מדיניות האיחוד האירופי כלפי ישראל עוברת משיתוף פעולה מלא עם ישראל לשיתוף פעולה מלא בבלבול. לדוגמה, הפרלמנטים הלאומיים באירופה, בזה אחר זה, קוראים לממשלותיהם להכיר במדינה פלסטינית. נכון לעכשיו, שוודיה הלכה צעד קדימה, והפכה למדינה המערבית היחידה באיחוד האירופי שהכירה רשמית במדינה פלסטינית.
עם זאת, מדיניות הסחר של האיחוד האירופי עם ישראל ממשיכה להיות עסקית כרגיל, כולל סחר בחומרה צבאית. הסכם ההתאגדות האיחוד האירופי-ישראל – שהאיחוד האירופי מחויב להקפיא עקב הפרת הקריטריונים של הסכם ההתאגדות של ישראל – לא הולך לשום מקום. יחסים דיפלומטיים הם פחות או יותר מה שהיו פעם.
הבה נסתכל על ההצבעות על הקמת מדינה פלסטינית המתקיימות באירופה. הפרלמנט של האיחוד האירופי בשטרסבורג הצביע בעד החלטה שהכירה במדינה פלסטינית "באופן עקרוני". ההצעה שהביאה 498 קולות מול 88, קבעה,
"הפרלמנט האירופי תומך באופן עקרוני בהכרה במדינה הפלסטינית ובפתרון שתי המדינות, ומאמין שאלו צריכים ללכת יד ביד עם פיתוח שיחות שלום, שאותן יש לקדם".
אחרי 66 שנים של נישול ו-47 שנים של כיבוש צבאי, קולוניזציה ופירגון של השטחים הפלסטיניים הכבושים, זה מה שחברי הפרלמנט בשטרסבורג הגיעו. מי יעז להטיל ספק בטענתו של האיחוד האירופי לפרס נובל לשלום!
בבתי המחוקקים הלאומיים באיחוד האירופי, אנו עדים לגל של המלצות הדוחקות להכרה במדינה פלסטינית. למשל, הבית התחתון של הפרלמנט האירי קרא לממשלת אירלנד להכיר במדינה פלסטינית. ההצעה הפליגה דרך ה-Dail ללא כל התנגדות. ויום לאחר המהלך האירי, הסנאט הצרפתי הלך בעקבותיו, וקרא לקבינט להכיר במדינה עצמאית של פלסטין.
ושוב, יום לאחר המהלך הצרפתי, הפך הפרלמנט הפורטוגלי לאסיפה האירופית השישית מאז אוקטובר שפנתה למחווה הזו. אבל למה מתכוונים הפרלמנטים כשהם מתייחסים למדינה פלסטינית?
אירופה ממשיכה לדבר על פתרון שתי המדינות, אך אין הרבה בהירות במה זה כרוך. אם זה מתייחס, למשל, לגבולות 1967 או לגבולות 1967 עם התאמות קטנות והדדיות, אז האיחוד האירופי צריך להודות בגלוי שכדי להגיע לשם, האיחוד האירופי צריך לעשות את שלו בנסיגה מלאה של כוחות הכיבוש הישראליים והתשתיות הישראליות. גרון. עם זאת, אין זכר להכרה כזו.
נסיגה מלאה של ישראל לגבולות בינלאומיים פירושה שכל אקלים הדעות הפוליטי היהודי הישראלי צריך לעבור מהפך מהותי. נכון לעכשיו, אין תמיכה למהלך כזה בקרב המפלגות הפוליטיות היהודיות בישראל. רק התנגדות חריפה.
כפי שהדגיש ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו: "אני חושב שהעם הישראלי מבין עכשיו את מה שאני תמיד אומר: שלא יכול להיות מצב, לפי שום הסכם, שבו נוותר על השליטה הביטחונית בשטח שממערב לנהר הירדן".
זהו מעט קונצנזוס בסביבה הפוליטית היהודית בישראל. במילים אחרות, מבחינת ראש ממשלת ישראל, הכיבוש יימשך לנצח.
לא רק שישראל לא מפסיקה את הכיבוש, ישראל מעמיקה את הכיבוש ללא הרף, מכריזה על בניית התנחלויות נוספת, מכריזה על סיפוח קרקע נוסף. האיחוד האירופי כנראה קצת חושש מזה, עם זאת, הוא בוחר לא לעשות כלום.
מעניין לציין שהאיחוד האירופי מפעיל ביטויים כמו זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, ומתייחס לגבולות 1967, יותר מבעבר. עם זאת, במקביל, האיחוד האירופי משבח את "תהליך השלום" שמאז תחילת שנות ה-1990 קבע כנקודת המוצא שלעולם לא תהיה נסיגה ישראלית מלאה. אבל אתה לא יכול לקבל גבולות של 1967 ולקדם את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית תוך חתירה ל"תהליך השלום". כדי להסיע את הנקודה הזו הביתה בבריסל יידרשו ללא ספק מספר שנים של קמפיין של ארגוני החברה האזרחית האירופית הפועלים בנושא הפלסטיני.
בהתבסס על הניסיון שלי בהתנהלות מול משרד החוץ הפיני, ישנם מספר פקידים המכילים כל מיני תפקידים בתוך הבירוקרטיה של המשרד שבאמת רוצים לעשות משהו בונה בפלסטין. יש תסכול גובר על מדיניות ישראל, מלווה בתחושת חוסר אונים מצד האיחוד האירופי.
זה תמיד סיקרן אותי. האיחוד האירופי, השוק היחיד הגדול בעולם, חשוב מאוד לישראל (הרבה יותר חשוב לישראל ממה שישראל חשובה לאיחוד האירופי, מיותר לציין), שעומד לרשותו מספר כלים, ובכל זאת מרגיש חסר אונים מול פעולות ישראל.
אולם אם לא תהיה התעוררות באיחוד האירופי הן לגבי חומרת מצוקתם של הפלסטינים והן לגבי הכוח העצום של האיחוד האירופי מול ישראל, המצב בישראל-פלסטין רק ידרדר. בנושא הזה, ארה"ב היא מקרה אבוד ותישאר מקרה אבוד להרבה מאוד שנים. עוצמת ההתנגדות הפלסטינית בשטחים הכבושים אינה בשיאה. בקיצור, מה שאנחנו צריכים להתמקד בו הוא האיחוד האירופי וכיצד להביא לשינוי במדיניות החוץ של האיחוד האירופי כלפי ישראל.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו
1 תגובה
הסדר טריטוריאלי המבוסס על קווי הפסקת האש משנת 1967 יוותר לישראל חלק גדול מהאדמות שנלקחו בכיבוש מזוין, בניגוד לחוקי המלחמה, תוך השארת כ-20% ממעט פלסטין לפלסטינים. התמקדות בתוכנית החלוקה המקורית של האו"ם, שהקצתה 55% מהקרקע עבור המיעוט היהודי, עשויה לשכנע אותם להתיישב על קווי 67'.