי-קולוניאלית. (פלסטין, עיראק) מאבקים.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו