במטוס המקיף את בגדד באור שחר אפור, ילדה עיראקית קטנה שרה לעצמה בשקט בשורה הבאה. "כשאני מתחיל לתהות למה אני עושה את הטיול הזה," מלמל לי שון פן, "אני רואה את הילד הזה ואני זוכר על מה מדובר".
לאחר שנחת המטוס בנמל התעופה הבינלאומי של סדאם, חיכינו בחדר כניסה קטן עד שפקיד עיראקי הופיע והוביל אותנו במכס. תוך זמן קצר נכנסנו למלון אל-ראשיד. בחזרה בוושינגטון, נותן החסות לטיול שלנו, המכון לדיוק ציבורי, פרסם מהדורת חדשות המודיעה על הביקור בן שלושת הימים וציטט את שון: "כאבא, שחקן, קולנוען ופטריוט, הביקור שלי בעיראק נועד למען אני הרחבה טבעית של חובתי (לפחות הניסיון) למצוא את הקול שלי בענייני מצפון."
עם תופי המלחמה של ארה"ב בגובה קדחתני, הופעתו הפתאומית של שון פן בבגדד עוררה סופת אש של השמצה בתקשורת האמריקאית. הכותרות קראו לו "בגדד שון"; מבקרים בערוצי החדשות בכבלים כינו אותו שומר עבור סדאם.
אבל כשהתקיפות של התקשורת בארה"ב יצאו לדרך, הפוקוס שלנו היה בגדד. בבית החולים לילדים אל-מנצור שכבו צעירים על מזרונים דחוסים עם עיניים כהות רודפות, אמהות אבלות ישבו לפעמים ליד מיטותיהן הקטנטנות. כשיצאנו, שון אמר לי: "אתה אפילו לא רוצה שמישהו יטרוק דלת חזק מדי סביב הילדים האלה, שלא לדבר על לדמיין פצצה מתפוצצת בשכונה".
היו פגישות עם פקידים עיראקים, כולל טאריק עזיז, אשר - בחליפתו החתוכה והדיבורים החלקים - ייצג את האורבניות של הרוע. אבל יותר מכל, המשכנו לראות ילדים ותהינו מה יקרה איתם. איום המלחמה האפיל על הכל.
יוניסף לקח אותנו לבתי ספר בעיר, והשיפורים בולטים באלה שנעזרו על ידי הסוכנות. שון ואני ביקרנו במשרדו של מנהל יוניסף בעיראק, הולנדי שדיבר על סיכויי סיוע לילדים הכחושים של המדינה. אבל מה אם תתרחש פלישה, שאלנו. לפתע השתררה דממה.
בבוקר האחרון שלנו בבגדד, מעבר לשולחן ארוחת בוקר של פיתות וחומוס, צפיתי בשון כותב הצהרה על פנקס. מאוחר יותר באותו היום, כשהוא נאם במסיבת עיתונאים ענקית, הוא אמר: "אני מרגיש, הן כאמריקאי והן כבן אדם, את החובה לקבל רמה מסוימת של אחריות אישית על מדיניות הממשלה שלי, הן אלה שאני תומך והן. כל מה שאולי לא. במילים פשוטות, אם תהיה מלחמה או המשך סנקציות נגד עיראק, הדם של האמריקאים והעיראקים כאחד יהיה על ידינו".
****
זה היה לפני 123 חודשים, באמצע דצמבר 2002. הפלישה לעיראק הגיעה מאה ימים לאחר מכן.
הטרגדיות שהתקבלו היו כל כך מחרידות ובקנה מידה גדול עד שהדיווח הכולל של כלי תקשורת ההמונים בארה"ב בקושי מספק רמז. בזמן אמת ובדיעבד, הקלישאות הדומיננטיות על המלחמה הזו נשארו בתנועה מעגלית, בהתייחסות עצמית, בתוך בועות אמריקאיות.
מדי פעם, בדרך כלל מעומעמים, אורות בזק מרצדים על הסבל האמיתי של חיילים אמריקאים ויקיריהם. הרבה יותר מספרית, הסבל העיראקי נהיה קצר, בקושי ניתן להבחין בצל התקשורת והפוליטיקה האמריקאית.
דו"ח שפורסם זה עתה, "מלחמת עירק בין האירועים הגרועים בעולם," מספק סיכום קוגנטי של הרס כה נרחב ונורא עד שהקוראים יאתגרו לא להסתלק. בדו"ח, דיוויד סוונסון מציע סקירה של 10 שנים של ההשלכות האנושיות של עלבון מוסרי ששום פקיד או תעמולה אמריקאי לא נשא באחריות להן.
עשר שנים לאחר הפלישה לעיראק, אל תצפו שהמספר העצום של אנשי תקשורת ופקידים אמריקאים שהניעו את האסון הזה יוציאו מילת חרטה. רבים עסוקים בפרויקט אחר: סיוע בדחיפה למלחמה באיראן.
לפני ימים, אם כבר מדברים על פעולות אפשריות נגד איראן, הנשיא אובמה אמר לי כתב טלוויזיה ישראלי: "אני ממשיך להשאיר את כל האפשרויות על השולחן". מוקדם יותר החודש, סגן הנשיא ביידן אמר לוועידה השנתית של אייפא"ק כי הנשיא "לא מבלף". ביידן אמר כי "כל האפשרויות, כולל כוח צבאי, על השולחן". הצהרות אלו דומות לאיומים מצד הנשיא בוש וסגן הנשיא צ'ייני לפני הפלישה לעיראק.
נורמן סולומון הוא מייסד שותף של RootsAction.org ומנהל מייסד של המכון לדיוק הציבור. ספריו כוללים "מלחמה קלה: איך נשיאים ואנשי מקצוע ממשיכים לסובב אותנו למוות". הוא כותב את הטור תרבות פוליטית 2013.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו