חזרתי לאחרונה מכורדיסטאן העיראקית, שם ביליתי כמה שבועות בחקירת ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש). כשעבדתי בעיקר בסביבת סולימניה ודוהוק, לא יכולתי שלא להבחין בהרבה מאוד מאפיינים חברתיים ותרבותיים שקצת הפתיעו אותי.
בהתחשב במה שקורה ממש ליד בסוריה, רמת הגזענות האנטי-סורית אכן תפסה אותי לא מוכנה. נתקלתי בדעות קדומות כאלה כמעט מדי יום. נהג מונית התבכיין בסולימניה: "הסורים האלה הורסים את המדינה שלנו". נהג מונית אחר היה די כועס על ילדים סורים ששטפו חלונות של מכוניות ומכרו תכשירים. "אלה ילדים מלוכלכים." הוא אמר. זה היה כמעט יוצא דופן שעקורים פנימיים ממוצא עיראקי או ערבי סורי שנמלטו לכורדיסטן העיראקית נדונו בשפה כזו.
זה לא היה רק נהגי מוניות. בבניין מחוז סולימניה, קצין מצא לנכון להכין אותנו לראיונות שלנו במחנות פליטים באזור. היא אמרה לי, מילה במילה, שפליטים סורים "מתלוננים על הכל". בעיר אחרת, מפקד משטרה נדהם ומאוכזב מכך שעמיתיי ואני מבקשים אישור לעבוד במחנה המאכלס פליטים סורים. ראש המדיניות אמר: "אבל אלה פליטים סורים!" לא חסר בוז בקולו.
הייתי מודע לחלוטין לכך שהלאומיות הכורדית מפלרטטת עם תיאורים מפוקפקים ביותר של אנשים ערבים, פרסים וטורקים. בכורדיסטן העיראקית, הופתעתי עד כמה חלק מהעמדות הללו נפוצו.
משהו שלא ידעתי לפני שהותי בכורדיסטן העיראקית, לעומת זאת, היה רמת השמרנות בחיי החברה. עמיתי, איירין בהמני, הציג לי שאלה במסעדה ענקית בסולימניה: "תסתכל סביבך. אין כאן יותר מדי נשים?" בחדר אוכל ענק מלא באנשים, היא הייתה האישה היחידה שם.
בכמה הזדמנויות ביצע בהמני את ההשוואה לאיראן. באיראן, נשים לא דה יורה ולא שוות הלכה למעשה לגברים. בכורדיסטן העיראקית, נשים דה יורה שוות במידה מסוימת לגברים, אך הלכה למעשה הן הכל מלבד שוות. בהמני הדגיש כי בכורדיסטן העיראקית לא מדובר בחקיקה אלא בנורמות תרבותיות. בשטחים פתוחים, נשים לא נראו לעתים קרובות בשום מקום.
גם שחיתות, נפוטיזם או צנזורה לא היו אירוע נדיר בכורדיסטן העיראקית. מפקד משטרה רצה שנשכנע אותו להכניס אותנו למחנה פליטים לאחר שכבר קיבלנו אישורים רשמיים מפקידי מחוז סולימניה. זה שאנחנו חושפים למפקד המשטרה כל שאלה שתכננו לשאול היה חלק מתהליך השכנוע הזה. בעל כורחו, לאחר שנתנו לו את מבוקשו לשמוע, הוא בירך אותנו באישורו.
מקרה מובהק עוד יותר היה הניסיון שלנו להגיע לסינג'אר. לאחר שפקידי הממשל האזורי של כורדיסטן (KRG) במחסום סירבו פעמיים באופן שרירותי להכניס אותנו, חבר שלנו, שהיה מחובר היטב, עשה כמה שיחות טלפון לרשויות הרלוונטיות בסולימניה. אחד מהם היה מהפקידים המשפיעים והגבוהים ביותר בסולימניה שאת זהותם לא אחשוף בינתיים. איש הקשר שלנו הציג את טענותינו עבור הפקיד הבכיר הזה. הפקיד השיב שאסור ל-KRG לתת לכתבים להגיע לאזורים שבשליטת PKK בקלות רבה מדי. לפחות הוא היה ישר.
קבלת האישורים לגישה ולעבודה במחנות פליטים ארכה ימים. בזמן שהמתינו מול תחנת משטרה שמפקד המשטרה יופיע סוף סוף, איש קשר אחר שלנו סיפר לנו סיפור מאיר עיניים. יש לו חבר שנאלץ לברוח מהתקדמות דאעש בשנת 2014. האדם הוא עיראקי ממוצא ערבי. הוא חיכה למעלה מחודש כדי להכשיר את מעמדו בכורדיסטן העיראקית כעקורה פנימית. הוא הגיע לתחנת המשטרה כל יום. שום דבר. אין שירות. הפקידים פשוט גרמו לו לחכות. יום אחד, איש הקשר שלנו החליט שהוא ידבר באופן אישי עם מפקד המשטרה מכיוון שהם מכרים. איש הקשר שלנו הציג את המקרה בפני מפקד המשטרה. מפקד המשטרה לא שם לב לעובדות המקרה; במקום זאת, הוא רק שאל אם איש הקשר שלנו מכיר את האדם הזה. איש הקשר שלנו ענה בחיוב. מפקד המשטרה ענה אז: "אוקיי, זה נגמר".
לא כל כך שונה מהאופן שבו פועלים לא מעט מנגנוני מדינה במזרח התיכון.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו